מה רוצים מתנגדי הגז?

אם יש שאלה אחת שמדגימה בצורה הטובה ביותר את מה שהתרחש השבוע בדיוני ועדת הכלכלה, היא זו של ח"כ תמר זנדברג: "אם דאע"ש יכבוש את מצרים ומדינת ישראל תצטרך לשנות את ההתנהגות שלה – מה תעשה?" שאלה את ראש הממשלה בנימין נתניהו. מדובר כמובן בשאלה דמגוגית למדי, בדומה ללא מעט שאלות שנשמעו בחלל החדר באותו היום, אלא שזנדברג כנראה התעלתה מעט מעל החברים האחרים. בכלל, בשבועיים האחרונים בהם הוועדה פועלת, עסקו החברים בעיקר בההתנגחויות לא ענייניות במתווה הגז. התנגחות לשם ההתנגחות בלבד.

אחרי שסמכויות משרד הכלכלה הועברו לראש הממשלה במטרה להעביר את מתווה הגז, הכריז חבר הכנסת איתן כבל, יו"ר ועדת הכלכלה, על מרתון דיונים, תוך רמיזה ברורה למה שהולכים המשתתפים לשמוע: "מי שחושב שהוא בא להתייעצות רק כדי לסמן וי – טועה". ואכן, הרמז נקלט היטב, ורוב הדוברים בוועדה היו – הפתעה – ממתנגדי המתווה.

כך יצא שלמרות שהמסגרת הרשמית של הדיונים השבוע הייתה עיסוק בהיבט המדיני-ביטחוני (העילה להפעלת סעיף 52), בפועל רוב הדוברים תקפו את המתווה עצמו, מבלי להתייחס לענייני החוץ והביטחון הרלוונטיים. כאשר חברי הכנסת דוד ביתן ומיקי זוהר (ליכוד) ניסו מספר פעמים להבין את נגיעתם המקצועית של הדוברים השונים לנושאי חוץ וביטחון, הם הושתקו בידי חבר הכנסת כבל. ככה זה כשלא מסמנים "וי".

טענות סותרות

פעילי מטה מאבק הגז הופיעו בוועדה באינטנסיביות, אבל למרבה המבוכה קבעו לא אחת קביעות סותרות ומבולבלות.

כך למשל טענה אורלי בר-לב, פעילה מוכרת במטה המאבק, כי אסור לייצא את הגז בשל "הדאגה לעתיד ילדינו", אך אמרה לעומת זאת כי "מחירי האנרגיה בעולם בצניחה, ובשל אי כדאיות כלכלית יש חשש שלווייתן לא יפותח". כלומר: כדאי לייצא. אבל רגע, חשבנו שאם לא מייצאים אז עתיד הילדים מובטח, פספסנו משהו? ובכלל, אם יש אי-כדאיות כלכלית בפיתוח לוויתן, איך זה שלדעת בר-לב המחיר שקובע המתווה גבוה מדי בהשוואה לחו"ל?

מי שהאזין לדיונים קיבל את הרושם שבר-לב הביאה מכל הבא ליד טיעונים נגד מתווה הגז, ולעזאזל העקביות. ולא רק בר-לב. מתנגדי המתווה שהתהדרו בייצוג של עשרות ארגונים שונים הציגו בביטחון נתונים רבים, אבל הצגה רהוטה לא הופכת דמיונות למציאות.

למשל חברת הכנסת שלי יחימוביץ' שתקפה את מתווה הגז מרגע בואו לאוויר העולם. יחימוביץ' נתלתה בגילוי מאגר הגז המצרי כדי לטעון שהשיקול המדיני-ביטחוני התבטל: "מתברר שמצרים אינה זקוקה לגז שלנו" הכריזה יחימוביץ'. והמציאות? בשבוע שעבר נחשף כי ישראל דווקא כן חתמה לאחרונה מזכר הבנות לייצוא גז למצרים. כלומר, השכנה ממערב מעוניינת לרכוש גז ישראלי.

עם זאת, ההצהרה המצרית על עצירת ההסכם בגלל פסק הבוררות הבינלאומית בין מצרים לחברת החשמל הישראלית, אכן מעלה שאלות. ראש הממשלה נתניהו שהופיע אתמול בפני הוועדה ציין שישלח נציג למצרים לפתור את המשבר. ועדיין, כנראה שמצרים זקוקה לגז יותר מאשר לסכסוך עסקי עם חברת החשמל, ואין זה מופרך שמדובר בניצול המקרה לצורך הפעלת לחץ במשא-ומתן.

אך האמת היא שזכיית ישראל בבוררות נבעה מהפסקת אספקת הגז ממצרים לישראל ומהנזק שנגרם בעטיה לחברת החשמל. האם חברת הכנסת יחימוביץ' מבקשת לעשות כעת מהלך דומה רק הפוך – לבטל את הבטחת הגז שלנו למצרים?

כמה זה עולה?

דוברים רבים עסקו במחירי הגז, וטענו שהמחירים שנקבעו במתווה גבוהים משמעותית ביחס לעולם. לטענתם, מדובר על המחיר גבוה בשניים עד שלושה דולר מהמקובל בעולם המערבי ליחידת גז. והמציאות? אמנם יש מדינות בודדות שנהנות מהפקת גז פשוטה וזולה, אך בלא מעט מדינות המחיר דווקא גבוה ביחס לישראל. מדינות רבות בארצות-הברית למשל, מתמחרות את הגז לתעשייה בערכים הגבוהים עד פי שלושה מהמתווה הישראלי (למשל וושינגטון מתמחרת גז לתעשייה כמעט בעשרה דולר ליחידת חום). מאמר שפורסם בעבר ב'מידה', בחן לעומק את סוגיית המחירים הנהוגים בעולם. מסתבר שישראל נמצאת במקום טוב למדי.

ההשוואה שמבקשים נציגי ארגוני המאבק לערוך היא מגמתית בעליל. הם מתייחסים רק למקומות בהם עלויות ההפקה נמוכות – כגון הפקת גז בסמוך לתשתיות קיימות, הפקה נלווית להפקת נפט או שימוש חוזר להפקת נפט, ומציגים את הנתונים הללו כחזות הכל. אך הפקת גז מקידוח בעומק שלושה קילומטר ובמרחק עשרות קילומטרים מהחוף, כמו בישראל, צריכה לעבור השוואה למקומות עם עלויות הפקה דומות.

מתקפה נוספת שספג המתווה היה על המונופול שהוא מייצר. והמציאות? הגז הישראלי נתון לתחרות עם יצרני גז בינלאומיים ועם מקורות אנרגיה חלופיים, והוא איננו מונופול. וגם אם כן, ההתנגדות העקרונית של יחימוביץ' לעצם קיום המונופול מתמיהה, נוכח החיבוק המגונן שזוכה לו חברת החשמל הישראלית – מונופול מכובד בפני עצמו – מצד חברת הכנסת.

גם היציבות הרגולטורית הציקה למתנגדי המתווה, שלדבריהם סובל מקיבוע המחיר ומהפקעת יכולת המדינה להתערב בו בעתיד. אמנם המתווה מבטיח שהממשלה לא תתערב בניגוד להסכמים, אך הכנסת היא הריבון והיא מנותקת מהתחייבות הממשלה. חבר הכנסת פולקמן הדגיש שהמחוקקים חופשיים לפעול ללא תלות במתווה.

אין חולק על ריבונותה של הכנסת, אך גם היא מחויבת באחריות לכללי המשחק של המסחר הבינלאומי. זכורה ההתערבות האמריקנית לפני מספר חודשים לקידום ההסכם למימוש מאגר לוויתן, ותמוה שדווקא חברי כנסת משמאל התוקפים את ממשלת ישראל על מדיניות "אנטי-אמריקנית", מתעלמים לפתע מהמרכיב הזה בשאלת הגז.

עמדה יחידה שניתן להתייחס אליה ברצינות היא טענה שהמתווה לא מחייב את החברות לפתח את מאגר לוויתן. לכך היטיב להתייחס חבר הכנסת רועי פולקמן שציין כי נקודה זו דורשת התייחסות, והבטיח שיוודא כי מנגנון הפקעת הזיכיון ייכנס למתווה באופן אפקטיבי.

לא רק מצרים

בסיום השבוע השני של דיוני ועדת הכלכלה הופיע לדיון מנכ"ל משרד החוץ דורי גולד, ודבריו שפכו קצת אור על חידת סעיף 52 בו דנה הוועדה ללא פריצת דרך.

הסעיף הגורלי מאפשר לשר הכלכלה לעקוף את סמכות הממונה על ההגבלים העסקיים, שכזכור סירב לאשר את המתווה. סעיף 52, שהוא די חריג בסטנדרטים של מנהל תקין, מקנה לשר הכלכלה את הסמכות בהתבסס על שיקולים מדיניים-ביטחוניים. אלו בדיוק השיקולים שהוועדה ניסתה לכאורה להבין.

דוברי הוועדה התמקדו כצפוי בתכנית לייצא גז למצרים, ותקפו את הרעיון מכל זווית אפשרית. רוב הטענות התייחסו לשדה זוהר המצרי שהתגלה לאחרונה, ובעצם מבטל את הצורך של המצרים בגז הישראלי.

גולד סיפק כיוונים חדשים והפתיע את הנוכחים במבט רחב הרבה יותר משאלת אספקת הגז למצרים. מסתבר שלמרות חשיבות המצרים הם אינם השחקנים היחידים בזירה.

ככלל, ציין מנכ"ל משרד החוץ, הצטרפות מדינת ישראל למועדון יצרניות האנרגיה הוא מהלך בעל משמעות, ומעמדה הבינלאומי של ישראל צפוי להתחזק בעקבותיו משמעותית.

ההתייחסות הראשונה והחשובה לדבריו של גולד הייתה הממלכה ההאשמית. הסכמי הכוונות שנערכו מול ירדן חיוניים לביטחונה האנרגטי, ומוסיפים ליציבות ההגנה המזרחית של ישראל. אך האלמנט החשוב יותר לדברי גולד הוא האלטרנטיבה האיראנית: "יישום ההסכמים מקבל משנה תוקף אודות כוונת איראן לייצא גז לירדן, דרך צינור בעיראק. לאחרונה, בחודש שעבר, חתמה איראן על הסכם להכפיל את יצוא הגז לעיראק". אמנם כיום קשה לראות היתכנות להנחת צינור גז מאיראן דרך עיראק לירדן, אבל בעתיד תסתיים המלחמה בעיראק ואז האפשרות תהפוך לריאלית והגיונית.

מדינאות נכונה היא לקחת בחשבון גם את השיקול לטווח הארוך, ולהבין שאנחנו לא עוסקים במה שיקרה עוד שנה או שנתיים – אלא עשור קדימה. אם הסכם הכוונות מול ירדן לא ימומש נתעורר בעוד מספר שנים למעורבות איראנית עמוקה בירדן.

התייחסות נוספת של מנכ"ל משרד החוץ עסקה באגן המזרחי של הים התיכון כמרחב שלם. לדבריו, התגליות בקפריסין, במצרים ובישראל הופכות את האזור לעתודת גז בעלת סדר גודל בינלאומי, וכבר כיום הקפריסאים מדברים על פריסת צינור גז, במימון האיחוד האירופי, מהאי דרך יוון ליבשת הישנה.

ההיגיון ברור: אירופה נסמכת היום על הגז האיראני והרוסי, ומדובר במקורות לא יציבים, בפרט על רקע המשבר הרוסי-אוקראיני. אירופה מעוניינת בגיוון מקורות הגז שלה, ומזרח הים התיכון מתגלה כמקור אפשרי לגיוון האנרגטי הזה. "קיים עניין גם באירופה לפיתוח השדות ויצוא הגז הישראלי. פיתוח לווייתן יהווה מרכיב משמעותי בפיתוח יחסים עם קפריסין ויוון. באירופה יש בעיות אנרגיה לא פשוטות. המקורות בצפון אפריקה מאוימים על-ידי הרחבת פעולות אל קאעידה. הגז הרוסי והמשבר באוקראינה משפיע גם הוא ואירופה יודעת שהיא חייבת לגוון את מקורות האנרגיה של היבשה".

שגריר ישראל במצרים לשעבר, צבי מזאל, גילה כי בימים הקרובים צפויה להתפרסם תגלית גז משמעותית חדשה במצרים, מה שמחזק את הסיכוי להתפתחויות מול אירופה. למרות האיבה המובנית במצרים כלפי ישראל, קובע מזאל שחובה לשתף פעולה בעניין הגז: "יש חובה להגיע להסכם עם מצרים וקפריסין כדי לבנות צינור לאירופה".

לצד כל הנאמר עד כה, יש לקחת בחשבון גם את העימות המחריף בין רוסיה לטורקיה – התפתחות שהופכת להיות בעלת משקל. קרוב ל-60% מתצרוכת הגז של טורקיה מקורו ברוסיה, ועוד כ-20% מגיעים מאיראן. טורקיה מבינה שהיא חייבת להוסיף עוד מקורות אנרגיה, ומאגר לוויתן הופך להיות שחקן במשוואה הבינלאומית הזו.

המחשבה על יצוא הגז לטורקיה אינה חדשה. מזכ"ל משרד החוץ לשעבר, אלון ליאל, סיפר בעבר שטורקיה מעוניינת בגז הישראלי, ובדיון שנערך בקיץ במתווה הגז ציין ליאל כי עסקאות גז בינלאומיות אכן עשויות לשפר את מצבה הבינלאומי של ישראל.

מלבד ההיבט האירופי, עדותו של גולד תובלה בדברים על האווירה החיובית שייצוא הגז עשוי להוביל ביחסים בין ישראל לרשות הפלסטינית, לירדן ולמצרים. זה אמנם לא מה שיביא להסכם שלום, אבל שיתוף פעולה מסוג זה ייצור לדבריו אווירה טובה, ויש לכך משמעות.

בשולי הדברים חשפו בכירי משרד החוץ מסמך של מחלקת המדינה האמריקנית המזהיר מפני חוסר היציבות העסקית בישראל (בעקבות השינויים של ועדות ששינסקי, צמח, והווטו של דייוויד גילה). לא מדובר בגילוי חדש אבל בהחלט בנורת אזהרה למעמד הבינלאומי של ישראל בסביבה העסקית העולמית.

ראש הממשלה נתניהו, שהופיע גם הוא בוועדה, קבע שהרכיב הביטחוני המרכזי הוא פיזור אסדות קידוח, והמתווה הוא שיביא להצבת אסדות נוספות. "אסדות הגז הן הדבר הפגיע ביותר ויש להגן עליהן. הגנה נוספת היא באמצעות יתירות. לכן בעיניי המתווה הזה הוא הדרך היחידה לייצר יתירות מכמה שדות, ולא להתכווץ לשדה אחד מאוים".

נתניהו התייחס גם לצרכי האנרגיה של ישראל וציין כי אישור המתווה ייצר תמריץ להשקעות נוספות באיתור מאגרי גז במים הכלכליים של ישראל. המאגרים הנוכחיים עשויים להספיק לצרכי ישראל ל-30 השנים הקרובות, ובטווח הזה יזמים נוספים ירצו לבוא ויתגלו מאגרים נוספים.

התמורות בשוק האנרגיה הבינלאומי והפיתוחים העתידיים הם נעלם נוסף. הצהרת אחד הדוברים שלא צפוי פיתוח תחליף לגז או נפט ב-15 השנים הקרובות אינה מבוססת על דבר למעט תחושת בטן. שווי מאגר הגז יכול להתאפס ברגע, במידה שיתגלו פתרונות אנרגיה אחרים.

אין ימין כלכלי בישראל

לעומת הדברים של נתניהו וגולד, אמירות רבות של הארגונים החברתיים כללו סתירות, מניפולציות וחוסר דיוק. הרושם שנוצר, סיפר לנו אחד מחברי הכנסת, הוא שהנוכחים לא רוצים לתקן את המתווה אלא פשוט לעצור אותו. "חוסר הענייניות בהתייחסות למתווה כולו, מקשה עליי לפעול גם איפה שצריך שיפורים".

אחד הנציגים החברתיים הבודדים שהופיעו לתמוך במתווה היה דייוויד שליטא, איש התנועה הליברלית החדשה. שליטא התייחס להיבט הגיאו-אסטרטגי של המתווה והציע לבחון את השלכות הלאמת עתודות הגז של קובה, שהובילו לאמברגו ובידוד מוחלט של המדינה. "אני לא אסע במכונית בת שישים בגלל שהמרצה שלך אמר לך שניאו-ליברליזם זה רע".

על רקע בדידותו הכמעט מוחלטת של שליטא כמייצג השוק החופשי בוועדה, צריך לומר ביושר שצודקים מתנגדי המתווה: זהו לא מאבק של ימין ושמאל, בשל העובדה הפשוטה שאין ימין כלכלי בישראל. למעט שתי הופעות של אנשי התנועה הליברלית החדשה ודבריו של ארז תדמור הכותב באתר זה, לא נמצאו דוברי ימין כלכלי בדיונים. בעוד ארגוני המאבק הופיעו מטעם עשרות גופים, וקיבלו תגבורת אפילו מ'הפורום המשפטי למען ארץ ישראל' – גוף ימין מובהק – הימין הכלכלי פשוט הפקיר את הזירה לחלוטין.

הוועדה עצמה נתנה רוח גבית למתנגדי המתווה. הפעיל הסוציאליסטי אמנון פורטוגלי הסתובב בוועדה כבחצר ביתו, תוך חילופי מסרים עם חברי הכנסת. אורלי בר-לב, כאמור אחת ממובילות המאבק, יצאה מהדיונים להענקת ראיונות – כאשר סמוך אליה יצא גם יו"ר הוועדה להתראיין לאותו כלי תקשורת, במהלך שנראה מתואם.

עשרות ארגוני השמאל פעלו כגוף מתורגל ומיומן. כל נציג הציג את זווית המבט שלו בהתאם לכותרת שנתפרה עבורו, ונראה כי נעשתה עבודת הכנה יסודית לדיונים. עשרות הנציגים הופיעו תחת שמות ארגונים שונים אך פעלו כיחידה אורגנית מובהקת.

שלב הביניים של הדיון הציבורי מגלה כי לשיטת מתנגדי מתווה הגז מחיר הגז גבוה מדי, ובה בעת אין כדאיות כלכלית בפיתוח מאגר לוויתן. לכך יש להוסיף את בעיית המונופול שלמעשה לא מתקיים כי אין כדאיות בפיתוח לוויתן, וכמובן שהמאגר המצרי מבטל את ההצדקה לייצוא למרות שמצרים חתמה על הסכם גז עם ישראל אחרי גילוי המאגר.

עשרות טענות סרק שגויות הופרחו לחלל חדר הדיונים, אך כמעט שלא היו דוברים שיירטו את הבלונים הריקים הללו. תומכי השוק החופשי בישראל, אלו שמביטים בדאגה על הידרדרות ישראל בעולם העסקים הגלובלי, צריכים לקחת את הנראות הציבורית בוועדות הכנסת הרבה יותר ברצינות. הימין מנצח בבחירות אבל מפסיד בשטח.

אך מעל לכל, העניין החשוב ביותר להבנה הוא חוסר התוחלת שברדיפה אחר ליקויים במתווה. גם לו יצויר שהמתווה הנוכחי רע מיסודו, המשמעות של סיכולו חמורה עשרות מונים מהעברתו, בשל הפגיעה האנושה ביחסי ישראל והמשקיעים בעתיד.

איכות המתווה וחלוקת הרווחים הם בסופו של דבר שיקולים משניים בלבד. מה שחשוב כרגע הוא השאלה האם ישראל תעמוד בהסכמי הכוונות ותצטרף לשוק האנרגיה כשחקן בינלאומי, או שמא תבחר בדרך שתדרדר את מעמדה הבינלאומי, כפי שמציעים מתנגדי המתווה.