המפנה הפוסט-ציוני של נשיא המדינה ריבלין

הפנה עורף לרבו; ריבלין בטקס האזכרה השנתי לז'בוטינסקי. צילום: פלאש 90

נראה כי אין רגע דל בכהונתו של ראובן ריבלין כנשיא. לפני כשבוע התחוללה סערה קטנה נוספת עת התברר שדווקא לעיתון הארץ (ממארגני הכנס מחולל הסערה בחנוכה בניו-יורק) בחר ריבלין לומר כי ב-1967, בהיותו קצין צעיר, הזהיר את דיין מסיפוח מזרח ירושלים.

הציטוט בהארץ מדגים את המהלך המשולב של הנשיא: גם ממשיך להציג עצמו כאיש ימין וגם משריש את מעמדו בשמאל. גם וגם: "אמרתי שעמדותיי הפוליטיות הן ארץ ישראל השלמה, בלי סייג, אבל הוספתי שמבחינה גיאוגרפית ואורבנית שכונות כמו א-ראם שייכות הרבה יותר לרמאללה מאשר לירושלים".

אין לטעות בחשיבות הדברים. 1967 עבור השמאל היא שנה בעלת משמעות קוסמית; הציונות, המוסר, הזהות האישית וכל דבר בעל ערך קשור לשנה הזאת. כשריבלין אפוא מצהיר הצהרות מסוג זה הנוגעות ל-1967, הוא צועד במודע בדרך להיכל התהילה של השמאל.

גם האקטיביזם הנשיאותי של ריבלין, קרי, פעילותו כגורם פוליטי, איננו מקרי. בעבר ביקר ריבלין את נשיאותו של שמעון פרס, על כך שהוא מתעמת עם הממשלה: "לא ראוי שמוסד ממלכתי אחר, רם ככל שיהיה, יתעמת עם הממשלה או יצטייר כמי שנכנס לנעליה". כיום הפך ריבלין עורו, ורק לפני מספר ימים אמר: "לא נבחרתי לנשיא כדי שיתלו תמונות שלי על הקיר, נבחרתי כדי להשפיע".

גם כאן סוטה ריבלין מהקו הממלכתי הראוי, שאפיין את הימין הרוויזיוניסטי לדורותיו, ומצטרף לרוח האקטיביסטית של השמאל. במקום למלא את תפקידו הסמלי בענווה הוא משתמש בו לקידום עמדה פוליטית, ביודעו כי יזכה להגנה ומחמאות מפי האליטות שאת עמדותיהן הוא משרת.

המעבר האינטלקטואלי מימין לשמאל

על היותו של ריבלין נשיא שנוי במחלוקת פוליטית כבר כתבתי בעבר את המאמר אין נשיא בעירו, שם טענתי כי נשיא במחלוקת פוליטית אינו יכול למלא את תפקידו בצורה ראויה, שכן, במהותה, הנשיאות דורשת קונצנזוס רחב. התנהלותו מאז רק חיזקה את טענותיי.

בינתיים, בעיצומה של הסערה שחולל ביקורו של ריבלין בארצות-הברית, התראיין הנשיא לוואלה ואמר: "לא שיניתי את עמדותיי, הקיצונים מחפשים קיצוניות … אני חירותניק, וזה לא השתנה כהוא זה". חזרתו זו על מנטרת "לא שיניתי את עמדותיי" דורשת בחינה מעמיקה. האמנם חצה החירותניק הוותיק את הקווים אל השמאל, ובכך הצית את תגובת אנשי המחנה הלאומי, או שמא, כקובלנתו, הוא זוכה לתגובת-יתר מוגזמת מצד הימין?

כדי לברר את הסוגיה הבה ננתח דברים שאמר בתקופת נשיאותו. וכדי לא להחזיק אתכם במתח, נציג את המסקנה כבר בהתחלה: ריבלין אכן חצה את הקווים, ויש לי תחושה שהוא עצמו לא מבין עד כמה רחוק הוא הלך.

שבטים שבטים עשה אותם

ביוני השנה (2015) נאם ריבלין בכנס הרצליה את נאום השבטים שעשה כותרות רבות. בנאום טען כי החברה הישראלית מורכבת מארבעה שבטים (חרדי, דתי, חילוני וערבי) וכי נוצר "סדר ישראלי חדש".

מדובר בסדר שבו אין עוד רוב ברור ואין מיעוטים ברורים. סדר שבו החברה הישראלית מורכבת מארבעה "שבטים" מרכזיים ושונים מהותית אלה מאלה, שילכו ויתקרבו זה אל זה בגודלם. סדר שבו, אם נרצה ואם לאו, 'מבנה הבעלות' על החברה הישראלית ומדינת ישראל משתנה לנגד עינינו.

לא לחינם עטו התקשורת והשמאל על עמדה זו כמוצאי שלל רב. התפיסה המוצגת בנאום זה היא עמדה אנטי-ציונית מובהקת. בניגוד לדרך שבה הובנו הדברים, לא מדובר כאן בנאום המעודד הידברות בתקופה של עימות ותו לא, אלא בהשקפת עולם המאמצת את תפיסת הפירוק הלאומי של השמאל הפרוגרסיבי, תפיסה הפועלת לטשטש את האידאה הלאומית של המדינה ולהחליפה באידאה חסרת-זהות של מדינת-כל-אזרחיה.

אין לטעות, ריבלין לא מוסר לנו תיאור מצב בלבד (תיאור שקרי בעליל המוכח, למשל, מדי יום על-ידי הטרור הרצחני שלא עושה שום הבחנות בין "שבטי" היהודים, אך עורך אותן בינם לבין השבט הערבי), אלא הוא טוען טענה מוסרית על הדרך שבה ראוי שהדברים יהיו. לו היה מוסר תיאור מצב בלבד, היה ניתן לצפות ממנו שבהמשך הדברים יתווה דרכים למימוש החזון הציוני, דרכים לאיחוד הלאומי הנדרש לחיזוק ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אבל ריבלין עושה את ההיפך הגמור. הוא מתאר מציאות שבה הוא חפץ, הוא מפציר בנו לנטוש לחלוטין את החזון הלאומי הציוני, ולקבל את הפירוק ל"שבטים" כעובדה מוגמרת.

כדאי לציין שנאום השבטים לא היה אפיזודה חד-פעמית. למשל, בביקור שערך בדצמבר 2015 באוניברסיטת חיפה אמר ריבלין: "האוניברסיטה היא בין המקומות הבודדים, בהם נפגשים ארבעת השבטים".

שאלת הרוב הלאומי

לב העניין נוגע כאן בשאלת הרוב היהודי במדינת ישראל. רוב זה, כך טענו מובילי התנועה הציונית מאז היווסדה, הוא תנאי הכרחי למדינת-לאום יהודית. סוגיית הרוב העסיקה את ראשי הציונות כשאלה המעשית המרכזית בדרך להקמת מדינה יהודית. בהם כלול כמובן גם זאב ז'בוטינסקי, שריבלין מחשיב עצמו תלמידו, שהלין על אלו "המתחילים להתלחש, שאפילו יצירת רוב יהודי בארץ-ישראל איננה, בעצם, עיקר מחייב בציונות". מולם ביקש מנהיג בית"ר:

לשוב אל יסוד היסודות ולחזור על העיקרים שנשתכחו. הראשון והראשי מהם הוא: יצירתו של רוב יהודי היה תמיד, הנו ויהיה מטרתה היסודית של הציונות; של כל ציונות, תהא זו מדינית או רוחנית.

השקפה זו מטרידה את השמאל העולמי הפרוגרסיבי. שמאל זה עוין את הלאומיות ורואה בה גורם היסטורי שלילי. הוא רוצה לדבר על מדינות ללא לאומים. משום כך הוא מכחיש את חשיבותו של רוב אתני. לטעמו, מדינה שאיננה מדינת לאום, מדינה של שבטים או קהילות, עדיפה בהרבה.

היכן מצוי תלמידו של מפקד האצ"ל בוויכוח היסטורי סוער זה? או מה אומר על כך ריבלין ב"נאום השבטים"?

הסדר החדש דורש מאתנו לעבור מהתפיסה המקובלת של רוב ומיעוט.

ריבלין מתאר חזון. מדינת ישראל איננה מדינה יהודית, אלא היא שייכת בשווה לכל שבטיה. לדידו יש להמעיט בחשיבות ומרכזיות השייכות הלאומית במדינת ישראל. משום כך הוא רוצה שנפסיק לעסוק בשאלת הרוב. יש לנשיא "סדר חדש", והפלא ופלא, הוא עולה בקנה אחד עם מערכת האמונות של המתנגדים הכרוניים של התנועה הציונית לדורותיהם.

האקטיביזם השיפוטי

בתפיסה הפרוגרסיבית המדינה משחקת תפקיד של מנגנון חלוקתי ניטרלי ואובייקטיבי, ללא העדפות משל עצמה. לפי גישה זו, אם המדינה פועלת באופן לא ניטרלי היא עושה עוול. מכאן נגזר הוויכוח העמוק של המחנה הלאומי עם האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרון ברק. בנקודה זאת היפוך העמדות של ריבלין ניכר ומלמד הרבה.

בשנת 2003, בהיותו יו"ר הכנסת, תקף ריבלין את האקטיביזם השיפוטי בעוצמה וכינה אותו "הפיכה שיפוטית". ריבלין היה מחלוצי המאבק על מעמדה של הכנסת מול התעצמותו האדירה של בית-המשפט. לעומת זאת, בשנת 2015 שינה ריבלין לגמרי את המנגינה. "אתייצב בכל הכוח נגד כל חוק לצמצום כוחו של בית המשפט העליון" קבע בנחרצות לא פחותה (להרחבה ראו מאמרו של אריק גרינשטיין 'רובי נגד ריבלין'). זהו היפוך מוחלט, שניתן להבינו על רקע השינוי החריף באידאולוגיה של ריבלין.

מאחר ובתפיסה החדשה המדינה היא מנגנון ניטרלי מבחינת זהות לאומית, מאחר והפוליטיקה מיוצגת תמיד על-ידי פוליטיקאים בעלי הטיה בשל שיוכם הלאומי או השבטי, הרי שבתפיסה החדשה של ריבלין אנו נזקקים לגורם המייצג את האידאה של המדינה החדשה, גורם נייטרלי ולא משויך, גורם אובייקטיבי בעל מזג חסר זהות; והרי זהו בדיוק הדימוי של בית המשפט העליון, אותו קידם אהרון ברק על-מנת להצדיק את המהפכה החוקתית.

חנוכה כמשל

כשאידאה חדשה נוטלת את מקומה של הקודמת כאידאה מעצבת, ניתן באופן טבעי לראות את דרכי העיצוב החדשות במופעים קונקרטיים. לצורך כך מספק לנו הפוסט שהעלה הנשיא ריבלין בחנוכה דוגמא מעולה.

המכבים האמיצים לא נלחמו 'נגד', אלא 'עבור'. עבור החירות, חופש הדת, המסורת והאפשרות לקיים את זהותם הייחודית. אנו חולקים ערכים אלה עם העם האמריקאי. ארה"ב היא ידידתה הטובה ביותר של ישראל ומחויבותה אלינו אינה מוטלת בספק. אנו מקווים ומתפללים יחד כי יבוא יום וחופש דת, תרבות וחירות מוסרית יהיו מנת חלקם של כל אזרחי העולם ללא יוצא מן הכלל. חג חנוכה שמח.

האם למישהו חסר כאן משהו? ובכן, כן. בפוסט הזה נעלמה כלא הייתה ההיסטוריה היהודית ועמה משמעותו הידועה והציונית של חנוכה: חג של גבורה לאומית, חג היוצק תוכן של דרישה לריבונות מתוך אידאה של חירות לאומית. הפוסט של ריבלין מציג את המכבים כשבט הנאבק על זהותו. כביכול הדרישה הייתה רק "לקיים זהות" ולא מאבק כואב ומלא הקרבה על שלטון מדיני יהודי. ריבלין מייצג בכך אידאת שמאל פרוגרסיבית עולמית; תחת התובנה הקוסמופוליטית הזאת, אפשר לאמץ את החג בעולם כולו ולהכריז על יום חנוכה באו"ם.

אין להתפלא שאובמה וריבלין מצאו שפה משותפת. הרי גם אובמה נתפס בקרב המחנה השמרני בארצות-הברית כמי שמטשטש את הזהות הלאומית האמריקנית לטובת קוסמופוליטיות עמומה. אין להתפלא גם על כך שהטקס שניהל ריבלין כלל מסר אוניברסלי מובהק מצדה של רבה רפורמית, שזכתה לשיתוף פעולה נלהב מצד הנשיא הישראלי.

מהיפוך יסודי זה ניתן גם להבין את אימוץ "גישת האו"ם" של ריבלין ביחס לטרור הערבי. למרות שגל האלימות הוא פרי רצון ופעולה ערביים, לא היסס ריבלין לומר כי "המתח בין יהודים לערבים בתוככי מדינת ישראל עלה לשיאים חדשים, והיחסים בין הצדדים הגיעו לשפל חדש. מגיפת האלימות איננה מוגבלת למגזר זה או אחר, היא מחלחלת לכל תחום ואינה פוסחת על שום זירה. הגיע הזמן להודות ביושר כי החברה הישראלית חולה, ובמחלה הזו חובה לטפל".

העובדות זרות לאידיאולוגיה החדשה של ריבלין. היא גורמת לו לעוות את המציאות, ולשים עצמו כבורר בין שבטים לא מנומסים, שכולם חולים באותן המחלות. המהפך האידאולוגי הזה הוא שגורם לו להטיל אשמה גורפת, כי כשאתה מאמין ביצירת סדר חדש אתה מאמץ לעצמך מעמד ודימוי של מבקר חברתי. ממש כפי שעושים ארגוני השמאל, אשר מחבקים את ריבלין ללא היסוס.

האידאה החדשה של ריבלין והקרן החדשה לישראל

אחד הארגונים המקבלים מימון רב מ'הקרן החדשה לישראל' הוא ארגון 'שחרית'. מדובר בארגון שמאל אשר במסמך מרכזי שלו מביא את חזונו לגבי ישראל בשנת 2048. בין היתר מצויה שם השאיפה הבאה:

מדינת ישראל של היום ויתרה על אתוס "כור ההיתוך" ששלט בה בתחילת הדרך (שהוביל, בין היתר, לזלזול מסוים בזהות התרבותית של רוב תושבי ישראל), אולם לא השכלנו עדיין לגבש אתוס חלופי. מאידך, רב-תרבותיות, הנתפסת בחוגים מסוימים כדרך לתקן את עוולות ואפליות העבר, מפצלת את החברה לתתי-חברות מבלי להשאיר מכנה משותף, ולכן אינה מהווה פיתרון. אנו בשחרית סבורים, כי מה שדרוש הוא אתוס המחזק קהילות פרטיקולאריות ובעת ובעונה אחת מחזק גם את החיבורים בין קבוצות שונות – לכדי יצירת מארג שותפות בין הקבוצות המרכיבות את החברה בישראל…

המכלול הזה יוכל לייצר דגם שונה של אזרחות, שאפשר לכנותו "ממלכתיות חדשה". אם הממלכתיות ההיסטורית ביקשה להמיר זהות עדתית ותרבותית בזהות לאומית, הממלכתיות החדשה מחברת בין קהילות שונות במטרה ליצור רשת של קשרים חזקים בין קבוצות שכיום אינן מוצאות מכנה משותף ומהמפגש ביניהן, תיוולד השותפות שתשנה את כולנו. בדרך זו, העושר התרבותי וחברתי שישראל התברכה בו יהיה לנכס ולא לנטל.

שימו לב לטענה, כי בעוד הממלכתיות ההיסטורית, כלומר הציונות, ביקשה לבסס ממלכתיות על בסיס זהות לאומית (בסיס שהוא שלילי ביסודו, כי "הוביל, בין היתר, לזלזול…"), ב'שחרית' מבקשים לאמץ "ממלכתיות חדשה", על-לאומית.

הנה כי כן, לפנינו נאום השבטים של ריבלין, אלא שאת המונח 'שבטים' של ריבלין מחליף חזון 'שחרית' ב'קהילה' (במקומות אחרים גם הם אומרים 'שבטים'). ריבלין ו'שחרית' פונים אל מבנה זהותי פרימיטיבי, תת-לאומי, כזה המנתק את היחיד מאידיאת-העל הלאומית, המאחדת את כלל העם והניצבת בבסיסה של מדינת הלאום, שהיא היא תכלית החזון הציוני. יש כאן ויתור לא רק על ז'בוטינסקי, אלא למעשה על כל זרמי הציונות, המבטאת על כלל זרמיה את שאיפת האחדות הלאומית המודרנית.

על פי השמאל הפרוגרסיבי חסל סדר "זהות לאומית". כעת יחי הסדר החדש: קהילות תחת מסגרת-על של מדינת-כל-אזרחיה. אין פלא שאחת מקבוצות העבודה של "שחרית" נקראת "משבטיות לסולידריות", כלומר, על בסיס השבטים ניתן לבנות מכנה משותף של סולידריות בין-שבטית. לא מעבר לשבטים, שימו לב, לא כי אי אפשר, אלא כי כך נוצר עוול. ומי נמצא איתם באותה סירה אידיאולוגית? נשיא מדינת ישראל.

קרן חדשה למה שהייתה ישראל

אך מאחר והשבט או הקהילה אינם יכולים להוות בסיס להגדרת זהותה של מדינת לאום, התיאוריות הללו מובילות לחשיבה על המדינה כגורם ניטרלי מבחינת זהות. יש כאן מהלך מתוחכם שבו ממיר השמאל את חזון "מדינת-כל-אזרחיה" הישן בחזון "מדינת-כל-שבטיה/קהילותיה". התוצאה היא אחת: המדינה הופכת להיות ישות פורמלית ריקה. זהו חיסול החזון הציוני בדבר מדינה יהודית, אפילו במובן המצומצם של מדינת היהודים.

הקשר הרעיוני העמוק שבין חזון 'שחרית' לתורמת גדולה של הארגון, 'הקרן החדשה לישראל', גם הוא גלוי. ניתן למצוא אותו בתנאים לקבלת מענקים שמפרסמת הקרן. מדובר בסעיף מספר 7, המנוסח בתחכום, והמציג מראית-עין של סעיף ציוני שלמעשה תוכנו הפוך לחלוטין. הסעיף קובע מי לא יקבל מימון כספי מהקרן:

פעילות להכחשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ריבונית בתוך מדינת ישראל.

שימו לב למילה קטנה אך בעלת משמעות גדולה: ההגדרה העצמית של היהודים היא "בתוך" מדינת ישראל. היהודים הופכים מבעלי המדינה, מהלאום הריבוני בה, לתת-קבוצה בתוך המדינה.

גם הדברים האלה מהדהדים בדברי ריבלין בנאום השבטים, בו הוא מדבר על "סדר שבו, אם נרצה ואם לאו, 'מבנה הבעלות' על החברה הישראלית ומדינת ישראל משתנה לנגד עינינו".

אין לטעות במשמעות הדברים. יסוד החזון הציוני הוא מדינה יהודית, יסוד החזון השמאלי הוא מדינה נטולת זהות המורכבת מקהילות או שבטים תת-לאומיים עם זכויות קולקטיביות כמיעוטים. זהו חזון השמאל, ובנקודה המרכזית הזאת חצה ריבלין את הרוביקון.

מזכויות אזרח לזכויות אדם

הלאומיות המודרנית יצרה מציאות פוליטית חדשה מאז ראשית המאה ה-19: מדינת הלאום כישות הפוליטית היסודית. באותה מאה עלתה אידאה מתחרה, האידאה הקוסמופוליטית של המרקסיזם, שהיא האם החוקית של השמאל הפרוגרסיבי העולמי.

השמרנות הליברלית, ברוח ז'בוטינסקי ועוד רבים וטובים, מבינה את הלאומיות כתנאי מכונן של החירות והזכויות שמקנה מדינת הלאום, ומבקשת להגן על המבנה הלאומי ככזה. מדינות לאום דמוקרטיות ליברליות מבינות את החירות כמוסד פנים-מדינתי, המעניק זכויות יסוד לאזרחי המדינה. החירות מתאפשרת בזכות ההשתייכות הלאומית הנרחבת, שבלעדיה הופכת החירות לחרב פיפיות, כאשר את שיתוף הפעולה מחליפות חשדנות ואלימות.

השמאל הפרוגרסיבי, לעומת זאת, בהבינו מוסר, חירויות וזכויות רק בממד הקוסמופוליטי, רואה בלאומיות אבן נגף שיש להסירה. משום כך האידאה המרכזית המתחרה שהוא מציע לזכויות האזרח היא זכויות האדם. גבול דק עובר בין שתי האידאות בעולם המחשבה, אך לגבול זה השלכות מעשיות הרות גורל.

אני סבור שהנשיא ריבלין, אולי באופן לא לגמרי מודע, חצה את הגבול הזה. ייתכן שהוא לא נמצא לגמרי בצד השני, אך נאום השבטים שלו מדגים שצעד גדול לשם כבר נעשה. אירועים אחרים, שקוממו עליו את הציבור, הם נגזרות של צעד זה.

ריבלין טוען לכתר של תלמיד ז'בוטינסקי, אך לפחות בעניין עקרוני זה הוא זנח את תורת רבו. כל שמרן יודע שלאומיות וליברליות דרו אצל ז'בוטינסקי בכפיפה אחת. ז'בוטינסקי הבין את הקשר הבל יינתק בין השתיים. ריבלין החדש אינו מבין את תפקיד הלאומיות בליברליזם של ז'בוטינסקי. האטרקטיביות של הליברליזם הפרוגרסיבי הקוסמופוליטי העבירה אותו צד. הוא אולי עדיין לא מבין שהוא כזה, אבל רבים במחנה הלאומי כבר חשים זאת היטב.