"העיתון הציבורי – שלכם ובשבילכם", או: המקרה המוזר של עיתונות ברוניי

כשלומדים את הנעשה במדינות רחוקות ניתן לעתים למצוא מוזרויות מפתיעות ומעניינות. כך למשל בסולטנות ברוניי לא כל אחד יכול לפתוח עיתון סתם כך. למעשה, שנים רבות היה רק עיתון אחד במדינה, בבעלות המדינה. מה שנראה לכם מוזר ותמוה, לתושבי ברוניי נראה נורמלי לחלוטין ואף הכרחי. אבל לא רק עיתון ממשלתי היה; גם צבא ברוניי ייסד עיתון משלו, שנועד במקור להיות "מכשיר ביטחון והתגוננות" וגם "מכשיר לחינוך הנוער והעם" (כן, בסולטנות היו בטוחים שתפקידו של הצבא הוא לחנך את העם. מוזר, אני יודע). וכך במשך שנים ארוכות היו רק שני עיתונים בסולטנות: העיתון הממשלתי, והעיתון הצבאי.

באופן מוזר ומעניין, העיתון הממשלתי נהג פעמים רבות לצאת נגד הממשלה, ודעת המערכת שם נטתה בדרך כלל הרחק מדעתו של העם, שהיה המממן של העיתון; כי זאת יש לדעת: העיתון מומן מעט מפרסומות, אך חלק מרכזי מהמימון נסמך על גבייה ממשלתית.

כיון שהעיתון הממשלתי נסמך על גבייה בכוח מן האזרחים, לא היה גבול להתרחבות ולשחיתות שפשתה בעיתון. גיוס העובדים והתשלום להם נעשה בלא כל אחריות תקציבית, העיתון הלך והתרחב ותקציביו גדלו, עד שהגיעו לשווה ערך למיליארד ש"ח. ניסיונות שונים לרפורמות נתקלו במחאות חריפות; בשלב מסוים העובדים אף השתמשו בעיתון – הממומן בידי הממשלה – כדי למחות נגד הניסיונות הללו. אבסורד לא ייאמן, אני יודע: כלי תעמולה הממומן בידי האזרחים, משתמש בעצמו כדי לשכנע את האזרחים להמשיך לתרום לו כסף.

הן העיתון הממשלתי הן העיתון הצבאי היו פופולריים מאוד, ושיעורי הקריאה שלהם היו גבוהים במיוחד מקרב קוראי העיתונים; אמנם יש לציין שאין בדבר משום הפתעה גדולה, מאחר שהם היו במשך שנים רבות העיתונים היחידים הקיימים. רק בשנים האחרונות נפתח מעת שוק העיתונות וחולקו היתרים למקומונים מסוימים, תחת פיקוח הדוק של רשות ממשלתית. עיתונים פירטיים נרדפו בחורמה, אלא אם היו במקרה שייכים לטעמה של האליטה המשפטית בסולטנות. המחשה לתלות הפופולריות של העיתונים במונופול הממשלתי שלהם ניתנה כאשר נפתח מעט שוק אתרי האינטרנט לתחרות, ולצד אתר האינטרנט הממשלתי, שהיה היחיד שקיים במשך שנים רבות, הוקמו עוד כמה אתרים ברישיון ממשלתי. האתרים הללו, שהיו יוזמות פרטיות, גרפו את מרב הביקורים, והתפרנסו מפרסומות; האתר הממשלתי נותר זנוח מאחור, אף כי התגאה ב"איכותו" – איכות שלא הרבה אנשים רצו בה, כך נראה.

לנו ייראה הדבר תמוה, אבל אזרחי הסולטנות בטוחים ש"עיתון ציבורי" (כך הם קוראים לעיתון הממשלתי) הוא יסוד חיוני במשטר הדמוקרטי (ברוניי אמנם אינה ממש דמוקרטיה, אבל אזרחיה ובעיקר האליטות שלה נהנים לחשוב שהם מגלמים את הדמוקרטיה האמיתית). בין תפקידי העיתון, המפורטים בחוק של ברוניי, נמנו הסעיפים הבאים: לשקף את חיי הסולטנות, מאבק תקומתה, יצירתה והישגיה; לטפח אזרחות טובה וערכים של שוויון; לשקף את כל מרכיבי החברה של ברוניי; לחזק את הקשר עם מורשת ברוניי; לקדם את היצירה המקורית של הסולטנות; לקדם את ערכי הדמוקרטיה, הפלורליזם והסובלנות; ועוד כהנה וכהנה.

מי צריך כלי תקשורת צבאי?

המחשבה שאין באמת צורך בעיתון ממשלתי, וכי עיתון ממשלתי כזה ודאי אינו יכול להיות "מנותק מלחצים פוליטיים וכלכליים" כמו שדימו בברוניי, לא עלה על דעתם של אנשי ברוניי. זר לא יבין זאת: ההילה שצבר העיתון הממשלתי בעיני אנשי ברוניי, ובעיקר בקרב האליטות, לא איפשרה לחשוב מחדש בכלל על השאלה, האם יש צורך בעיתון ממשלתי. היו אמנם שהרהרו בשאלה האם טוב הדבר שיש עיתון בחסות הצבא, אך גם הרהורים אלה נדחו על הסף. העיתון הצבאי, יש להדגיש, נהנה מכוח אדם זול ואיכותי – הוא יכול לסנן מכל המתגייסים לצבא את המועמדים המתאימים לו ביותר, ולשלם להם פרוטות; ומכיון שעל עיתון זה השתלטה חונטה שלא היה לה קשר הדוק עם דעותיו של הציבור הרחב, הרי שבדרך כלל חביביה של החונטה הזו הם שעברו ביתר קלות במסננת העיתון, וזכו להכשרה ולניסיון שלא יסולאו בפז, ובכך העמיקו את שליטת דעותיה של החונטה בעיתונות של ברוניי.

בעיתון של הצבא, כך נראה, אף אחד עדיין אינו מעז לגעת. וגם כשהצליחו הפוליטיקאים של ברוניי, לאחר מאבקים מתישים וממושכים, להעביר חוק שיבצע רפורמה ב"עיתון הציבורי", לא הייתה זו אלא רפורמה של קש; לא תאמינו, אבל הפוליטיקאים לא ביטלו את העיתון ונתנו לכל מי שחפץ להדפיס עיתון שידפיס. מה פתאום. הם עדיין היו שבויים בתוך הדוֹגמה שעיתון שיוקם בחסות החוק הוא הדבר היחיד המתקבל על הדעת. וכך, בחוק "העיתון הציבורי" הוקם "תאגיד העיתון הציבורי", ונקבע שהעיתון "יספק תוכן חדשותי ותוכן בענייני היום, באופן מקצועי, הגון, אחראי, עצמאי, ביקורתי, נטול פניות ואמין", יפעל "להרחבת ההשכלה והדעת", " לקידום התרבות והיצירה האיכותית של ברוניי", "לטיפוח ולקידום השפה המלאית", ועוד כהנה וכהנה. ועדיין, אנשי העיתון מנהלים קרב עיקש "להצלת העיתון הציבורי", דהיינו להצלת משכורותיהם והפנסיות שלהם.

אכן דברים מוזרים קורים בסולטנות הרחוקה, אי שם בקצה השני של העולם. מזל שאבסורדים כאלה אינם קורים במדינה המתוקנת שלנו.