הרפובליקה היועמ"שית של אבסורדיסטן

הודעת משרד היועץ המשפטי לממשלה לשרת התרבות מירי רגב, לפיה אסור לה לערב שיקולי תוכן בקביעת התמיכה הכספית של המדינה במוסדות תרבות, מביאה את העימות שבין עקרונות הדמוקרטיה הפרלמנטרית לאוליגרכיה השיפוטית לשלב האבסורד. כעת הגענו לנקודה שבה הממשלה מחוייבת להעביר תקציבים למוסדות תרבות המהללים מחבלים מורשעים, כלומר: לחייב את אזרחי ישראל לממן מכיסם הסתה לרציחתם, והכל בשם חופש הביטוי ועקרונות שוויון אוניברסליים.

כיב תרבותי מוגלתי

בחודשים האחרונים התפרץ העימות שבין הימין לשמאל בשדה התרבותי במלוא עוזו. אחרי שנים ארוכות של הקצנה בוטה במוסדות וביצירה התרבותית מבקשים רבים במחנה הימין לשנות את אופי חלוקת העוגה של תקציבי התרבות, ולהציב קווים אדומים שימנעו העברת תקציבים ציבוריים ליצירות אנטי-ישראליות.

הגם שמירי רגב ונפתלי בנט ראויים לשבח על ניסיונם לעצור מימון ממשלתי ליצירות מסיתות ותומכות טרור, זהו צעד אנמי שהמשפט "מעט מדי ומאוחר מדי" מגדיר אותו היטב. המחלה האמיתית של השדה התרבותי הישראלי איננה יצירות השוליים שחוצות את הקווים, אלא משטרת המחשבות שמנהלת את הממסד התרבותי על איבריו, מוסדותיו ותקציביו.

התרבות הישראלית המתוקצבת מתפקעת, מראש ועד זנב, ב-50 גוונים של שמאלנות ובהיעדר מוחלט של גוון ימני חיוור בודד. לא פעם נשמעת משמאל הטענה הילדותית הלועגת לימין וקובעת כי הדבר אינו מקרי, אלא נובע משטחיות העדר הימני האנטי-תרבותי. אלו המכירים את עולם התרבות מבפנים יודעים היטב כי מדובר במידה מעטה של אוטו-סוגסטיה, ובמידה רבה פי-כמה של ציניות ובכפיה תרבותית שיטתית. הלקטורים השמאלנים מחלקים לחבריהם תקציבים, האחרונים גומלים להם בביקורת מפרגנת במוספי התרבות, ולאחר שנתיים-שלוש הם מחליפים תפקידים ומוסיפים לכיסאות המוזיקליים שחקנים חדשים שהפנימו את כללי המשחק עוד בחוגים לעיצוב, למשחק ולקולנוע. כשמירי רגב ונפתלי בנט מבקשים לטפל אך ורק ביצירות האקסטרה-קיצוניות הם למעשה מרימים ידיים ומשלימים עם סתימת הפיות ועם משטרת המחשבות בממסד וביצירה התרבותית, ומבקשים לטפל אך ורק בפצע המוגלתי ביותר, אפילו בסטנדרטיים שמאלניים-ציוניים.

כעת מגיע משרד היועץ המשפטי לממשלה ומודיע לשרת התרבות רגב: לא רק שאינך רשאית לטפל בפצע המוגלתי ביותר, זו חובתך להעביר תקציבים ממשלתיים למוסדות תרבות שמהללים רוצחי חיילים. ובמילים אחרות: זה שנבחרת לתפקיד שרת התרבות בבחירות דמוקרטיות זה טוב ויפה, אבל תפקידך חלול וריק מסמכויות לחלוטין.

שני סוגים של שוויון

בשאלה האם תפקידה של מדינת ישראל בכלל לממן מוסדות ויצירות תרבותיות, ואם כן אלו יצירות ואלו מוסדות, מהדהדת שאלה מהותית ורחבה המאפיינת את הויכוח שבין הימין לשמאל בעולם המערבי. המחלוקת בהקשר הזה נוגעת לפרשנות שונה של המושגים זכות ושוויון.

הימין השמרני-ליברלי סבור כי חובתה של המדינה לאפשר חופש ביטוי, וליצור מסגרת שתעשה זאת בצורה הטובה ביותר. הדרך לאפשר זאת פשוטה: המדינה צריכה להניח ידיה מהשיח הציבורי, התקשורתי והתרבותי, ולאפשר לכל אחד להביע את עמדתו בחופשיות ובלא חשש. כל עוד אין מדובר בהסתה מפורשת שיש סיכוי שתוביל לאלימות, יצדד השמרן בעמדה שמותר לומר הכל. חובתה של המדינה לפיכך היא לייצר מגרש שטוח, פתוח ושוויוני שבו כולם רשאים להתבטא בחופשיות ותו לא. המדינה לא צריכה לעודד (או לתקצב) דעות מסוימות, ולא צריכה לדכא או להשתיק דעות אחרות. השאיפה היא מקסימום חופש ביטוי, ומינימום התערבות (השתקה או תקצוב) של המדינה, התערבות שהיא פתח להשחתה שתעניק יתרון לשחקן מסוים על פני שחקנים אחרים.

מנגד, השמאל טוען שחופש ביטוי שכזה הוא חופש ביטוי תיאורטי, ותו לא. זהו לא שוויון אמיתי, שכן ישנם עיוותים ברורים בין חזקים ל"מוחלשים". החלשים לא מחזיקים בכלים ובאמצעים להביע את עמדתם בדומה לאלו שבידי החזקים, הם לא זכו לחינוך דומה והם עוסקים בקשיי הקיום, ומכאן שאין להם פנאי או יכולות להביע עצמם בצורה דומה או שווה לבעלי האמצעים. לפיכך, גורס השמאל, תפקידה של המדינה הוא לא רק לכונן כללי משחק המאפשרים חופש ביטוי לכולם, אלא לעודד וליצור שוויון אמיתי באמצעות חיזוקם בהעדפה מתקנת (ומתוקצבת) של המוחלשים המושתקים.

השמרן שומע את הטענה לפיה תפקידה של המדינה לאכוף שוויון מעשי ולא תיאורטי ולהגשים בכך את עקרונות הצדק והדמוקרטיה ומגחך בספקנות ובדאגה. המדינה אינה גוף מופשט, אלא פקידים, ועדות ובירוקרטיה בשר ודם ואינספור נייר, נהלים, קומבינות ופירצות הקוראות לגנב, שיאפשרו לפקידים לקדם את אלו שהם חפצים ביקרם ולאו דווקא את החלשים והמדוכאים. לא שוויון ישיג האוטופיסט, אלא מצב מעוות שבו יועברו תקציבים מכיסו של פלוני ישירות לארנקו של אלמוני.

לא צריך להיות בעל אבחנה יוצאת דופן כדי לראות שממרומי סיסמאות הצדק והשוויון של השמאל התגלגל הממסד התרבותי בישראל למנגנון מסואב שמעביר מאות מיליוני שקלים בשנה מכיסו של האזרח הפשוט היישר לידיהן של אליטות השמאל. אליטות שלא רק שהן מייצגות את העשירונים העליונים והשבעים, הן חשות לעצמן חובה מיוחדת להכפיש, להשפיל ולהתנשא על הציבור הרחב שמידו הן ניזונות היטב.

ההיבריס הפקידותי-משפטי

כשהמשנות ליועץ המשפטי לממשלה אורית קורן ודינה זילבר כותבות לשרת התרבות מירי רגב כי לא תוכל לערב שיקולי תוכן בקביעת התמיכה הכספית ליצירות תרבות בשל פגיעה בחופש הביטוי, הן פועלות באופן מובהק מתוך תפיסת העולם השמאלנית-פרוגרסיבית הגורסת שתפקידה של המדינה ליצור באופן אקטיבי חופש ביטוי.

לשיטתן המגרש אינו שטוח מספיק, ותפקידה של המדינה הוא לקחת מהגבעות ולמלא את העמקים. העובדה שתיאטרון אל-מידאן, מוחמד בכרי ודומיהם יכולים ליצור ולהתבטא בישראל בחופשיות – כולל הפצת עלילות דם נגד חיילי צה"ל או האדרת רוצחי חיילים – אינה מספיקה כדי להוכיח שבישראל ישנו חופש ביטוי. לדידן, כל עוד לא הועברו תקציבים ממשלתיים לידי תיאטראות שכבר זכו למימון ציבורי בעבר (מן הסתם משום שהלקטורים האמונים על מימוש זכויות הצדק האוניברסאלי תפסו אותם כזכאים למימון), לא ניתן לומר שעקרונות חופש הביטוי ממומשים בצורה שוויונית.

עצם ההכרעה לפיה המדינה חייבת לממן מוסדות תרבות היא הכרעה פוליטית-ערכית, שמקומה בזירה הפוליטית ולא המשפטית-מקצועית. כשדינה זילבר ואורית וקרן מבקשות לחייב את הממשלה לממן מוסדות מסוימים הן מנצלות את הכוח שבידיהן, ביודעין או שלא ביודעין, לצורך קידום עמדותיהן האישיות, הגם שלפי שיטתן הן עליהן לפעול בצורה שוויונית ומקצועית טהורה. לכך צריך כמובן להוסיף את העובדה שעצם העובדה שמשרד היועץ המשפטי לממשלה סבור כי המלצותיו ועצותיו מחייבות את הממשלה היא הנחה שסותרת הן את עקרונות הדמוקרטיה הליברלית והן את המסורת החוקתית של מדינת ישראל – המסורת המעוגנת בחוק, לא זו שעיצב אהרון ברק תוך ניצול חולשתה של המערכת הפוליטית.

כך קיבלנו את ההסבר המעשי המובהק ביותר מדוע אין זה מתפקידם של יועצים משפטיים להתערב בשאלות ובסוגיות ערכיות, ומדוע הגישה לפיה המלצות היועץ המשפטי לממשלה אמורות לחייב את הממשלה היא אבסורדית ואנטי-דמוקרטית. אם אפילו בפצע המוגלתי המצחין ביותר מבחינה מוסרית לא יכולה ממשלת ישראל לטפל, ואם אפילו במקרה כזה יצליחו היועצים המשפטיים לכופף את ידי ממשלת ישראל ולחייבה לממן תעמולה המעודדת רצח חיילים ישראלים, כנראה שבאמת אין הצדקה לומר שישראל היא מדינה דמוקרטית. כנראה שבחירתם של אזרחי ישראל בקלפי היא באמת חסרת ערך.

הברירה של מירי

במצב שנוצר נותרה בפני שרת התרבות מירי רגב ברירה חד משמעית: להתעלם לחלוטין מהנחיות זילבר וקורן ולעצור את המימון לתיאטרון אל-מידאן ודומיו, או להודיע לראש הממשלה שהיא מוותרת על 90 אחוזים מתקציב משרדה ושמוטב לממשלה להעביר את מאות מיליוני השקלים שהיא גובה מאזרחי ישראל במיסים למשרדים אחרים, בהם הכסף יכול לשרתם ולא להסית לרציחתם. ממילא, גם במציאות סבירה מזו שנוצרה בממלכת אבסורדיסטן, אין סיבה שהמדינה תממן מוסדות תרבות כשכל אזרח יכול להחליט בעצמו לאיזה קונצרט, סרט או הצגה ברצונו לקנות כרטיס. על אחת כמה וכמה כשפקידים שלא מבינים את תפקידם, ולא מבינים את ההבדל שבין חופש הביטוי לחובת מימון מצד המדינה, מבקשים לכפות את עמדתם הבלתי סבירה על הדרג הנבחר.