יחידות המשטרה יודעות לטפל היטב בטרור הנוכחי, ואת הצבא עדיף שנשמור לקרבות שריון ואוויר. ריקי ממן שואבת השראה מתאצ'ר
אזרחים רבים קוראים בעקבות גל הטרור והדקירות לצאת למבצע צבאי רחב היקף • אולם בהיעדר תשתיות ומודיעין מוקדם, הצבא לא יהיה אפקטיבי והכשרתו לאיומים קיומיים חיצוניים תיפגע • עדיף לתת למשטרה כלים לבצע את עבודתה
גל הטרור שאנחנו חווים בשבועות האחרונים הוציא מהמערכת הפוליטית תגובות פבלוביות למדי. משמאל – "בגלל האפליה", "בגלל הכיבוש", " להחזיר את התקווה" ו"כשהימין בשלטון תראו כמה רע", ומימין – "תנו לצה"ל לנצח", "חומת מגן 2", "לבנות בהתנחלויות בתגובה".
אבל הצעד הראשון להתמודדות עם הסיטואציה הקשה שאנו נמצאים בעיצומה, הוא לאבחן במדויק את הבעיה. בניגוד לתפיסה הרווחת שמדובר באינתיפאדה שלישית (או "S2"), גל הטרור הזה לא ממש דומה לתופעות שראינו בעשורים האחרונים של המאבק עם הערבים בישראל, וכבר הסביר זאת היטב רן ברץ. הפעם אנחנו מתמודדים עם הפרות סדר, זריקות אבנים ובקבוקי תבערה, ובייחוד עם ריבוי של פיגועי דקירה המתרכזים בעיקר בירושלים, כשלכל אלו אין מטרה מדינית ברורה.
ריבוי האירועים יוצר את האפקט שטרור אקראי מכוון אליו: פחד ותחושת חוסר ביטחון באוכלוסיה, מה שמוביל לדרישה בציבור למעורבות צבאית רצינית, "חומת מגן 2". אולם, כלל לא ברור שהצבא יהיה אפקטיבי מול סוג כזה של תוקפנות. על אף התחושות הקשות והאבדות הכואבות, חובה עלינו להישמר מפעולה שתגזול משאבים חשובים ולא תפתור את הבעיה. בניגוד לאינתיפאדה השנייה, ההתקפות האחרונות מתאפיינות בחוסר ארגון, אין עליהן מודיעין מוקדם, הן אינן ממוסדות וכאמור נראה שהן חסרות מטרה פוליטית מוגדרת. כאוס ורצח לשמם.
למעשה, הטרור הזה דומה במאפייניו להפרת סדר כללית ולפריקת עול שלטון החוק, בלי שיקדם שום אג'נדה ספציפית. הדבר נכון בעיקר לגדודי זורקי האבנים והבקת"בים, שחוץ מפריקת זעם ושנאה לא ממש ברור מה הם רוצים, ובמידה פחותה גם לדוקרים הרצחניים למיניהם.
כיצד ניתן להתמודד עם התופעה הזו? הכלים לפתרון הם רבים, אך נדמה לי שיש להציב להם שני כללים מרכזיים: ראשית, מדובר במשימה לכוחות שיטור ולא לצבא, ושנית, הם צריכים לכוון לשינוי המוטיבציה והתמריצים של המפגע הבודד.
השאירו את המשימה למשטרה
ברור שבישראל, בה רוב הצעירים משרתים בצבא שנאלץ לעסוק פעמים רבות במשימות שיטור ביהודה ושומרון, כל סכסוך אלים נדמה כעניין צבאי. אך זה לא המצב כאן. צבא בנוי להפעלת אלימות בהיקפים גדולים, להתנגשות עם צבאות זרים, לתמרונים רחבים ולנטרול איומים גדולים מבחוץ. הוא אינו בנוי לפעולות שיטור מקומיות. כדי לשמור על הסדר והחוק יש כוח שיטור פנימי, עם פיזור רחב בכל אזורי הארץ, שערוך להתמודדות עם מהומות ואיומים מקומיים כמו מפגע בודד בשטח עירוני. המשטרה היא הכלי המקצועי היעיל ביותר שיש בידי המדינה להתמודדות עם מצבים כאלה.
גל פיגועי הדקירה של הימים האחרונים אינו מאפשר סיכול או התרעה ממוקדת מראש. מדובר ביחידים ששולהבו על-ידי גורמים דתיים או פוליטיים, קמו בוקר אחד, נטלו סכין והלכו לטבוח את היאהוד. אין לכך מודיעין מסודר ולצבא אין יתרון יחסי בעניין. בטווח הקצר, פעולה צבאית לחיסול התופעה לא תהיה מספיק יעילה, ובטווח הארוך היא תפנה משאבים צבאיים יקרי ערך – כמו אימונים, הצטיידות והכשרות – לצורך משימות שיטור שאינן עוסקות בבניין הכוח. במקום זאת, יש להרחיב את כוחות השיטור המקומיים ולתגבר אותם, כמו שכבר נעשה.
בבריטניה של שנות השמונים, נאלצה מרגרט תאצ'ר, שבאותה תקופה שימשה בתפקיד פחות משנתיים, להתמודד עם מהומות אלימות חסרות תקדים. ב-1981 פרצה סדרה של מהומות במספר שכונות בערים מרכזיות באנגליה: בבריקסטון שבלונדון, הנדסוורת' שבבירמניגהם, צ'פלטאון בלידס ובטוקסטת' שבליברפול. בדומה למהומות שאנחנו רואים אצלנו גם שם נראו זריקות אבנים ובקבוקי תבערה, התנגשויות אלימות עם כוחות משטרה, ונדליזם והשחתת רכוש.
גם שם, כמו אצלנו, רבים ניסו להבין את שורשי האלימות שהתפרצה וייחסו זאת למדיניות השמרנית שהובילה ממשלת תאצ'ר. לטענתן מדובר היה במהומות על רקע עוני, מצוקה, מתיחות גזעית ואבטלה. אבל את תאצ'ר זה בכלל לא עניין. "לא משנה מה הבעיות, שום דבר, אבל שום דבר לא מצדיק את האירועים שקרו", היא אמרה אז, והנחתה את המשטרה לדכא את המהומות ביד קשה ולהשיב את הסדר.
הדבר חזר על עצמו בשביתת הכורים המפורסמת ב-1984-1985. תאצ'ר הנחתה את המשטרה להשתמש בכוח לדיכוי משמרות המחאה האלימות, וכדי לאפשר לכורים שלא שבתו להיכנס למכרות ולעבוד. היא הזרימה כוחות משטרה רבים לאזורי העימות, והעבירה חוקים אזרחיים שנתנו למשטרה כלים להתמודד עם מפגינים אלימים.
מתבקשת כאן כמובן הסתייגות: מהומות גזעיות וחברתיות אינן זהות למהומות על רקע פוליטי ודתי, אבל עקרון ההתמודדות דומה: תגבור כוחות משטרה והרחבת סמכויותיהם. המניעים לא שינו לתאצ'ר, מה שחשוב לה היה רק להשיב את הסדר והחוק. אגב, גם היא זכתה לביקורת קשה מימין על שאינה משתמשת בכוח צבאי נגד המתפרעים. מבחינתה, המטרה היתה להשיב את שלטון החוק במקומות בהם פרצה אנרכיה, והממונה על החוק והסדר במדינה דמוקרטית היא המשטרה.
כך גם בענייננו: שורשי הסכסוך שלנו עם הפלסטינים עמוקים ומורכבים. הם לא ייפתרו ביום אחד ולא במבצע אחד. אבל חובה על הממשלה להשיב את הסדר ואת הביטחון האזרחי, ולשם כך נוצרה המשטרה.
הדבר מתחיל ביד קשה מול התפרעויות ונטרול מהיר של מפגעים בודדים. הנטייה המערבית היום היא אמנם להימנע משימוש בכוח בכל מחיר, אבל כוח הוא כלי אפקטיבי ויעיל מול תוקפנות. פריסה רחבה של כוחות משטרה המאפשרת תגובה מהירה מול אירועים מתפתחים (לצד ערנות מוגברת של אזרחים), יצרה הבדל משמעותי באירועים האחרונים והפכה אותם ממתקפות עם פוטנציאל לריבוי נפגעים לאירועים מצומצמים שנוטרלו בתוך דקות ספורות.
כך גם לגבי זריקות אבנים ובקת"בים. ביהודה ושומרון סובלים מהם כבר שנים ארוכות, ובשנים האחרונות גם הירושלמים מדירים רגליהם משכונות מסוימות. האירועים המרובים של זריקות אבנים, לצד ונדליזם של הרכבת הקלה ותשתיות נוספות – בעיקר באזור שועפט – נענו באסטרטגיית הכלה הכוללת בלימה של המהומות תוך הימנעות מפגיעה במפגינים ככל האפשר (מחשש להסלמה). אך ההכלה יעילה אולי במקרים מסוימים, אולם במזרח ירושלים האלימות כבר מתפשטת מחוץ לשכונות. לכן, בטווח הארוך אין מנוס מהשלטת החוק והסדר גם בשכונות המזרחיות, על-ידי נוכחות משטרתית קבועה ומשמעותית. נדרש פיקוח מתמיד ואכיפה של עבירות קלות כחמורות, ולא רק בזמן משבר קיצוני. ההתייחסות למהומות כמו סיר לחץ שצריך לתת לו להשתחרר מעת לעת היא נואלת ומסוכנת. אלימות לא מרוסנת מולידה אלימות חמורה יותר, וגורמת לאובדן מוחלט של שלטון החוק והסדר.
להרתיע להבא
חשוב מאלה הוא שינוי עמוק שנדרש בגורמי ההרתעה של המפגעים הבאים. בתחום הזה הצעות רבות עלו לדיון, ביניהן הריסת בתי מפגעים, קנסות על הורים של קטינים, החמרת ענישה, אי העברת גופות מחבלים למשפחות ושלל אמצעים נוספים. המטרה של צעדים כאלה בטווח הארוך היא להוריד את הלגיטימציה של מפגעים בודדים בתוך החברה והמשפחה הערבית, שיהיו הראשונות להיפגע בעקבות המהלך ובתגובה יפעילו לחץ על הצעירים לחדול ממעשיהם. הדרך הזו אמנם לא קצרה, אבל היא עשויה להיות אפקטיבית לצמצום האלימות.
הטרור העממי קרוב לבית וכואב, אבל לצערנו יש לנו אתגרים צבאיים קיומיים ודחופים יותר במרחב שסביבנו. הפניית המשאבים הצבאיים לטיפול בטרור דומה להתעסקות בחבישת פצע כואב בזמן של התקף לב מסוכן. עלינו לשמור על קור רוח, ולהיזהר משחיקת יכולותיו של הצבא להתמודד עם האיומים הרציניים. את עבודת השיטור נשאיר למשטרה.
עובדה שהמשטרה לא מצליחה כבר יותר משנה והמצב רק מחמיר. הפתרונות שמוצעים פה הם צעדים משפטיים מינוריים ספק יעילים שממילא יסורסו על ידי המערכת. כדי למנוע הדרדרות צריך ענישה קולקטיבית קשה ופעילות התקפית, מה שהצבא יכול לעשות יחסית מהר.
נ.ב: בסוף המאמר ישנו רמז לפעילויות מסתוריות וקיומיות שמעסיקות את הצבא ולא משאירות לו פנאי להגן על אזרחי ישראל. מעניין במה מדובר.
אלכס, מה המסתורין? אולי זה לא בחדשות בשבועיים האחרונים,
אבל
בסוריה ובסיני פועל דאעש ששולט על חצי מסוריה ועיראק, עם סד"כ גדול ומנוסה, וסיכוי גדול להתחיל לתקוף אותנו מתישהוא משטח סיני/סוריה/ירדן
– החיזבאללה קיבל בשנים האחרונות הרבה ניסיון ואמצעים (וגם ספג אבדות), ויכול להיות אויב רציני אם וכאשר ישתקם. בטח עם גיבוי אירני מתחזק.
– כאוס במצריים
כל אלו אדירים ביחס לטרור הסכינים.
תודה שענית אבל לא יכול להסכים. כל אלו הם סיבות לטפל במצב כמה שיותר מהר לפני שיחמיר ויהפוך לאיום אסטרטגי נוסף. מדיניות ההכלה הופכת בעיות קטנות לאקוטיות (כפי שקרה עם חיזבאלה, חמאס, פיגועי התאבדות ועוד). ככל שנהסס, צה"ל יהיה עסוק יותר בלשמור על מרכזי הערים במקום בדאעש ואירן.
שכוייח ריקי,
אבל זה קצת נכון-תיאורטית. כלומר, אם צה"ל לא היה מפטרל ועורך מעצרים באיו"ש כבר שנים רבות ורק עורך תמרונים ותרח"טים לקראת מלחמה כוללת – זה היה נכון.
אבל זה לא המצב, בפועל כל יחידות הצבא עוסקות חלק ניכר מהזמן בבט"ש באיו"ש – מחסומים, מעצרים, פטרולים. ככה ששילוב שלו בפעילות במזרח ירושלים – בפעילות מהסוג הזה – לא יביא לנזקים שאת מעלה, ורק יעזור למשטרה בכוח אדם.