הוא פיתח את עיירות הפיתוח, תעשיות המתכת, הטקסטיל והחשמל והלאים את אוצרות הטבע. ארבעים למותו של פנחס ספיר.
אין זו אגדה, רעי, ולא חלום עובר. לפנחס ספיר, שר המסחר והתעשייה והאוצר בשנות החמישים, השישים והשבעים של המאה הקודמת באמת היה פנקס, שבגלל צבע עטיפתו נקרא "הפנקס השחור של ספיר". בו היה ספיר רושם נתונים משקיים שונים, משימות שרצה לבצע ועניינים שרצה לסדר. הנושאים הכלכליים היו מרוכזים, ועמם גם השליטה הכלכלית במשק ובמפעלים, באנשים ובבוחרים. משהו השתנה מאז, אבל לא מספיק השתנה כדי לשכוח את הפנקס השחור.
עכשיו, ב-12 באוגוסט, מלאו ארבעים שנה למותו של ספיר. בסקירה על אישיותו ופועלו מחכים לפתוח דווקא בנסיבות מותו. הוא היה אז יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, מחוץ לכל תפקיד ממשלתי.
פנחס ספיר, איש הביצוע הכלכלי של מפלגת פועלי ארץ ישראל, מת בנגב במושב נבטים של עולי קוצ'ין מהודו. הוא השתתף שם בחגיגת הכנסת ספר תורה לבית הכנסת וצילומו האחרון היה עם ספר התורה בידיו. בנגב, עם קיבוץ הגלויות, עם המסורת היהודית, מת מנהיג של מפא"י ההיסטורית. היו אלה ימים אחרים. להיות אמון על מסורת יהודית לא נחשב אז בחוגי השמאל לסטייה תרבותית.
ספיר, סוציאליסט, ציוני, חילוני ומסורתי סיפק את שילוב התכונות שבעזרתן שלטה מפא"י בממשלה, ושעמן שלט הוא במפא"י. אבל ספיר לא הסתחרר בשלטון. הנה לנו אדם שיכול היה, אילו רצה, להיות ראש הממשלה, לאחר מות לוי אשכול או לאחר התפטרות גולדה מאיר. זה היה תלוי בעיקר בו עצמו.
ספיר קידם לתפקיד תחילה את גולדה מאיר ואחריה את יצחק רבין, לא את עצמו. איפה יש היום אנשים כאלה, הרי כמעט כל חבר כנסת זוטר או שר ינוקא מעמיד את עצמו לתפקיד, ואין הוא משער, כפי שפנחס ספיר הבין, כי כבד המשא מנשוא.
ספיר – איש ביצוע ענייני
ראש הממשלה בישראל צריך להיות אחראי לביטחון המדינה, וספיר חשב שזה למעלה מיכולתו. הוא לא האמין ששטחי יהודה ושומרון חיוניים לביטחון, ואם אכן האמין בשלום קשה לנחש. אבל הוא לא היה תמים, והיכרותו עם צרכי הביטחון הביאה לכך שגם כיונה מדינית לא תמך בנסיגה מהשטחים האלה ללא הסכם.
הוא האמין לא בתאוריה כלשהי אלא במעשה, גם לגבי צרכי הביטחון וגם לגבי ניתוב הכלכלה. וכך, פחות כסוציאליסט דוקטרינרי, יותר כאיש המעשה, הוא טבע את דמותו בהיסטוריה הכלכלית שלנו.
עם עלייתו ארצה ספיר היה חלוץ חקלאי ועבד בפרדסי כפר סבא. ואכן היה חלוץ לעשייה כל ימיו – הוא היה "כולו מנוע", כך לדברי ד"ר יוחנן בדר, בר פלוגתא פוליטי באופוזיציה, שמתח ביקורת חדה ועוקצנית על מדיניותו של ספיר אך גם ידע להעריך את אישיותו. הוא כתב עליו: "…כוח עבודה עצום. זכרונו – קופת ברזל מלאת ידע ומידע, ובניהול הענינים היה 'בולדוזר'". עבורי היתה זו חוויה מיוחדת להאזין בכנסת לפולמוס החריף ביניהם, שהיה מבוסס על ידע מקיף בכלכלת ישראל ועל כבוד הדדי.
במשך כעשרים וחמש שנים מאז הקמת המדינה ספיר היה מעמודי התווך של פעילותה המשקית, אבל עוד לפני הקמתה פעל כעוזרו של לוי אשכול בפיתוח מקורות המים על ידי חברת "מקורות".
עם הקמת המדינה שרת ספיר את מדינת ישראל בפעילותו לאספקת נשק מחו"ל, בהמשך כמנכ"ל של משרדי הביטחון והאוצר, ואחר כך הוזנק על ידי אשכול למישור הממשלתי העליון כשר המסחר והתעשיה (1965-1955, 1972-1970) וכשר האוצר (אוגוסט 1968-1963, דצמבר 1969 עד 1974). אך תמיד ובכל תפקיד היה איש העשייה למען התעשייה.
הוא פיתח את מפעלי הטקסטיל למען יצירת תעסוקה בעיירות הפתוח, הלאים מידי המשק הפרטי את ניצול אוצרות הטבע בים המלח, פיתח את תעשיות המתכת, מוצרי החשמל וחמרי הבנייה; כלומר פעל ליצירת תשתית תעשייתית לכלכלה הישראלית. צריך להעריך את תרומתו בזמנים קשים, כשישראל לא ידעה את השפע שיש בה היום.
עידוד ענף הטקסטיל נעשה באמצעות הסקטור הפרטי מאחר שבו הייתה מצויה המומחיות הנחוצה לכך. פיתוח הענף היה דרוש כדי לספק מקומות עבודה לפועלים לא מיומנים בעיירות הפיתוח שהוקמו במסגרת מדיניות פיזור האוכלוסייה, וייתכן שאז לא הייתה לספיר ברירה אחרת לפיתוח מהיר של מקורות תעסוקה שם.
לשם שכנוע בעלי הון פרטי להשקיע במפעלי טקסטיל בעיירות פיתוח נזקק ספיר ל"מקל": לחץ אישי חזק על המשקיעים, שאף נתבקשו ללוותו בשעות בוקר מוקדמות לסיוריו במקומות שייעד למפעליהם. אולם העיקר היה כמובן "הגזר": אפליה מטיבה בחוקים וכן מענקים והלוואות ממשלתיים שהגיעו למרבית סך ההשקעה במפעל, ובמקרים מסוימים כיסו את ההשקעה כולה.
אבל היה משהו בפעולתו של הבולדוזר, שלא התאים לאופיו, כאשר היה אחד האחראים למיתון בשנים 1967-1966. היה זה משבר שנבע מניפוח הוצאות הממשלה וגרם לצמצום הייצור במשק ולאבטלה וסבל ואפילו אובדן תקווה לאזרחים. זה היה עידן הבדיחות המרות על האחרון שייצא מנמל התעופה בלוד ויתבקש לכבות את האור האחרון שנותר.
ניהול ריכוזי מאפשר קצב צמיחה בכלכלה נחותה, אך הוא גם פוגע בכלכלה מתפתחת. הניהול הריכוזי היה סוד הצלחתו של ספיר אך גם סוד כשלונו: הסתירה הנסתרת בפעולתו של הבולדוזר, שהביאה למיתון העמוק ביותר שידעה כלכלת ישראל. רק התנופה הכלכלית בעקבות מלחמת ששת הימים הביאה לצמיחה מחודשת ולסיום המיתון.
קצב צמיחה מואץ כל עוד נמשכות השקעות ממשלתיות בתשתית, כפי שהיה בישראל עד אמצע שנות הששים, אינו מעיד דבר על טיב המדיניות הכלכלית וסיכוייה לעתיד. כך התקיים בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה קצב צמיחה מואץ במדינות מזרח אירופה, אך כשנסתיים שם עידן ההשקעות הממשלתיות בתשתית, הכלכלה במזרח, בניגוד לכלכלת המערב, לא הצליחה להמריא. מאלף לעניין זה ההבדל בין הכלכלה של מערב גרמניה ושל מזרח גרמניה.
תפיסת עולם ריכוזית
בפעילותו של ספיר ניכר השילוב של היותו ממנהיגי מפא"י ומבכירי ממשלותיה. תמיד דאג למדינה, ומעולם לא זנח את המפלגה. כך יצא שפעולותיו למען המדינה היו משולבות בפעולותיו למען המפלגה.
מדיניותו הכלכלית התבססה על שאיפה לשליטה מוחלטת לא רק בתשתית המשק הממשלתי אלא גם בתשתית הכלכלית ההסתדרותית והפרטית. מדיניותו המפלגתית דאגה להטבות ממשלתיות למפעלי ההסתדרות תוך שליטה בתוכניותיהם המרכזיות. כך הביא ספיר לפיצול "סולל בונה", שניסה למרוד במרותו, לשלוש חטיבות, בהתאם לתכניתו שלו.
שליטה פוליטית מקבילה היתה לו גם על המשק הפרטי. התאחדות התעשיינים, נציגת היזמה הפרטית, נטתה לשיתוף פעולה עם הממשלה. נוכח התלות הכלכלית של התעשיינים בממשלה ובפקידיה אין הדבר מפתיע. האידיאולוגיה הסוציאליסטית השתקפה גם בהשתלטות המדינה על כלל מקורות המשק. כל שוק ההון היה מולאם, אם למען הממשלה ואם למען ההסתדרות ו"חברת העובדים".
השליטה הממשלתית על שוק ההון הכריחה את היזמים הפרטיים להיזקק לממשלה לצורך אפשרות גיוס הון. בנוסף, פיקוח על ייבוא ושערי מטבע שונים לייצוא חייבו אותם לקשרים מתמידים במשרדי הממשלה. בתקופה מאוחרת יותר אפילו שר מסחר ותעשייה ממפא"י, חיים צדוק, קרא לתעשיינים לעבוד יותר על המחרטות ופחות על הממשלה.
גם במקום שהממשלה עודדה במיוחד פעילות של משק פרטי, בתעשיית הטקסטיל, היה זה לפי קריטריונים לא כלכליים. עד היום סובלות ערי הפיתוח מתעסוקה בלתי יציבה כיוון שהביסוס הכלכלי שלהן היה על יסוד החוק לעידוד השקעות הון מראשית שנות החמישים. החוק הזה, כשמו כן הוא, עודד הקמת מפעלים עתירי הון, אך לא עתירי תעסוקה.
כלכלת ספיר שאפה שהמשק לענפיו יתפתח לפי תכנון מרכזי ויהיה בפיקוחה, ולכן נזקקה לתלות בה מצד כל הגורמים, גם המשק ההסתדרותי וגם הפרטי. מצויים, אפילו בשנת 2015, כאלה שמאוהבים בכלכלה מתוכננת על ידי השלטון, ושיש בה שליטה גם על פרנסת האזרחים, כמו שמציעים לעתים לכותרות התקשורת שרים וחכ"ים פעילים. הם לא לומדים מההיסטוריה, שהרי כדי ללמוד מההיסטוריה צריך קודם כל להכיר אותה.
געגועים לחריצות
השפעת האידיאולוגיה הסוציאליסטית במדיניות התיעוש לא התבטאה דווקא בדילמה האם להסתייג מהסתייעות בהון פרטי. הרי רק סוציאליסט שוטה יסרב לקבל סיוע הון פרטי, אם זה עומד לרשות תוכניותיו, וספיר היה סוציאליסט, אך לא היה שוטה.
האידיאולוגיה הסוציאליסטית השתקפה בהעדפת המשק הציבורי, הממשלתי וההסתדרותי, על המשק הפרטי בהקצאת מקורות. ח"כ ד"ר יוחנן בדר, כלכלן דגול גם לדעת יריביו והדובר הכלכלי הראשי של האופוזיציה בשנות ספיר, שהתריע על קיפוח היזמה הפרטית והפלייתה, כינה זאת "אנגינה סקטוריס". כך היה, לדוגמא, לגבי הקצאת השימוש בכספי השילומים. "חברת העובדים", בעלת המשק ההסתדרותי, נהנתה גם משימוש חלקי בכספי קרנות הפנסיה, מה שנמנע מהמשק הפרטי.
כיום אנו רחוקים ממדיניות ספיר, אם כי יש אלה שמתגעגעים אליה. אבל מדיניות ממשלתית של תכנון מרכזי, כפי שחלמו עליה סוציאליסטים באותם ימים רחוקים, אינה יכולה לנווט משק ביעילות, ושום אדם או מנגנון ממשלתי אינו יכול לקבוע לפי משאלתו ובאופן יעיל את הפעילות הכלכלית של שמונה מיליונים יצרנים וצרכנים.
הגעגועים לספיר אינם צריכים להיות למדיניות אלא לאדם: חלוץ באופיו, בנאי בעבודתו, נמרץ בתפקידו, הגון באישיותו. במלאת ארבעים שנה למותו, ניתן לומר כי מדינת ישראל נתברכה בו, ולא נתברכה ברבים כמוהו.
חבל שארידור לא יכול להשאיר תגובה למתכתבים, אך נשמח להתחייסות לנושא.
יש מספר דברים טובים שהשאירה אחריה מייסדי המדינה ממשלת בן גוריון ואחריהן מפלגות הסוציאליסטיות כמו חקלאות ישראלית, השקעות במחקר ובמדע והשקעות באיכות החינוך,שלטון צבאי, עבודות יזומות.
יחד עם זאת הרבה דברים בעוכרי החברה הישראלית שבגדר בכייה לדורות: אסון התכנון המרכזי: אם זה בניית מושבי וכפרי עובדים גרועים , תעשיות גמר ללא צדק קיומי, התיישבות על בסיס קשר מפלגתי, פיתוח מפעלים וכבישים ללא צורך אמיתי בהם, ובעיקר אי עמידה על נכסים לאומיים, הקמינו מדינה לא בשביל כל הדברים הגרועים הללו בנקודות שפרטתי.
רון, אתה מדבר על ימי ספיר או על ימינו? איו כבישים מיותרים נבנו בימי ספיר, ועל אילו נכסים לאומיים הוא ויתר?
נתיינתי עושה רושם שלא הבנת את התגובה, לא דיברתי באופן אישי על ספיר אלא יורת על התכנון המרכזי של שלטון מפא"י והמערך לפני שהליכוד עלה לשלטון!
לגבי הקביעה שספיר לא האמין ששטחי יו"ש חיוניים לביטחון .אף אחד במפאי , כולל היונים הכי הומיות , לא דיבר על נסיגה מלאה משטחי יוש. הם דיברו על פשרה טריטוריאלית שתותיר את בידינו לכל הפחות את גב ההר ובקעת הירדן. בזמנו הוצעה תכנית אלון, (שדומה דמיון מפתיע לתכנית סיפוח שטח סי של בנט) שגם היא נדחתה כי נחשבה לותרנית מידי ע"י הניצים במפאי שהשתיכו לתנועה למען א"י השלמה
והתנגדו לכל נסיגה שהיא