למה טראמפ מטלטל את הרפובליקנים

הוא החליף נאמנויות פוליטיות יותר מציפי לבני. הזדהה כדמוקרט עד 2004, ותמך בברק אובמה ב-2009. ולמרות אמירותיו הקפיטליסטיות, הוא תומך בתכנית ביטוח רפואי שנמצאת משמאל לאובמה. למעשה, המדיניות הכלכלית שלו נוטה לפרוטקציוניזם כלכלי ומזכירה הרבה יותר את הימין הפופוליסטי באירופה מאשר את הימין האמריקני המוכר. שמרן חברתי הוא בהחלט לא.

שום דבר מזה לא מזיז לדונלד טראמפ או לחבר מעריציו ההולך וגדל בקרב הבוחרים בימין. בכל פעם שהוא יוצא בהתבטאות הלא-פוליטיקלי-קורקט התורנית, או מצייץ משהו שערורייתי, כל המומחים ואנשי התקשורת מנבאים לו מפלה; הנה, סוף סוף הוא עומד ליפול. אלא שעד כה קרה רק ההיפך: או שהדבר לא השפיע על הסקרים שלו, או שהפופולריות שלו התחזקה. כך היה רק לאחרונה כאשר הכריז כי צריך להפסיק לחלוטין הגירה של מוסלמים לאמריקה.

מה באמת מתרחש כאן

יש הטוענים שתופעת טראמפ היא פשוט עליית הפאשיזם או הגזענות באמריקה. אחרים טוענים שלפנינו תופעה תקשורתית גרידא: טראמפ, איש רב ניסיון עם עיתונאים וצהובונים, פשוט מרגיש הרבה יותר בנוח וחסר עכבות בעולם המצלמות. הוא סלבריטאי, משעשע, וחביב יותר מפוליטיקאים מהשורה. עובדה: טראמפ מקבל פי כמה יותר כיסוי תקשורתי מכל שאר המועמדים הרפובליקנים גם יחד.

יש גרעין של אמת בטענות הללו. כל מי שנמצא בטוויטר ועוקב אחרי חשבונות פוליטיים רואה את הניאו-נאצים ואנשי ה"כוח הלבן" שמביעים בו תמיכה. (ואם לא, תגלו את המושג cuckservative – ראו הזהרתם, לא לבעלי לב חלש). כמו כן, אין ספק שעבור ערוצי התקשורת — הן ערוצי המיינסטרים הן ערוצי הימין — שסובלים מרייטינג הולך ויורד, טראמפ הוא מכרה זהב שמעניק להם מיליוני צופים רק מעצם נוכחותו. די לשם כך לראות את ההבדל בין מספר הצופים בעימותים הטלויזיוניים של הרפובליקנים ב-2011 ועכשיו.

"אחד משלנו"

אלא שכל ההסברים הללו הם רק חלק קטן מבעיה רחבה יותר, הקיימת לא רק בארצות-הברית אלא גם באירופה. כפי שהסביר בן דומנץ' מ'הפדרליסט', כתב עת מקוון שמרני, אמריקנים רבים – ובייחוד רפובליקנים – מרגישים ש"כל הפוליטיקאים אותו דבר". ולפי דומנץ', יש להם בהחלט על מה לסמוך:

בצרפת, ה-École Nationale d’Administration מייצר את האליטה הפוליטית. באמריקה, יש לנו מערכת יותר מגוונת אך עדיין שלטת לייצור שכבת מנהיגים – עם … אותה בעיה של אחידות האליטות ללא קשר למפלגה. הפופוליסטים אינם לא-רציונליים בכך שהם רואים בחבר'ה האלה משהו בנוסח, "כולם אותו דבר".

לכך אפשר להוסיף את ההרגשה שניצחון פוליטי שגרתי לא מניב תוצאות של ממש. מאז בחירת ברק אובמה לנשיאות ב-2008, וביתר שאת בבחירות לקונגרס ב-2014, המפלגה הרפובליקנית הגיעה לשיא עוצמתה – ברמה הפדרלית והמקומית – מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת. אלא שיחד עם ההצלחות, גדל התסכול: חוק ביטוח הבריאות, 'אובמהקייר', שריר וקיים, ומלחמת התרבות שמנהל השמאל נגד כל מי שהוא גבר, לבן או נוצרי – מתקדמת מניצחון לניצחון, בקמפוסים ובתקשורת.

למרות הצלחת הרפובליקנים, הנשיא אובמה מתעלם מכולם ונראה שהקונגרס לא מסוגל לעשות דבר בעניין. טראמפ מבטא אפוא את פורקן הזעם על ה"ממסד הרפובליקני", שלכאורה עסוק רק בזריקת עצמות לבוחריו שעה שהוא נותן לשמאל למשול.

עשיר שמדבר בשפת הפועל

אין זה מקרה שעיקר התמיכה בטראמפ באה בעיקר מלבנים בני מעמד הצווארון הכחול. מדובר באוכלוסיה שלכולם נוח להתעלם ממנה: הם מזמן אינם חלק מקואליציית הדמוקרטים של האצולה הלבנה והמיעוטים הלא-לבנים, ומצד שני פוליטיקאים רפובליקנים רבים רואים אותם כמצביעים בטוחים בכל מקרה.

עבורם, המהגרים אינם סתם אנשים זרים, אלא בראש ובראשונה כוח אדם בעל יכולת תחרות לא הוגנת, שמקבל תקציבי רווחה ואינו משלם מסים. ממשלים רפובלקניים כדמוקרטיים העדיפו להעלים עין לאורך עשרות שנים מהבעיה, כל אחד וסיבותיו. ניסיון מעורר מחלוקת להסדיר את מעמדם של יותר מעשרה מיליון מהגרים בלתי חוקיים (רובם מקסיקנים), כמו גם הצעדים החד-צדדיים שנוקט אובמה בעניין – רק הגדישו את הסאה בנקודה כאובה זו.

ואז הגיע דונאלד טראמפ. הוא אולי עשיר שנולד עם כפית זהב בפה, אך הוא מדבר כמו אמריקני רגיל: גאווה מופגנת בארצות-הברית, ותמיכה בדאגות הכלכליות של האמריקני הממוצע: לא רק הגנה מפני תחרות מצד מהגרים בשוק העבודה, אלא גם התנגדות לכל רפורמה בביטוח הלאומי והרפואי – אפילו אם היא חיונית לתקציב המדינה. כשהוא מדבר על מדיניות חוץ – על המלחמה בעיראק, למשל – טראמפ מדגיש בראש ובראשונה את החשיבות של הגנת אמריקה מפני הטרור, גם אם נדרשים לכך אמצעים קיצוניים.

הוא לא מפחד מהתקשורת ולא מתנצל בפניה, ואינו חושש מהאליטות שמכתיבות כללי משחק והתבטאות של פוליטיקלי קורקט – גורמים שלא פעם מכניעים פוליטיקאים מתונים מהימין. בקרב תומכיו, כל התקפה עליו נראית ומרגישה כמו התקפה אישית עליהם; התקפה הבאה מצד אליטות מתנשאות המתגוררות בערי החוף, כנגד ה-"flyover country" – אותה כברת ארץ בין ניו-יורק ללוס אנג'לס שכה מזלזלים בה. בדומה לאיזור שמחוץ ל"מדינת תל-אביב" אצלנו.

התמיכה בטראמפ נוסקת בהתאם: מצביעי המרכז של המעמד הבינוני או הצווארון הכחול לא אוהבים את התחושה שמזלזלים או בזים להם. כמו שהסביר אחד מתומכיו לשעבר של טראמפ: "עבורי, הוא היה כמו האמריקני הטיפוסי: נשק, דת, חיילים".

הרגש לא פחות חזק מהשכל

וזו, אם תרצו, תמצית תופעת טרמאפ: הזדהות רגשית חזקה עם מועמד או תנועה. כולם אוהבים להתהדר בכך שהבחירות הפוליטיות שלהם נובעות מניתוח רציונלי ענייני. אבל מסתבר שלא פעם ההסכמה שלנו עם מדיניות כלשהי, היא בעיקר כיסוי להזדהות רגשית עמוקה עם המועמד או התנועה שמקדמים אותה. גם אם הללו משנים כיוון או סותרים עצמם אחר-כך, הם עדיין "משלנו" – מדברים בשפתנו ומבינים ללבנו. זה קיים גם בימין וגם בשמאל; טראמפ מהווה לחלקים מהימין בארצות-הברית מה שאובמה מהווה לחלקים חשובים של השמאל – קמיע ומושא הערצה – ובכך טמון הכוח של שניהם. ניתוח או הפרכה הגיונית של עמדותיהם, עשויה לפספס את סיבת כוחם הכמעט מאגי בקרב קהל מעריציהם.

בכל אופן, בשלב זה לא נראה שטראמפ מצליח לסדוק את תקרת התמיכה שלו, שנעה סביב 25%-30% בסקרים הכלל-ארציים; כל יתר הרפובליקנים מעדיפים מועמד אחר. טראמפ יתקשה להתמודד ישירות מול מחנה מועמדים שילך ויצטמצם. במצב של "בלאגן" פנים-מפלגתי ופיצול הקולות בין מועמדים רבים, הוא אכן נראה חזק. אך צריך להמתין ולראות איזה אופי ילבש המרוץ כאשר מול טראמפ יתייצבו לבסוף מועמד שמרני אחד או שניים – מרקו רוביו וטד קרוז, או טד קרוז וכריס כריסטי.

בעוד כחודש וחצי יתקיימו הפריימריז הראשונים באיווה. סיכוי סביר שטראמפ יפסיד שם. אם לא יצליח לנצח אחר כך בניו-המפשייר, כנראה שנצפה בו מאבד גובה במהירות. סיכוייו לנצח בבחירות הכלליות מול מועמד\ת המפלגה הדמוקרטית טובים אפילו פחות.

כך או כך, תופעת טראמפ תותיר רושם והשפעה רבה על המפלגה הרפובליקנית ועל אמריקה בכלל. יש הסכמה שבחירות 2016 הן הבחירות של טראמפ, שהפיח רוח חיים של ויכוח אמיתי בתוך הרפובליקנים. בוודאי לעומת המפלגה הדמוקרטית שנראית כמו פוחלץ חסר חיים, כזה שבוחריו מתבקשים ללכת לקלפי כדי לאשר את מועמדותה של הילארי קלינטון מטעם הממסד.