החטא ועונשו: המחאות החברתיות מבריחות את המשקיעים

"היו כמה גילויי גז בשנים האחרונות", אומר מנכ"ל משרד רה"מ אלי גרונר, "איפה אין תור של משקיעים שרוצים להשקיע? בישראל". המנכ"ל, שדיבר בוועידת ישראל לעסקים של "גלובס" לא היה היחיד שקונן על בריחת המשקיעים. מנכ"ל משרד האוצר, שי באב"ד, ציין אף הוא, בהקשר לשוק הגז, כי "בדרך כלל יש עוד שחקנים בתור שרוצים לחתום לתת הצעה נגדית. לא ראינו כאלה".

לטענותיהם של שני המנכ"לים יש יסוד במציאות. מאז הקמת ועדת ששינסקי הראשונה, וביתר שאת אחרי הקמת ועדת ששינסקי השנייה, ועדת צמח ונפתולי תהפוכותיו של דיויד גילה, הממונה הפורש על ההגבלים העסקיים הפכה ישראל למעין מדינה מצורעת מנקודת מבטם של משקיעים בתחומי משאבי־הטבע. חברות שונות, ששקלו השקעה או מעורבות בתחום הגז חזרו בהן. כך גם חברת פוטאש הקנדית, היצרנית הגדולה ביותר של אשלג בעולם, שנמלכה ונמלטה מרכישת כי"ל. זו האחרונה, החברה הבולטת ביותר בתחום משאבי הטבע בישראל, עושה מאמצים ניכרים בשנים האחרונות כדי לגוון את מקורות המשאבים שלה ופתחה במהלך היוצר את הרושם שכוונתה לעקור את ליבת עסקיה מישראל לחו"ל.

יש חלופות לגז הישראלי

ההתרחשות ההרסנית הזו בתחום ההשקעה במשאבי טבע נובעת מהערכה שגויה של חשיבותה של ישראל. תפישה רווחת, במיוחד אצל אלו התובעים להעלות את המיסוי או להחיל כללים מחמירים יותר על הפקת גז טבעי, אשלג או משאבי טבע דומים, גורסת כי המדינה מחזיקה בעמדת כוח משמעותית ביחס למשקיעים וליצרנים, בהווה ובעתיד, וזו מאפשרת לה לשנות את כללי המשחק ככל שיעלה על דעתה כמעט.

הסברה הזו מנותקת מן המציאות. כך, למשל, בתחום ייצור האשלג רווחת הסברה כי למרבצי האשלג בים המלח חשיבות גדולה בשוק העולמי, ומאחר שכי"ל אינה יכולה להתיק את ים המלח ממקומו, ניתן לשנות את תקנות המיסוי וההשקעה באופן בלתי־מוגבל כמעט. בפועל, עם זאת, ישראל אחראית לפחות מ-4 אחוז מכלל ייצור האשלג בעולם ויתרות האשלג שלה מסתכמות ב-0.5 אחוז בלבד מכלל היתרות העולמיות — כ-90 אחוז מאלו שוכנות בקנדה, ברוסיה ובבלארוס. העלאת המיסוי והגברת הלחץ הרגולטורי על כי"ל הביאה לכך שהחברה יצרה לעצמה חלופות בסין, באנגליה, באתיופיה ובספרד, שיביאו אותה למצב בו תלותה באשלג שבים המלח תלך ותתמזער. עמדת הכוח של ישראל הייתה אשליה.

וכך המצב, וביתר שאת, בתחום הגז הטבעי. לפי הערכות מעודכנות, בשדות הגז תמר ולוייתן כ-890 מיליארד מ"ק של גז. עתודות אלו הן רק כ-0.4 אחוז מכלל עתודות הגז בעולם (כ-206,400 טריליון מ"ק). לפי אומדן סביר, ניתן יהיה להפיק משני השדות, אם יפותחו, כ-30 מיליארד מ"ק של גז מדי שנה, בהשוואה לתפוקה עולמית של כ-3,434 מיליארד מ"ק — כלומר, התפוקה מישראל בשיאה תגיע לכדי כ-0.1 אחוז מכלל התפוקה העולמית.

אין כוונה לזלזל בעושר שיכול הגז הטבעי להפיק. גם 0.1 אחוז מהתפוקה העולמית הוא שיפור משמעותי עבור מדינה שעד לפני שנים ספורות הפיקה 0.00 אחוז מהתפוקה העולמית. השיעור הזעום הזה, עם זאת, מלמד על מידת הלחץ שיכולה ישראל להפעיל על משקיעים. רוסיה (עתודות של 47,799 מיליארד מ"ק) או קטאר (25,199 מיליארד מ"ק) יכולות לעשות פוילע-שטיקים או להציב ולשנות תנאים, עד מידה מסוימת, שכן יש מידה לא מבוטלת של סובלנות שהמשקיעים מוכנים להפגין כלפי מדינות האוחזות בכשליש מכלל עתודות הגז בעולם. על ישראל ניתן לוותר בקלות רבה.

כאשר משקיעים נתקלים בשינוי בלתי־פוסק של התקנות באופן רטרואקטיבי, כשהם רואים את אווירת ההסתה והדמוניזציה של בעלי עסקים, שמלבות הפגנות ותכניות נוסח "מגש הכסף". כשהם מבחינים בהימלטות המבוהלת של משקיעים וכשהם צופים בשידור חי וישיר בישיבות ועדת הכנסת בניצוחו של ח"כ איתן כבל — החישוב הופך קל ופשוט מאוד עבורם. במקום להשקיע בישראל, הם ישקיעו בקפריסין, ברוסיה, בטורקמניסטן או במצרים.

לדפוק את תשובה זו לא מדיניות כלכלית

הנזק שנגרם מן המדיניות הפופוליסטית של ישראל ביחס להשקעות חמור למדי — ובניגוד לדבריהם של גרונר ובאב"ד, הוא אינו מתחיל ומסתיים בתחום משאבי הטבע. השם שיצא לישראל כמקום שבו מילה של המדינה אינה מילה, כמקום שבו המדינה יכולה לחתום על חוזה ואז להפר אותו או לשנות את כלליו רטרואקטיבית כבר נטוע במוחם של משקיעים בעולם.

יותר מכל, הם מבינים בחוש את אובדן השליטה בסדר־היום הציבורי. המאפיין המובהק של משטר פופוליסטי – משטר מבריח משקיעים – הוא שלטון הנע כשבשבת עם כל משב רוח בציבור. זה המצב כעת בישראל. ועדת ששינסקי א' הוקמה כהיענות לתביעות פופוליסטיות. חברת פוטאש הקנדית חזרה בה מהשקעה בישראל בנימוק שיש בה "יש אנשים שונים בישראל שרוצים להיות ראש הממשלה…" – כלומר, החברה נמלטה מישראל כי שר האוצר דאז, יאיר לפיד, חשב שההתנגדות להשקעותיה תיתן לו עוד מנדט. חברת וודסייד נרתעה מרכישת חלק ממאגר לוויתן כי איבדה את האמון בממשל תקין שיאפשר ייצוא של הגז. ועתה, מתווה הגז מדשדש כבר חודשים – אף שכל מי שמבין דבר וחצי דבר בנושא תומך בו – לטובת מופעים נוספים של קרקס המחאה.

משקיעים מבחוץ מבינים היטב את סדר היום הסמוי. אם תיגשו לכל אחד ממאות המפגינים המתכנסים מדי שבוע בכיכר הבימה ובמקומות אחרים ותשאלו אותו "מה ההסדר שאתה רוצה להגיע אליו בתחום הגז?" תתקשו לקבל תשובה וזאת משום שאין להם תשובה אמיתית חוץ מזעם וטינה כלפי יצחק תשובה. מנקודת מבט כלכלית, אין תוחלת או היגיון כלשהו בתכניות להעלות עוד יותר את המסים, להגביל את העברת הגז לישראל בלבד או להלאים את שדות הגז. כל אחת מהתכניות תוביל לתוצאה גרועה הרבה יותר עבור ישראל ממתווה הגז. את זה אפילו רוב המפגינים יודעים. הרצון האמיתי המוביל אותם להפגין הוא המשאלה לדפוק את תשובה. זאת ואין בלתו.

ההיי-טק בסכנה

מתווה הגז הוא ניסיון נואש לעצור את הדימום, ולמנוע זליגה מסוכנת שלו לתחומים קריטיים יותר — וקודם כל, לתחום האקוטי של ייצוא טכנולוגיה עלית, תרופות ומכשירים מתוחכמים. בתחומים אלו, שהם החשובים ביותר בייצוא הישראלי, אובדן אמון של משקיעים עלול להיות הרה אסון ממש. סקר עדכני בין משקיעים בתחום הון סיכון בעולם של חברת דלויט מעלה תוצאות מעודדות אך גם מעוררות דאגה.

ביטחונם של משקיעי הון סיכון מהעולם ביחס לישראל נמצא ברמה גבוהה מאוד (שנייה, ולא בהפרש ניכר, אחרי ארצות־הברית), אך כאשר נשאלו משקיעי הון סיכון בישראל על דעתם בנוגע ליכולת של המדינה לקיים מדיניות אוהדת להשקעות הסתמנה צניחה רבתי בשיעור של 25 אחוז. כלומר, משקיעי הון סיכון בעולם עדיין אינם סבורים כי ישראל היא מקום שמסוכן להשקיע בו, אך משקיעי הון סיכון בישראל סבורים כי סכנה ממשית אורבת להם ממדיניות הממשלה. הסכנה האמיתית היא מן הרגע שבו גם משקיעים מן החוץ יגיעו למסקנה הזו.

השקעות הון סיכון הן הקנרית שבמכרה ההשקעות: הן מתות כשסכנת הגז המורעל מתקרבת. היקף השקעות הון סיכון הוא זעיר במונחים כספיים — 48.5 מיליארד דולר בסיכום כולל לשנת 2013 — אך יש בו אתת מדויק ורגיש להשקעות בכלל, ולהשקעות זרות בפרט.

בשנת 2013 תפסה ישראל מקום מכובד מאוד ברשימת השקעות הון סיכון בעולם: כ-3.5 אחוז מכלל הון הסיכון בעולם זרם לישראל. כדי לסבר את האוזן, מדובר בשיעור דומה לכלל ההשקעות האלו בהודו (3.7 אחוז), וכמחצית מכלל השקעות הון סיכון בסין (7.2 אחוז). במונחים של השקעה לתושב, ישראל היא המובילה בעולם, ובהפרש ניכר — פי שתיים מבארצות־הברית ופי 12 מבאירופה. אפילו במונחים מוחלטים (כלומר, בדולרים), היקף השקעות הון סיכון בישראל גבוה משל כל מדינה באירופה, וברוב המקרים בשיעור אסטרונומי (פי 10 מפינלנד, פי 133 משווייץ).

זוכרים את ה'דיילי מושן'

המצב המשמח הזה — הניכר בכל תחומי הטכנולוגיה העילית — יכול להשתנות במהירות יחסית בעקבות שינוי משמעותי במינון המעורבות הממשלתית בתחום. מעורבות זו לובשת בדרך כלל שתי צורות עיקריות: הראשונה ישירה, בדמות מערכי תמיכה, סיוע והשקעה ממשלתיים; והשנייה עקיפה: באמצעות התערבות רגולטורית, תקנות העסקה, הפרשות לפנסיה, וכיוצא בזה.

מעורבות ישירה של הממשלה היא התפתחות מסוכנת. מעורבות השקעתית של הממשלה בהיקף נרחב היא בעלת סיכויי הצלחה נמוכים, שכן לפקידי ממשלה אין ידע, יכולת או זמן תגובה מתאים כדי לערוך החלטות השקעה בתחומים דינמיים כמו טכנולוגיה. גרוע מזה, מעורבות כזו נוטה לדחוק החוצה כסף טוב (של משקיעים נבונים, שיתקשו להתחרות בכסף הממשלתי) לטובת כסף רע (השקעה ממשלתית בקידום בעלי קשרים פוליטיים).

דוגמה טובה לתוצאות הקשות של המעורבות הממשלתית ניתן למצוא במקרה "דיילי-מושן" בצרפת. חברת ההזנק בתחום הזרמת הווידאו החלה את דרכה ב-2005 כמתחרה ליו-טיוב, שהוקמה אף היא באותה עת. סבב הגיוס השני שלה כבר מומן בידי ממשלת צרפת, ובשנת 2011 נרכשה החברה בידי אורנג', חברת התקשורת הלאומית שבה לממשלת צרפת נתח וייצוג נכבד. הממשלה קנתה את החברה שמימנה. אחר־כך מנעו שרי הכלכלה בצרפת שוב ושוב את רכישת החברה בידי חברות שונות, משום שלא היו צרפתיות דיין, עד לרכישתה ב-2015 כגרוטאה חסרת תוחלת ורלוונטיות בידי ויוונדי הצרפתית. כך זה נראה כשהממשלה בוחרת את המנצחים והמפסידים בתחום הטכנולוגיה.

גרועה ממנה המעורבות הממשלתית העקיפה. עד היום הנצו פרחי התעשייה והטכנולוגיה של ישראל בגינות בהן המעורבות הממשלתית העקיפה הייתה נמוכה יחסית. הדינמיות הרבה ושכרם הגבוה יחסית של עובדים בתחומי הטכנולוגיה העילית צמצם את הבחישות הפופוליסטיות בתחום התעסוקה. העובדה שרוב גדול מבין החברות כיוון את מאמציו לייצוא ולחו"ל וגודלן הקטן של החברות החליש מאוד את ההתערבות הרגולטורית האנטי-מונופוליסטית ואת בחישות הממונים על ההגבלים לזניהם.

אבל כל הסיפור עלול להשתנות במהירות רבה ברגע שחברות הטכנולוגיה "יגלו גז". כלומר, אם וכאשר חברת טכנולוגיה ישראלית תהפוך לגורם גדול ומשמעותי בזירה העולמית. אז, כמו בעת גילוי מאגרי הגז בים, יופיעו בשעריה גם היחימוביצ'ים, הדפנילפים, הרגולטורים וסרסורי ההשקעות הממשלתיות. בנקודה זו, ישראל, המשקיעים והשפיות יוכלו להיפרד כידידים.