סודות מהבית הלבן

במרץ 2011 התיישב הנשיא אובמה בחדר המצב בבית הלבן. על המסכים מולו, בשיחת וידאו מאובטחת, המתינו פניהם של דיוויד קמרון, ניקולא סרקוזי ואנגלה מרקל. על הפרק, התייעצות בין ארבעת מנהיגי המעצמות לגבי ההתקוממות בלוב ותיאום בין הכוחות הצבאיים. עוד אדם אחד היה בחדר, שמו הוא דניס רוס, ובתפקידו שימש כיועץ מיוחד של הנשיא במועצה לביטחון לאומי. השיחה התנהלה באופן ענייני ומקצועי, עד שלפתע היא תפסה כיוון בלתי צפוי. אחרי שדיברו על לוב ועל הסיוע למצרים, עברו שלושת המנהיגים האירופאים להתקפה חריפה על נתניהו.

במשך שעה ארוכה הם תקפו, כל אחד בתורו, את ראש הממשלה הישראלי ותיארו אותו כאדם שאי אפשר לסמוך עליו וכשקרן. לדעתם, חוסר הנכונות שלו לעשות שלום עם הפלסטינים יגרום להקצנה ברחוב הערבי ויסכן את האינטרסים של המעצמות שם. הנשיא ניסה להסביר להם את התפיסה של ישראל ואת העובדה שלערבים ברחבי המזרח התיכון לא היה אכפת באותה העת מהפלסטינים, אבל כל זה לא עזר. הם המשיכו לתקוף את נתניהו, והבהירו שאם אובמה לא ילחץ עליו, הם ייאלצו לעשות זאת בעצמם.

הסיפור המרתק הזה פותח את ספרו החדש של דניס רוס 'נועדו להצליח – יחסי ישראל ארה"ב מטרומן ועד אובמה'. רוס הוא אחת מהדמויות הבולטות ביותר ביחסי שתי המדינות בעשרים השנים האחרונות. את הקריירה הדיפלומטית שלו בבית הלבן החל תחת הנשיא בוש הראשון, בתור מנהל מחלקת תכנון המדיניות במזכירות המדינה. לאחר מכן שימש כמתאם המיוחד לענייני המזרח התיכון בתקופת הנשיא קלינטון, כיועצה של מזכירת המדינה הילארי קלינטון לענייני המפרץ הפרסי וכיועץ אישי לנשיא אובמה. בספרו סוקר רוס נקודות מרכזיות ביחסים בין שתי המדינות ומנסה לענות על השאלה: האם מסלול ההתקרבות ביניהן נועד להמשיך, או שצפויה דווקא התרחקות?

רוס מתאר שלוש הנחות יסוד שמעיבות על היחסים בין ישראל וארצות-הברית לאורך 70 השנים האחרונות. הראשונה היא כמובן הניסיון לקשר בין חוסר ההתקדמות במשא-ומתן עם הפלסטינים לבין יחסיה של ארצות-הברית עם העולם הערבי. הדוגמא הטובה ביותר היא התנהלות אובמה בנושא הזה ב-2011.

בכיכר תחריר לא חושבים עכשיו על ההתנחלויות

באותה שנה, פנו הפלסטינים למועצת הביטחון של האו"ם והניחו הצעה לגינוי פעילות ההתנחלויות ולהגדרתן כלא חוקיות. בבית הלבן התלבטו האם כדאי להטיל וטו על ההצעה או לא. רוס מתאר פגישה בנוכחות הנשיא, סגן הנשיא ושאר בעלי התפקידים הבכירים. מזכירת המדינה קלינטון ביקשה מהעוזר שלה, ג'ף פלטמן, להסביר את דעתו בנושא. פלטמן הסביר שלדעתו וטו על ההצעה הפלסטינית "יהפוך את ארצות-הברית למטרה בהפגנות של הרחוב הערבי". מזכיר ההגנה רוברט גייטס הצטרף גם הוא ואמר שלדעתו זו תהיה טעות נוראית. גם סוזן רייס, שגרירת ארצות-הברית באו"ם, אמרה שהדבר יגרום לנזק גדול ביחסים של הממשל עם העולם הערבי.

בנקודה הזו מתאר רוס:

בקושי יכולתי להתאפק. התערבתי ואמרתי: כל מה ששמעתי עד עכשיו הוא סט של הנחות שגויות לחלוטין ביחס לאזור. אף אחד בכיכר תחריר לא חושב עכשיו על ההתנחלויות או על הפלסטינים. אף אחד לא מקדיש לזה תשומת לב. הם חושבים על הגדרה עצמית, על צדק עבור עצמם. אנחנו צריכים להטיל וטו על ההחלטה הזו של הפלסטינים פשוט בגלל שהורינו להם לא לפנות לאו"ם. סגן הנשיא ביידן הסכים איתי, ויכולתי לראות שהשפעתי גם על קלינטון, שהחלה להנהן בהסכמה.

תיאור הפגישה לפי רוס הוא בלתי נתפס בעיניים ישראליות. העובדה שהאיש היה היחיד שהציג את משמעותה המוגבלת של הסוגיה הפלסטינית למפגינים בכיכר תחריר מעידה היטב על העוצמה בה חלחלה התעמולה הפלסטינית לשיח האמריקני.

לבסוף, הגיע רגע האמת. האמריקנים הכינו חבילה דיפלומטית לפלסטינים בתמורה לביטול היוזמה. אובמה התקשר לאבו-מאזן כשרוס בחדר, ושאל אותו האם הוא מקבל אותה. אבו-מאזן ענה "אני צריך להתייעץ". רוס כתב פתק לאובמה והסביר לו שזו הדרך של אבו-מאזן להגיד לא, ושוב הנשיא שאל: האם הווטו הולך לעורר תגובה חריפה ברחוב הערבי? ושוב, רוס הסביר שלא. האמריקנים הטילו לבסוף וטו, ואכן הדבר לא השפיע כלל על היחסים שלהם עם העולם הערבי.

האם תהיה מוכן לנסיגה מלאה מרמת הגולן?

נקודה נוספת שרוס שופך עליה אור היא סיפור 'הפיקדון' – ההסכמה שרבין נתן בפני האמריקנים לסגת מרמת הגולן. המדיניות שהוביל רבין הייתה 'סוריה תחילה'. הוא ראה בה סכנה אסטרטגית לישראל, על 4,000 הטנקים והנשק הכימי שלה. אם ישראל תצליח לחתום על הסכם עם סוריה, מובילת הקו הלאומני-ערבי, הרי שלבנון וירדן יוכלו להצטרף, ואיתן מדינות המפרץ. כך יישארו הפלסטינים מבודדים ולא תהיה להם ברירה אלא לשבת לשולחן המשא-ומתן עם ישראל.

כשרבין הגיע להיפגש עם קלינטון, הנשיא האמריקני שאל אותו: "אם ההסכם יכלול הצבת כוחות אמריקניים על רמת הגולן, תהיה מוכן לנסיגה מלאה?", ורבין אמר 'אני לא מוציא את זה מכלל אפשרות'. הסורים, לעומת זאת, התעקשו שקודם כל תסכים ישראל לנסיגה מלאה מהרמה, ורק לאחר מכן הם יהיו מוכנים לשבת ולדבר. בינתיים הגיע קיץ 93', ולאחר מבצע דין וחשבון סיכמו ישראל וחיזבאללה שלא יפציצו יותר ריכוזי אוכלוסיה. ההסכם הזה הגיע בתיווך אמריקני-סורי, ולאחריו הגיעו מזכיר המדינה וורן כריסטופר ודניס רוס לפגישה עם רבין בישראל, שם ציפתה להם הפתעה.

בפגישה אמר רבין לפי עדות רוס: "הסכם הפסקת האש עשוי להראות כי אסד מוכן למשהו גדול ואסטרטגי יותר. לפעמים, מתוך משברים צומחות הזדמנויות. אני מוכן שתעבירו לסורים הודעה: אני מוכן לתת התחייבות לארצות-הברית (מה שעתיד להיות מכונה 'הפיקדון') על נסיגה מלאה מרמת הגולן בתנאי שהצרכים שלנו ימולאו ושההסכם לא יותנה בחתימה מקבילה על הסכם עם הפלסטינים". רבין דיבר על נורמליזציה של היחסים, על נסיגה תוך 5 שנים ואפילו על מסחר ותיירות משותפים.

כבר ביום שלמחרת, טסו כריסטופר ורוס לדמשק והציגו לאסד את הפיקדון. בתגובה, אסד התחיל להתמקח, אבל דבר אחד הפריע לו במיוחד: 'ב-1974, ישראל הסכימה לסגת מפאתי דמשק עד קונייטרה בתוך 22 ימים, עכשיו אתם מדברים איתי על 5 שנים?'. שניהם ניסו להסביר לו שמדובר בהסכם קבע, אבל אסד התעקש ולא הסכים לוותר. בינתיים, נזנח המסלול הסורי לטובת מסלול חדש לחלוטין, המסלול הפלסטיני.

ערפאת לא נתן לנו תשובה

אחד החידושים המעניינים מבחינה היסטורית בספרו של רוס, מצוי אולי במה שקרה מאחורי הקלעים של הסכמי אוסלו. היום כולם כבר יודעים שהמהלך התבצע ללא ידיעתם של האמריקנים, אבל רוס מספק נקודת מבט נוספת לעומק הפשרנות הישראלית מול הפלסטינים. ב-27 לאוגוסט הגיעו שר החוץ הנורבגי הולסט ושר החוץ הישראלי פרס לפגישה עם כריסטופר ורוס. בפגישה הם הציגו את פריצת הדרך עם הפלסטינים, אבל ציינו שללא התנעה אמריקנית של תמיכה בינלאומית וכלכלית למהלך, יהיה קשה לקדם אותו. דבר אחד חשוב היה חסר לרוס בהסכם העקרונות, וכך הוא כותב:

הצעתי למזכיר המדינה שנלחץ על פרס בשתי נקודות. ראשית, לא ייתכן שהצהרת העקרונות לא תכלול הכרה הדדית, אחרת מי בדיוק הולך לקחת אחריות על ההסכם בצד הפלסטיני? שנית, פרס אמנם ביקש מאתנו שטקס החתימה ייערך בבית הלבן, אבל בנוגע לאש"ף יש לנו את הדרישות שלנו: ערפאת חייב לגנות באופן ברור את הטרור ולהתחייב לפעול כנגד אלו שמבצעים אותו, אחרת לא נוכל להיפגש עם הנציגים של אש"ף ובטח שלא לארח את החתימה.

פרס הסכים במהרה לתנאים הללו, והדרך לחתימת אוסלו נסללה.

מכיוון שרוס כבר כתב ספר שלם על שיחות השלום בקמפ-דיוויד (the missing peace), הוא לא חוזר על עצמו, ובמקום זאת הוא מחדש קצת על הפגישות האחרונות שנערכו בעידן ברק. בתחילת דצמבר 2000, כמה ימים לפני שברק הודיע על התפטרותו, נערכו פגישות סודיות בין שר התחבורה דאז אמנון ליפקין שחק ובין ערפאת, בניסיון אחרון להנמיך את גובה להבות האינתיפאדה שפרצה בספטמבר. לאחר הפגישות, נפגש ערפאת עם רוס במרוקו והודיע לו שהוא מוכן לקבל את ההצעה האמריקנית להסדר קבע, דבר שהוביל לפגישות אחרונות בין ה-19 ל-21 לחודש בוושינגטון. ב-23 לחודש התכנסו הצדדים בחדר הקבינט בבית הלבן, ובפעם הראשונה הנשיא קלינטון הציג את 'מתווה קלינטון' המפורסם.

שני הצדדים קיבלו 5 ימים להשיב על המתווה. הקבינט הישראלי הצביע בעד, אבל ערפאת לא השיב. התיאור הזה של רוס מהווה עדות חשובה להיסטוריונים שמנסים לטעון שערפאת קיבל את המתווה, ומסתמכים על הצהרת הבית הלבן מינואר 2001 לפיה שני הצדדים קיבלו את המתווה עם הסתייגויות. והנה אומר דניס רוס – הפלסטינים אפילו לא נתנו תשובה. בדומה לסיפור עם אולמרט, גם בנושא מתווה קלינטון מנסים עד היום למצוא תירוצים עבור הפלסטינים, אבל העובדה היא שערפאת לא הביע מעולם הסכמה מלאה לעקרונות המתווה, בעוד שהקבינט הישראלי עשה זאת תוך חמישה ימים מרגע הצגתם. הקו הזה עתיד לחזור על עצמו גם בתקופת אובמה.

ללחוץ על הישראלים החזקים

הנקודה המשמעותית ואולי המטרידה ביותר בספר לעיניים ישראליות, היא תפיסת היסוד האמריקנית לפיה הפלסטינים הם הצד החלש והישראלים הם הצד החזק, ולכן צריך לדרוש יותר מהישראלים. מדובר בתפיסה שלפי רוס עוברת כחוט השני במזכירות המדינה, והתבטאה באופן משמעותי ביותר בכהונת אובמה. בסוף הספר, רוס נותן את הדוגמה הטובה ביותר לכך.

הטענה השכיחה ביותר אצל הישראלים ביחס לסרבנותו של אבו-מאזן, מדברת על כך שהוא אפילו לא השיב להצעתו של אולמרט ב-2007. אך אבו-מאזן הספיק לסרב מאז עוד פעם אחת להצעתו של אובמה במרץ 2014. הסירוב הזה פורסם בתקשורת אך לא קיבל את היחס המתאים, משום שממשל אובמה ונציגיו נטו להאשים את ישראל בכישלון השיחות.

באותה פגישה מדוברת, הנשיא אובמה הציג הסכם שנטה באופן ברור לצד הפלסטינים, כולל העקרון של חלוקת ירושלים לשתי בירות נפרדות – עמדה שלא הייתה מקובלת על הישראלים. אבל אבו-מאזן אפילו לא טרח להשיב. לדברי מרטין אינדיק, "אבו-מאזן פשוט נסגר, אפילו כשנתניהו התקרב לעמדה של הסכמה". למרות זאת, אינדיק, בדומה לאובמה, לא האשים את הצד החלש (הפלסטינים לשיטתו), אלא את ישראל: על פי הנרטיב הזה הסיבה להתנהגותו של אבו-מאזן הייתה ההתנחלויות. לטענת רוס, מרטין אינדיק היה הבכיר האמריקני שנתן ראיון אנונימי לתקשורת הישראלית ושם הסביר כי ההתנחלויות הן אלו שחיבלו במגעים – והראיון הזה היה באישורו ועל דעתו של אובמה.

על רקע זה, ניתן להבין טוב יותר את התבטאותו של אובמה ביחס לנתניהו ולאבו-מאזן. נתניהו, שגם הוא נפגש עם אובמה במרץ 2014, אמר לנשיא: "איך אני יכול לדעת שלא תדרוש ממני יותר אם הפלסטינים יסרבו למה שאני נותן עכשיו? איפה זה נגמר?" אבל הנשיא אובמה, שטען כי אבו-מאזן חלש מדי מכדי לעשות שלום, לא הסכים להאשים את הפלסטינים. אין ספק שבמבט קדימה, זהו אחד הקווים ההסברתיים שישראל חייבת לפצח: מצד אחד להדגיש את עליונותה ולשמר את הרתעתה, ומצד שני להזכיר לכולם שישראל המוקפת במאות מיליוני מוסלמים, איננה הצד החזק שיכול לקחת הימורים מסוכנים.

להתרחק מישראל כדי להתקרב לערבים

בניגוד לתזה של מייקל אורן, ששם דגש בספרו 'Ally' על הרקע של אובמה ונטייתו כלפי המוסלמים, רוס נותן הסבר אחר, קר ורציונאלי, איתו אפשר להתמודד בצורה טובה יותר. אם נחשוב על זה רגע, איך באמת אפשר להתייחס בצורה רצינית לטענה כי 'אובמה אנטישמי'? מבלי לדון בשאלה האם הטענה נכונה כשלעצמה או לא, ברור שהיא לא נוגעת מספיק בתפיסת העולם המתמשכת של האמריקנים, אלא נותנת משקל מאוד רחב לרקע האישי. אין ספק שרקע ממנו אדם מגיע הוא חשוב, שאופיו ואישיותו משפיעים רבות על היחסים, אבל בסופו של דבר כמעט כל הנשיאים ב-30 השנים האחרונות עמדו לצדה של ישראל ברגעי המפתח. דניס רוס נותן הסבר אחר ליחסו של אובמה לישראל, כזה שעשוי לסייע בגיבוש מסקנות לעתיד ובהתווית אסטרטגיה טובה יותר להתמודדות עם הטיעונים.

לפי רוס, אובמה נכנס לבית הלבן עם התמקדות בשני נושאים חשובים: מניעת הפצת נשק גרעיני ושיפור יחסי ארצות-הברית עם העולם הערבי. אובמה רצה לבטל את התפיסה שהשתרשה בתקופת בוש, כאילו ארצות-הברית מצויה במלחמה עם האסלאם. אובמה, כמו רבים ממקבלי ההחלטות האמריקנים גם כיום, משוכנע כי התפיסה של 'מלחמה בציר הרשע' הזינה את איום הטרור והפכה את גיוס הטרוריסטים שנלחמו נגד ארצות-הברית לקל יותר.

כעת, שינוי מערכת היחסים של ארצות-הברית עם העולם המוסלמי מחייב כמובן גם שלום בין ישראל והפלסטינים, סוגיא שבעיני אובמה מהווה מרכיב מרכזי ביחסים הבעייתיים של ארצות-הברית עם המוסלמים. לכן הוא מינה כבר ביום השני לכהונתו את ג'ורג' מיטשל כשליח המיוחד למזרח התיכון.

כדי לשפר את היחסים עם בנות בריתה באירופה, אובמה סבר שארצות-הברית נדרשת להקשיב להם יותר. ומה הם אמרו? האירופאים, שהתעסקו במזרח התיכון ותפיסתם הייתה שהכיבוש הישראלי וההתנחלויות, לא ההתנהלות הפלסטינית, הם הם האחראים לסכסוך – הובילו לקריאה ללחוץ על ישראל. כל אלו דחפו אל הניסיון לפעול לפי תפיסה מסורתית נוספת ביחסי ישראל – ארצות-הברית , והיא: יש להתרחק מישראל כדי להתקרב לערבים.

וכך מספר רוס:

הרצון להושיט יד לעולם המוסלמי הוביל את אובמה לחשוב שיש טעם בלקחת קצת מרחק מישראל. טום דונילון שאל אותי באיזו מדינה מוסלמית כדאי לנאום. אמרתי מצרים, אבל אמרתי שהנשיא חייב גם לשאת נאום בישראל, אחרת הוא ישכנע את הקהל הישראלי שהפנייה למוסלמים הולכת לבוא על חשבון ישראל. רק לאחר ששאלתי אותו מדוע הנשיא לא הקשיב לעצתי, סיפר לי דונילון כי שני יועציו הקרובים של אובמה, דניס מקדונה ובן רודס, שכנעו את הנשיא להימנע מביקור בישראל. לדידם, אובמה היה שונה מנשיאים קודמים ואת השוני הזה המוסלמים היו צריכים לראות. אם הוא ילך לדבר בישראל זה יפגע במסר שהוא רוצה להעביר לעולם הערבי.

התפיסה השלישית והאחרונה שרוס טוען נגדה היא שארצות-הברית משלמת מחיר דיפלומטי כבד מדי על שיתוף הפעולה עם ישראל. כך לדוגמה בסיפור ההקפאה. לפני הפגישה המכרעת עם ביבי בנושא, ישבו ג'ורג' מיטשל ודניס רוס בחדר הסגלגל לתדריך אחרון עם הנשיא וחשבו על חבילת פיצויים דיפלומטית לישראל בתמורה להקפאה. מיטשל הציע לפתוח מחדש שגרירויות ישראליות בקטאר, מרוקו ותוניסיה יחד עם אישור טיסה לחברת אל-על מעל סעודיה. דניס רוס אמר שצריך משהו הרבה יותר דרמטי, משהו שביבי יכול לשווק לקהל שלו. אולי פגישת פסגה עם מלך סעודיה. אובמה הקשיב, קיבל את הרעיון וניסה לשכנע את הסעודים. זה לא הלך וההקפאה יצאה לדרך בלי שום תמורה לישראלים.

לאחר מכן, כשקלינטון פרגנה לנתניהו על 'צעד חסר תקדים' שהסכים לקחת – מקורות אנונימיים בתוך הבית הלבן מיהרו לבקר אותה. במקום לקרב את ישראל, הגישה השלטת הייתה שצריך לנצח אותה. האינסטינקט גבר על ההיגיון. אלו שראו במערכת היחסים עם ישראל משהו תחרותי ויקר מדי, החליטו לבקר אותה על שנתנה קרדיט לישראל, בייחוד לנוכח התגובה הערבית שלא הסכימה לקבל את הצעד הזה.

המדיניות הזו השתקפה גם במה שהנחו את מיטשל להגיד לישראלים על מכתבי בוש. הם אמרו לו להגיד שהמכתבים לא מחייבים, עמדה שדן מרידור אמר לרוס שהיממה את הישראלים. זה לא הפך את מלאכתו של מיטשל לקלה יותר, משום שכעת נוצר הרושם שההתחייבויות האמריקניות תקפות רק לממשל שהציע אותן. בעצם, הגישה הזו לפיה ישראל לא נותנת מספיק בתמורה, רק הביאה לפשרנות גדולה יותר כלפי הערבים.

מה הפלסטינים רוצים?

לצד הביקורת העניינית והמרעננת בפשטותה על הצד האמריקני, רוס לא חוסך את שבטו גם מישראל. לדבריו, בכל פעם שהתגבשו יוזמות נגד ישראל במוסדות בינלאומיים, פנו הישראלים לאמריקנים כדי שיעזרו להם, ותמיד נשאלה אותה שאלה: "מה עשיתם בעצמכם כדי לטפל בבעיות הללו?". והאמת היא, כך אומר רוס – לא הרבה.

רוס מייחס חשיבות רבה ליצירת ערוצים דיפלומטיים נוספים. ישראל צריכה ליצור את אותם ערוצי אמון גם עם הבריטים, הצרפתים והגרמנים, ערוצים ישירים ממש בין המנהיגים, בלי התיווך האמריקני. הבעיה של ישראל, ובזאת הוא מסיים, היא שלמרות שנתניהו הגביל את הבנייה בהתנחלויות, הוא מעולם לא הצהיר על כך בגלל מחויבות קואליציונית. וכך, הרושם שנוצר הוא שישראל בונה בכל מקום, למרות המציאות ההפוכה, וישראל לא מקבלת קרדיט על הגבלת הבנייה שמבוצעת בפועל.

הדבר שהכי חסר בספר הוא התייחסות רצינית לכוונותיהם של הפלסטינים. קשה להבין מדבריו של רוס מה הוא חושב שישראל צריכה לעשות ברמה הפרקטית. הוא מדבר על יוזמות שישראל צריכה להציג כדי ליצור רושם שהיא רוצה לעשות שלום, אבל נדמה כי גם הוא חוטא באותה גישה שכל כך היה לו חשוב לבקר: לאורך ספר שלם מתוארת פעם אחר פעם הסרבנות של הפלסטינים, אבל אפילו הוא כמחבר לא מעז להעלות על הכתב את המחשבה שאולי אין באמת דרך לגשר בין הפערים. מה ישראל באמת צריכה לעשות? לאיזה גבולות היא צריכה לסגת אם בכלל? על זה רוס לא מדבר.

לבסוף, במבט צופה פני עתיד, רוס לא צופה פגיעה ביחסים, למרות ההתדרדרות שחלה בתקופתו של אובמה והשינויים הדמוגרפיים. כל זה לא אומר שאין סימנים מדאיגים: הדור הצעיר בארצות-הברית לא תומך בישראל כמו אבותיו, וארצות-הברית הולכת והופכת להיות מדינה של מיעוטים, שישראל חייבת לפנות אליהם ולהשקיע בהם משאבי הסברה רבים. למרות כל הבעיות, נראה שאם ישראל תפעל נכון, ותבליט את יתרונותיה המשמעותיים מול שאר המדינות באזור, מערכת היחסים בינה לבין ארצות-הברית תמשיך לפרוח. כנראה שהיא אכן נועדה להצליח.

מתן אשר הוא חוקר ומרצה על יחב"ל ואנטישמיות, סמנכ"ל המרכז לקידום יחסי ישראל-אירופה