זה לא על "חופש ביטוי": האמת מאחורי מאבק האמנים

בניגוד לטענותיהם של ארגוני האמנים, אין שום בעיה של חופש ביטוי בישראל • למעט, כמובן, אם אתה רוצה להציג יצירה לאומית חיובית או כזו שאינה פוליטיקלי קורקט • פרופ' אילן אבישר, לשעבר יו"ר הרשות השניה, על העיוותים במערכת והתערבותו הפסולה של היועמ"ש

בעוד שהתנגשות הציביליזציות מספקת רגעים ספקטקולרים של עריפות ראשים והסכמים מבישים עם תומכי טרור, המציאות הפוליטית בדמוקרטיות המערביות ובכללן ישראל מתאפיינת במלחמת תרבות פנימית. עיקר המאבק הוא בין השמאל והימין על הזהות, הערכים הבסיסיים והצביון של החברה במדינה. ההתפתחות האדירה של התקשורת בעשורים האחרונים (אינטרנט, ערוצי טלוויזיה רבים, עלות נמוכה של פרסומי פרינט) הובילה לכך שתמונות עולם שונות או מנוגדות מועצמות באמצעי תקשורת שמשרתים באופן אקסקלוסיבי ואינטנסיבי את האידיאולוגיה הנבחרת.

אך בעוד שבעולם מקובל כי לכל צד במאבק יש כלי תקשורת וערוצי הפצה משלו, בישראל מלחמת התרבות מתנהלת באופן חד צדדי. חלק גדול מהתקשורת נשלט לחלוטין בידי מחנה אחד בלבד, ויחסי הכוח בין הקבוצה הדומיננטית לקבוצות המודרות הם חסרי פרופורציה לחלוטין.

למעשה, בישראל יש הכחשה של מלחמת תרבות, שכן השמאל אינו מכיר ב"תרבות" של מתנגדיו מהימין, והם מהווים בעיניו רק איום על "התרבות האמיתית". עמוס עוז העיר לאחרונה, בעקבות הסערות הציבוריות שהשרה רגב גרמה להן, שהוא בעד מלחמת תרבות, שיכולה להזין באופן חיובי את השיח הציבורי. אך עמדה זו אינה אלא הצהרה מתנשאת שכוונתה לבטל את הצד שכביכול אינו קיים, זה שאיננו תרבותי אלא של "בהמות", "ניאנדדרטלים", ו"מנשקי מזוזות".

לכוח ההגמוני במערכות התרבות בישראל יש יכולת כמעט בלתי מוגבלת להעצים ולשכפל את עצמו בהתנהלות החברתית שלו: מהאינדוקטרינציה של תלמידים צעירים, דרך שיתופי פעולה בחלוקת השלל של תקציבי התמיכה הממשלתיים וכלה בעמדות כוח אחרות שמשמרות את האופי הפוליטי של מערכת התרבות הקיימת.

בעיה חריפה אחרת של המציאות בישראל היא הפרמטרים של תוכן הוויכוח הפוליטי. בישראל, מוקד השיח הוא האידיאולוגיה הלאומית של הציונות. עיקר היצירה התרבותית בישראל מתאפיין בביקורת על הציונות. בעוד שהימין מעניק ערך מיוחד ללאום, השמאל בוחר להתמקד בסוגיות אוניברסאליות או קוסמופוליטיות, מנושא המעמדות הכלכליים של הקומוניזם הקלאסי ועד למאבק בקולוניאליזם המערבי או פעילות למען קבוצות מיעוט "מוחלשות" בחברה. העיסוק בנושאים אלו נוגע באופן קבוע בשאלות הלגיטימציה של הציונות וקיומה של מדינת ישראל, המואשמת בנישול האוכלוסייה הילידית, דיכוי העניים וניצול השכבות החלשות.

דוברי השמאל מצדיקים את הפרובוקציות נגד הציונות במספר דרכים: הם טוענים כי יש ערך סגולי לביקורת שמדרבנת תיקונים ורעיונות חדשים; שהביקורת על הלאומיות היהודית נובעת בעצם מהיהדות עצמה ומערכי המוסר האוניברסליים שבה; ושלמעשה היצירות שמוצגות לקהלים מחוץ למדינה הם עדות לחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית שיודעת להכיל ואף לתמוך בביקורת קיצונית.

אלו טענות שיש להן מקום, אך לנוכח חוסר האיזון הקיצוני שנוצר בתרבות הישראלית, קשה לקבלן. ההתמקדות הכמעט אקסקלוסיבית בביקורת ובשלילה מונעת את יצירתם של טקסטים חיוביים, המספקים ביטוי לאהבת ישראל ולאהבת האדם, או כאלה המחזקים ומפארים הישגים לאומיים כמו למשל יצירות העוסקות בגיבורי מלחמה או מאבקים חברתיים, יצירות הקיימות בכל תרבות אחרת.

עמוס אילון כותב בספרו "הישראלים – מייסדים ובונים" (הוצאת שוקן, 1971) שאין בספרות הישראלית שום רומן, שיר או מחזה שמהללים את חווית המלחמה, כאשר הטון השכיח הוא של מיאוס וספק ולא של גאווה או תהילה. ואכן, היעדר ביטויים מובהקים של תרבות לאומית מאפיין את האומנות הגבוהה שהתפתחה במדינת ישראל (להבדיל מתרבות עממית פופולארית כמו שירי נעמי שמר).

מסוף שנות השבעים אנו עדים לרדיקליזציה מתמשכת של היצירה הישראלית, שעוררו לא פעם ביטויי זעם מצד הימין בשוליים של השיח הציבורי, בתרבות הרחוב או בטוקבקים באינטרנט. ניסיון שיטתי לבחון את הסוגיה הוא ספרו של יורם חזוני המדינה היהודית: המאבק על נשמתה של ישראל (2001), שכולל תיאור מרתק איך ההיסטוריה התרבותית המודרנית של ההגות והאמנויות בישראל מציגה קו עקבי של שלילת ישראל כמדינת הלאום היהודי. כצפוי הספר זכה לתגובות צוננות או להתעלמות, או להתפלמסויות שביקשו ללעוג לטענות חזוני שגם ספרי הלימוד לתלמידי ישראל מתאפיינים במחיקת הציונות, בסילוק היהדות מבתי הספר ובטיפוח עמדה "נייטרלית" כלפי אופייה היהודי של מדינת ישראל.

בדרך כלל הנטייה של אנשי שמאל היא להתעלם מטענות הימין ולראות בהן ביטוי של פרנויה פוליטית או חוסר הבנה של כביכול מורכבות התוכן הרוחני והיצירה האומנותית. אך להלן מספר הצהרות של אנשי שמאל ברגע נדיר של חשבון נפש (הרגע הוא 2006, מלחמת לבנון השניה, ישראל מנוהלת על ידי נבחרי השמאל אהוד אולמרט ועמיר פרץ). צביה גרינפלד, ממנהיגות 'שלום עכשיו', כתבה: "השמאל הישראלי הפך במידה רבה לגורם שבמפורש או במובלע איננו מאמין עוד בזכותה הלגיטימית של המדינה היהודית להתקיים" ("אשמת השמאל" הארץ 15.11.06). גדי טאוב הכריז: "השמאל הרדיקלי ירד לגמרי מן הפסים. תנועת השחרור של העם היהודי הופכת בשבילו לקולוניאליזם משיחי-גאולי משני צידי הקו הירוק. אנחנו בשבילו הנאצים החדשים". (ידיעות אחרונות 15.12.06) וארי שביט סיפק את הטענה המדהימה הבאה: "האליטות הישראליות של… ההון, התקשורת והאקדמיה של שנות התשעים ושנות האלפיים סימאו את עיניה של ישראל ושללו ממנה את רוחה. אשליותיהם החוזרות ונשנות בנוגע למציאות ההיסטורית שבה מדינת היהודים נתונה, גרמו לישראל טעות בניווט ולאבד את דרכה. התקפותיהם הבלתי פוסקות – ישירות ועקיפות – על הלאומיות, על הצבאיות ועל הסיפור הציוני אכלו מבפנים את גזע העץ של הקיום הישראלי ומצצו את לשדו" ("מה קרה לנו", 'הארץ' 12.8.06).

ראוי לציין שהצהרות אלו לא יצרו שום אפקט, שום שינוי באופי היצירות ואף לא סדק קל בסולידריות הפוליטית של כל גווני מחנה השמאל. המשבר האמיתי עבור השמאל הוא הכישלון המתמשך בקלפי הבחירות. לצד טריקים של גניבת הדעת, כמו לקרוא למפלגה "המחנה הציוני", נעשים מספר ניסיונות להציל את השמאל ממה שנראה כפשיטת רגל רוחנית ואידאולוגית (מאמריה של אווה אילוז ב"הארץ" הם ניסיונות קצת פתטיים לטפח ולשווק את הזהות של מחנה השמאל), אך ללא הצלחה אלקטורלית.

מירי רגב מאזנת

במציאות בה מלחמת התרבות כלל אינה מאוזנת, וצד אחד ששולט במערכות התרבות, האקדמיה והתקשורת מפיק טקסטים ש"אוכלים מבפנים את גזע העץ של הקיום הישראלי", יוצאת שרת התרבות החדשה בהצהרות שמבקשות לאתגר את הסטטוס קוו הבעייתי. עמדתה המוצהרת הייתה שאין לממן מכספי הציבור יצירות אומנות שפוגעות במדינת ישראל ומטיפות לדה-לגיטימציה של המדינה. באופן ספציפי השתמשה השרה בסמכויותיה כדי לבחון מחדש את התמיכה הציבורית בהצגת תיאטרון של מחבל מורשע שרצח בעבר חייל ישראל,י ושל קבוצת תיאטרון שמנהליו הביעו סירוב להופיע בפני ציבורים בישובים ישראלים ביהודה ושומרון.

המהלך השני שעורר סערה ציבורית הייתה עמדת השרה נגד שיתוף הסרט הדוקומנטרי על יגאל עמיר בפסטיבל הקולנוע של סינמטק ירושלים. במקרה זה שגתה לדעתי השרה, שגיאה שנבעה לדעתי יותר מהצורך להפגין "איזון פוליטי" מאשר מעמדה ערכית עקרונית. הסרט על עמיר נבחר על ידי מארגני הפסטיבל ומנהליו האומנותיים, ואם נושא הסרט מקומם אנשים מסוימים הוא אינו שונה ממסמכים קולנועיים אחרים שמבקשים לחקור דמויות מתועבות מההיסטוריה האנושית, כשהדוגמא הטרייה היא הסרט "איש הגון" על היינריך הימלר שהוקרן בפסטיבל בשנה הקודמת ואף שודר בטלוויזיה הישראלית. ה"פשרה" שהסרט יוקרן לפני תחילת הפסטיבל אך ישתתף בתחרות הייתה פתרון דחוק ותמוה. בהמשך התנער משרד השרה מפרסומים שהתייחסו לאיום שלה לא להעביר מימון לפסטיבל כאמצעי לחץ על הנהלת הפסטיבל לקבל את עמדתה, התנערות שבעצמה לא תאמה את הפרסומים הקודמים על עמדת השרה אך העידה מן הסתם על ההבנה ששככל הנראה נעשתה טעות בהחלטה.

אמני ישראל הזדעקו מאפשרות הפגיעה במקורת המימון. איגודי היוצרים פועלים בדרך כלל באופן נמרץ לשיפור המצב הכלכלי של חבריהם. אכן, ניתן להבין את מצוקת האמנים הישראלים. תקציב התרבות המוגבל גורם לכך שאמנים רבים מתנהלים תוך התמודדות מעיקה ומתמדת עם עול כלכלי מקצועי ואישי. מצוקה זו גורמת לרבים מהאמנים וההנהלות של האיגודים המקצועיים לראות את המאבק הכלכלי כראשון במעלה, ולכן הם יגייסו גם טיעונים דמגוגיים קיצוניים לטובת האינטרסים שלהם.

איגודי היוצרים שלחו מכתב לראש האופוזיציה יצחק הרצוג שלשונו: "בשבועות האחרונים נתון חופש הביטוי בישראל תחת מתקפה חריפה, כאשר נגד יצירות אמנות ומוסדות תרבות ננקטות חדשות לבקרים פעולות חמורות ביותר אשר ביניהן ובין ההתנהלות במדינה דמוקרטית אין ולו דבר, החל באיומים לשלילת מימון וכלה בהפעלת צנזורה בדרכים בלתי חוקיות באופן מפורש".   איגוד התסריטאים התייחס ל "פגיעה חריפה, חמורה ובלתי חוקית בעיקרון חופש הביטוי במדינת ישראל. הדבר מצטרף לשורה ההולכת ומתארכת של פעולות דומות אשר בוצעו לאחרונה על ידי מוסדות תרבות ורשויות מקומיות בישראל, כחלק ממגמה רחבה ומדאיגה של הרס עיקרון חופש הביטוי במדינתנו" (גלריה 5.8.12).

אנכרוניזם של חופש ביטוי

חופש הביטוי הפך לנושא המרכזי ולדגל המאבק של היוצרים בעמדות השרה. האם יש באמת סכנה לחופש הביטוי במדינת ישראל? התשובה פשוטה: ההתייחסות לחופש הביטוי במאה ה 21 היא פשוט אנכרוניזם; אפשרויות המבע והתקשורת בעולם התוכן של האינטרנט הן כמעט בלתי מוגבלות, כמו גם היכולות להדפיס טקסטים, או לשדר מסרים במדיות שונות. מה הקשר בין איומים לשלילת מימון ציבורי ל"הרס עקרון חופש הביטוי"? ההצהרות על הפעלת צנזורה בדרכים בלתי חוקיות היא פנטזיה מוחלטת, כשהניסיונות לטעון כי ממשלת ישראל נערכת למשטר של אייתוללות או של דיקטטורות כמו צפון קוריאה הם אבסורד מוחלט ומניפולציה דמגוגית.

ההתבטאויות האחרונות של חלק מאמני ישראל ("בהמות", "ניאנדרטלים") מלמדות שיש כאלו שעושים דמוניזציה מוחלטת לחלקים נכבדים בחברה הישראלית שאינם מסכימים לדעותיהם הפוליטיות. יתכן שהללו באמת מאמינים בהזיות הללו לגבי יריביהם הפוליטיים מימין. יש גם לא מעט מהיוצרים הישראלים שהשיכנוע העצמי באבסורד של פגיעה בחופש הביטוי מעניק להם תחושת קורבנות וטיפוח של זהות רומנטית של אמנים נרדפים ומיוסרים. הם גם מקבלים לא פעם פידבק חיובי על הרעיונות הנואלים הללו מגורמי חוץ, אירופאים בעיקר, שמאמצים "מבט מאוזן" ושמחים לראות שאחרי הכל גם הדמוקרטיה הישראלית לא כל-כך שונה מהדיקטטורות הנוהגות במדינות ערב.

ה"מאבק על חופש הביטוי" אינו רק אבסורד אלא גם פרדוקס, שהרי הטיעונים על פגיעה כביכול בחופש הביטוי נאמרים בריש גלי וזוכים לתמיכה של חוגים בעלי כוח והגמוניה במרחב הציבורי.

למעשה, אם כבר יש פגיעה בחופש הביטוי, היא מגיעה דווקא משמאל. המונוליתיות הפוליטית של התקשורת ויוצרי האומנות בישראל היא מקור לתסכול מרגיז בקרב רבים מאזרחי ישראל, מראש הממשלה בנימין נתניהו, דרך מיגזרים שלמים בציבור הישראלי ועד לכותבי הטוקבקים האנונימיים.

להלן ציטוט שלקוח מהעיתונות הכלכלית בהקשר של הוויכוח על מיתווה הגז בקיץ 2015, עם תואם מבהיל לתמונה בזירה התרבותית: "הקליקה הזאת מגובשת מאוד, אחידה בדעותיה ולא קשובה לדעות אחרות. גרוע מזה, היא מאוד אלימה כלפי מי שלא חושב כמוה. את האלימות, במלוא כיעורה, אפשר למצוא ברשתות החברתיות, בטוויטר של חברי החונטה. משטרת המחשבות מדביקה כינויי גנאי קשים לכל מי שלא מיישר קו, בין אם הוא פוליטיקאי ובין אם הוא עיתונאי: הם מושחתים, הם דוברים של הרשעים, הם כתבלבים (וכמובן, רק חברי הקליקה טהורים ונקיים ללא רבב). הטלת דופי ביושר המקצועי של אחרים ללא כל בסיס, ללא כל הוכחה ובשליפה מהמותן – זה חלק משטיפת מוח שמתאימה למשטרים אפלים; דרך מתוחכמת לחנוק את חופש הביטוי בשם הדמוקרטיה כביכול. מבחינת הקליקה הזאת, חופש הביטוי הוא דבר נפלא ונשגב, בתנאי אחד בלבד: שיגידו בדיוק את מה שהקליקה חושבת. אם לא, דמך מופקר (חווינו זאת לא פעם וזה יקרה שוב בעקבות המאמר הזה)".

בעולם התרבות המצב חמור הרבה יותר, שכן הקליקה הכלכלית מגוונת לאין שיעור בהשוואה ל"בראנז'ה" של עולם התרבות.

יועמ"ש בחנות חרסינה

ההתפתחות המעניינת ביותר (אך לא המפתיעה) בסצנה הרוגשת היא התערבותה של המערכת המשפטית. עיתון הארץ מתגייס באופן טבעי לנושא ומקדיש כותרת ראשית. "היועמ"ש: יוזמת רגב – "פגיעה קשה במיוחד בחופש הביטוי" (יום שני 10.8.15). בגוף הכתבה נאמר כי לשכת היועמ"ש הבהירה לשרה כי "שינוי מבחני התמיכה באופן הכולל בחינה של תוכן היצירה, לו היה נעשה, יכול היה לגרום לחלק ממוסדות התרבות להימנע ממתן ביטוי לעמדות מסוימות, מתוך חשש שיסכנו את התמיכה הממשלתית". על כן, "פגיעה באפשרות הפקתה או הפצתה של יצירה וזאת על בסיס תוכנה, היא פגיעה קשה במיוחד בחופש הביטוי, שהלא תוכנה של יצירה הוא לב לבה ועצם מהותה, ולכך מתנגד היועץ המשפטי לממשלה".

קשה להאמין למשפט האחרון. האם המשפטנים הנכבדים מודעים לתפקיד אותו ממלאות מערכות השיפוט וההערכה, הוועדות המקצועיות שממליצות על הענקת מימון ממשלתי ליצירות מסוימות? האם הם מכירים את השיקולים של חברי הוועדות הללו? ייתכן שיואיל להם לדעת למשל, שיצירה הכוללת תוכן ביקורתי כלפי חברי הקהילה הלהט"בית או כלפי ערבים לא תזכה לאפשרות "להפקתה או הפצתה של יצירה". ועדות השיפוט הללו בדרך כלל יסכלו גם "הפקתה או הפצתה של יצירה" המציגה באור חיובי ערכים לאומיים או מסורתיים. זכורה לי היטב פגישה עם יוצר קולנוע בעל רקע שמאלני קיצוני יחסית שביקש תמיכה לסרט שעסק בדמותו המרתקת של הרצל ונענה בשלילה מכל מי שפנה אליו. אני ורבים אחרים יכולים למנות עוד הרבה דוגמאות נוספות. מן הסתם אין קליקה מגובשת עם קווי יסוד מוצהרים אך ברור שיש ברנז'ה עם הטייה. במצב כזה יכולה הרגולציה לתקן עיוותים קיימים. כבילת ידיה של השרה בשם טיעונים משפטיים היא בחירה בהגנה על צד מאד מסוים בקונפליקט התרבותי והפוליטי.

חוסר ההבנה המפתיע של היועמ"ש בנושאי תרבות בולט גם בציטוט הבא: "על מנת שלא לצמצם את גבולות השיח בחברה הישראלית משיקולים הזרים לתחום האומנות ושלא ליצור חשש מפני כל אלה", נכתב. "השיקולים הרלוונטיים לתמיכה בתחום זה הינם שיקולים אומנותיים ומקצועיים, אשר על בחינתם אמונים גורמי המקצוע, ויש להקפיד ולשמור על הפרדה זו".

כמו חטא האנכרוניזם של "חופש הביטוי" גם כאן ניכר אנכרוניזם של בורות. יצירות אומנות נהנו באופן מסורתי ממעמד מיוחס של הגנת חופש הביטוי. המעמד המיוחס של האומנות נבע מן ההכרה שיצירות אומנות בוחנות את המצב האנושי במונחים אוניברסאליים ומעשירות את ההבנה והחוויה האנושית בין היתר באמצעות התרסה נגד פרות קדושות ואף בפגיעה במיגזרים מסוימים של החברה. מה שהשתנה בשנים האחרונות הוא שבמקרים רבים השדה האומנותי מגויס לחלוטין לטובתו של צד פוליטי במלחמת התרבות.

אין קשר לאמנות

דוגמא עכשווית היא הוויכוח על תצוגה בגלריה הירושלמית 'ברבור'. תנועת 'אם תרצו' פנתה לראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, ולשרת התרבות מירי רגב, במחאה על תערוכה שנפתחה בגלריה, ובה מוצגים צילומים וסיפורים של תושבים פלסטינים ממזרח העיר. התערוכה, שנקראת "37%", מספר המציין את אחוז התושבים הפלסטינים בעיר ירושלים, היא חלק מפרויקט דוקומנטרי שיזמה עמותת 'עיר עמים', שמציג את המציאות במזרח־ירושלים דרך עיניהם של הפלסטינים המתגוררים בחלק זה של העיר. מדובר בעמותה בעלת אג'נדה חברתית פוליטית ידועה, והתערוכה אינה כוללת יצירות של אומנים, אלא צילומים שנעשו על ידי תושבים מקומיים.

אין להתפלא אם כך שבתגובה של מאשה זוסמן, ממקימי גלריה 'ברבור' וחברה בצוות שמפעיל אותה, אין שמץ התייחסות לאומנות: "הבחירה בפרויקט היתה כי הוא מביא מבט למזרח העיר שמאוד מנותק בשנים האחרונות ממערבה. אם יש מפגש, הוא קשה ואלים הרבה פעמים, ולנו היה חשוב לתמוך בפרויקט בתקווה שהשכנות הקרובה תהיה גם טובה. אנחנו רואים חשיבות בהצגת מבט אחר על מזרח ירושלים, לא רק המבט שרואה בה מקום של 'מחבלים מורשעים'. מבחינתנו הצד האחר הרבה יותר משמעותי".

היועץ המשפטי לממשלה התייחס גם לפגיעה באפשרות "הפצתה של יצירה" כ"פגיעה קשה במיוחד בחופש הביטוי". "רעד בעזה" הוא סרט תיעודי הולנדי שמתמקד בסבל ובטראומות של תושבי עזה לאחר מבצע "צוק איתן". ארגון 'אמנסטי אינטרנשיונל' יזם הקרנות של הסרט בסינמטקים של תל אביב ושדרות וכן בעזה. בעקבות פנייה של פעילי ימין לראש עיריית שדרות בוטלה ההקרנה בשדרות. וכאשר באמנסטי ניסו להעביר את ההקרנה לבאר שבע, הורה גם ראש עיריית באר שבע על ביטול ההקרנה בעירו. מדובר אפוא באירוע פוליטי שמאורגן על ידי קבוצה פוליטית, אמנסטי אינטרנשיונל. כל בר דעת יכול להבין את הפרובוקציה שבהקרנת סרט על טראומת תושבי עזה במבצע 'צוק איתן' בפני תושבי הדרום שסבלו מההפגזות וחדירות מחבלים מרצועת עזה.

והנה נודע "כי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אורית קורן, פנתה בשבוע שעבר גם ליועץ המשפטי של עיריית שדרות, עו"ד בני סעדון, וביקשה ממנו הבהרות בנוגע להוראה שהעבירה באחרונה העירייה לסינמטק שדרות על ביטול הקרנתו של הסרט 'רעד בעזה'". במכתב, שנוסח דומה שלו נשלח גם לעיריית באר שבע, נאמר כי "התערבות של רשויות השלטון — המקומי או המרכזי — בחופש הביטוי בכלל, ובפרט בשאלת אילו תכנים ראויים לצפייה ואילו לא, מעלה שאלות חוקתיות מן המעלה הראשונה", כתבה המשנה ליועמ"ש קורן.

מכתב זה מדהים בחריפותו. לא רק ש"ההגנה" על חופש הביטוי הנה אנכרוניסטית ולא רלוונטית (כאילו שאין די חופש ביטוי בהקרנת הסרט בתל-אביב וברחבי אירופה), אלא שיש כאן התערבות בוטה בשיקול דעתו של הציבור ונבחריו, שרשאים לבחור במה לצפות ובמה לתמוך.

הניסיון של היועץ המשפטי להתערב בפרוצדורות של החלטות על הקרנות בסינמטק הוא מטריד, מפחיד ומבהיל. מטריד בחוסר ההבנה המופגן של המשפטנים בסוגיות של אומנות ותרבות, מפחיד בניסיון לכפות על הציבור צפייה בתכנים מסוימים, ומבהיל בהתערבות של המשפטנים בחיי הציבור החברה והתרבות בדמוקרטיה הישראלית.

____
פרופסור אילן אבישר הוא חבר בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב. בין השנים 2010-2015 כיהן כיו"ר הרשות השניה.