איך ומתי הפכו ועדות הכנסת לתוכנית ריאליטי

ברשתות החברתיות כבר מחככים ידיים בהנאה. רק יומיים לאחר המינוי של השר דני דנון לשגריר ישראל באו"ם וכבר התפוצצה לה התקרית בין יו"ר הוועדה למאבק בנגע הסמים, ח"כ תמר זנדברג ממרצ, לבין יו"ר מועצת הרשות למלחמה בסמים צבי הנדל. יש על מה להתווכח: האם הוא שוביניסט, כפי שזעקה זנדברג, או לא; עד כמה ליברלית השתקת מוחאי כפיים בוועדה; ואולי זה בכלל סיפור של ימין ושמאל. מ"מים, שיתופים, בדיחות, השוואה ל"כפיים" של מירי רגב והקליפ של נוי אלוש שמתבשל ברגעים אלו ממש.

דבר אחד אפשר לדעת בבירור: על מה לא ידברו ברשת החברתית ובידיעה בעיתון שהתפרסמה על ה"תקרית התקדימית" בוועדה. לא ידברו על הסיבה שבגללה בכלל התכנסה הוועדה, וגם אם ידונו בכך זה יקרה רק בגלל החיקוי (התמוה) של הנדל. כנראה שרוב הצופים בסרטון המדובר לא ידעו עד לרגע פרסומו שמנכ"ל הרשות למלחמה בסמים מואשם בשחיתות (היו"ר הוא תפקיד ייצוגי, המנכ"ל מקבל משכורת מהמדינה), ובפינת הקפה לא יתווכחו האם נכון לשלם ימי חופשה לאותו אדם, שנחקר במשטרה אך לא הוגש נגדו כתב אישום. במקרה הטוב יתווכחו האם זה הגיוני למנות ח"כ שתומך בלגליזציה של סמים לראשות הוועדה למאבק בנגע הסמים.

הסיבה לכך נובעת בראש ובראשונה מזלזול בעבודת הוועדות. אך לא מדובר דווקא בזלזול מצד הציבור. "ועדות הכנסת", יספר לכם כל ח"כ טרי, הן המקום בו מתרחשת "העבודה האמיתית". שם נקבעים הדברים באמת, שם מתבצעים הדיונים שיורדים לפרטי הפרטים של החוק, שם מבצעת הכנסת את העבודה האמיתית שמוגדרת לה במסגרת האיזונים והבלמים בין רשויות: הפיקוח והבקרה על עבודת הרשות המבצעת. אך האמת מבצבצת מתוך רגע אחד בסרטון המדובר בו נשמעת תלונתו של אחד ממשתתפי הוועדה כי היושבת ראש לא הודיעה להם מראש על מהות הדיון ופרטיו, ולא אפשרה להם להכין את התשובות הראויות.

האשמה מוטלת על שני הצדדים: הן על קובעי סדר היום, הלוא הם ראשי הוועדות, והן על הפקידים, שבעקבות כך מזלזלים בעבודה הנעשית בהן. תקרית צבי הנדל היא רק דוגמה אחת בוטה ובולטת לתופעה זו. במקרים רבים הפקידים מגיעים כשהם לא מוכנים, ללא הנתונים שהתבקשו להביא, לעיתים אפילו מוסרים מידע לא מדויק ומסמאים את עיניהם של חברי הכנסת.

מקרה אחד, אליו נחשפתי על ידי עובד כנסת מוותיקי המשכן, התרחש בדיון בוועדה לביקורת המדינה. לדברי אותו עובד קצין משטרה בכיר הורה לקצין זוטר ממנו לא לענות לשאלת היו"ר. לו אני יו"ר הכנסת הייתי מבטל באותו יום את כל אישורי הכניסה לאנשי המשטרה עד להתנצלות כתובה בפני יו"ר הוועדה וחבריה. בשלב השני הייתי מסכם עם יו"ר וועדת הכספים שכל העברה תקציבית למשטרת ישראל או הוספת תקנים או חקיקה, תידון בוועדה רק לאחר שיינתנו התשובות המתאימות. אם כל גוף של הרשות המבצעת יידע שזלזול במסקנות הוועדה או בדרישותיה יביא לעצירת התקציב שלהם, היחס למוסד הכנסת והוועדות ישתפר פלאים.

סיפור אישי נוסף מבהיר עד כמה פקידי הרשות המבצעת לא סופרים את הכנסת: זמן קצר לאחר השבעת הכנסת ה-19, ואני עוזר פרלמנטרי טרי של חברת הכנסת אורית סטרוק. הגעתי בשליחותה אל הוועדה לזכויות הילד כדי לאסוף את כל החומרים שנגעו לדיונים שליוותה עוד כיו"ר ארגון זכויות האדם ביש"ע בנוגע לאי קיומו של נוהל מסודר לפינוי ילדים ממבנים לא חוקיים באזור יו"ש.

מנהלת הוועדה האדיבה והמנוסה הוציאה עבורי את כל הפרוטוקולים מהכנסת ה-18, אז הייתה הוועדה בראשות ח"כ זבולון אורלב, והחלה לשחזר באוזני את השתלשלות העניינים, כשההחלטה האחרונה הייתה להקים וועדה שתורכב מאנשי רווחה, משטרה וצבא שיחליטו ביחד על נוהל שכזה ויגישו אותו לוועדה לעיונה ואישורה.

"אוקי", אמרתי לה, "מה נסגר עם זה? עברה כמעט שנה מאז". צודק, אמרה, בוא נברר. מיד הרימה טלפון לנציג המשטרה שריכז את הוועדה ושאלה אותו איפה הדיונים עומדים: "תראי" הוא אמר לה כשהוא על רמקול, "היו חילוקי דעות בין הרווחה ובינינו באיזה מעגל העובדים הסוציאליים צריכים להיות במהלך הפינוי ולכן הדיונים נתקעו".

"אז למה לא חזרתם לוועדה וביקשתם שהיא תכריע?" שאלה בנימוס.

לאחר מחשבה של חצי דקה ענה לה: "תראי, אורלב כבר לא יו"ר הוועדה אז לא חשבנו שזה רלוונטי".

התקשורת צמאה לדם

אם נשאל את האזרח הממוצע מה זכור לו מהעבודה בוועדות הכנסת יש לשער שהתשובה תהיה קליפ בסגנון "הרגעים החמים של מושב החורף", שבערוץ הכנסת יודעים לערוך בכישרון כל כך רב. תופיע שם אנסטסיה וכוס המים על ח"כ מג'אדלה, זחאלקה ומירי "תעשו לו כמו יום הולדת" רגב וכמובן סתיו שפיר נגררת בצעקות אל הדלת, כשברקע קולו של ניסן סלומיאנסקי. מיטיבי לכת אולי יזכרו איזו בדיחה של גפני, חידוד של טיבי ועקיצה של איתן כבל. וזהו.

זה לא מקרה. מדוע רוב אזרחי ישראל לא באמת מודעים למה שקורה שם?

התשובה היא שלרוב מערכות התקשורת המרכזיות אין היום כתב שמסקר באופן שוטף את עבודת הוועדות. אין הכוונה לכתב פוליטי שמסקר את המתחים במפלגת העבודה או המלחמה בין הלייטים לחרד"לים בבית היהודי, אלא כתב שיושב בוועדות, מביא ציטוטים ומעביר הודעה נרגשת למערכת על גיבוש חוק שמסייע לנכים, או נזיפה של וועדה במנכ"ל המשרד על ביצוע לקוי של עבודתו. רוב כלי התקשורת בישראל לא מדווחים לאזרחים על חוקים, דיונים, מסקנות, או אמירות מתוך עשרות שעות של דיונים ב-19 הוועדות הפעילות היום בכנסת. גם כתבי הכנסת הוותיקים שכן עושים זאת יזכו להיכנס בטור ה'קצרים' בשולי הדף בעיתון או 'יובזקו' כמבזק באתר האינטרנט.

שיקולי הרייטינג, העניין לציבור ומגבלות המדיומים השונים ברורים. אנו חיים בעידן שבו פעילות ועדה זוכה לכותרות רק אם התקשורת מריחה דם, ובמידה מסויימת היא גורמת לחברי הכנסת להתנהג בהתאם. כך, דיון על סוגית הגיור בוועדת חוקה בכנסת הקודמת תפס כותרות בצורה חלקית רק בגלל שהיווה איום על שלימות הקואליציה. דיון על הר הבית שחברי הכנסת הערבים לא משתתפים בו לא יסוקר. אזרח שמעוניין (ולמה שיהיה מעוניין, זה משעמם) לדעת על העברות הכספים שלא במסגרת התקציב יקבל את המידע רק אם יעקוב בטוויטר אחרי "המשמר החברתי", ואם הוא ממש מעוניין לדעת מה התקדם בנושא הצעת החוק "לייעול האכיפה והפיקוח העירוניים ברשויות המקומיות", יתכבד וייכנס לפורטל וועדת הפנים.

בסופו של יום, התקשורת – שתפקידה להיות החלון שדרכו צופים האזרחים בשליחיהם – מועלת בתפקידה ומסקרת באופן רדוד, שטחי, רכילותי וצהוב את מה שקורה בכנסת. לא פלא שמדי השבעת כנסת, או פתיחת מושב, מקוננים היושב ראש ונשיא המדינה על מעמד הכנסת בעיני הציבור. הם, הציבור, פשוט לא מכירים משהו אחר.

אך כאמור, האחריות לבורות ביחס לעבודת הכנסת היום יומית בוועדות, לא מונחת רק על כתפיהם של רכזי המערכת ועורכי החדשות. החלק הארי שייך בהחלט שייך ליושבי ראש הוועדות, ובראשם ליושב ראש הכנסת. כל עוד לא יתבצע שינוי דרסטי בשיטת הפעולה הקיימת, ועדות הכנסת לא ימלאו את תפקידן האמיתי ואנו, הציבור, נמשיך בשגרת הלעג ברשתות החברתיות.