בלי ישראל היינו מיעוט נרדף

נוצרים מסביב לעולם מתייחסים לישוע מנצרת כמשיח ובן האלוהים, אך בזמן חג המולד אנו זוכרים אותו בעת בואו לעולם כתינוק, כשהוא נולד למרים באורווה בבית לחם שביהודה. הבשורות שנכתבו לפני אלפיים שנים מספרות לנו כיצד יוסף ומרים נצטוו לחזור לבית לחם, עיר הולדתו של יוסף, עבור מִפְקד רומי שנערך בכל הארץ. יהודים התגוררו אז בבית לחם, ויהודים המשיכו לשמור על נוכחות בלב מולדתם ביהודה ושומרון.

בית לחם הייתה בעיקרה נוצרית במשך מאות בשנים. כשישראל מסרה את השליטה בבית לחם לרשות הפלסטינית בשנת 1995, האוכלוסיה הנוצרית של בית לחם ובית ג'אלה מנתה כשישים אחוזים. אך כל זה השתנה לאחר שהרשות הפלסטינית השתלטה על האזור. קיצונים מוסלמים התחילו לאיים ולהטריד נוצרים, והרשות הפלסטינית שרטטה מחדש את הגבולות המוניציפאליים של העיר כדי שתכלול בתוכה מחנות פליטים מאוכלסים בצפיפות במוסלמים. כתוצאה ממדיניות מכוונת בידי ערפאת לדלל את ההצבעה הנוצרית ולהופכה ללא רלוונטית, הפכו הנוצרים בהדרגה למיעוט בבית לחם ונחלשו פוליטית. כיום, מספר הנוצרים בעיר נפל לכעשרים אחוזים. והכול כתוצאה ממדיניות פלסטינית יותר מאשר מדיניות ישראלית.

האווירה כעת בבית לחם איננה נוחה עבור הנוצרים. רק בשבוע האחרון עצרה הרשות הפלסטינית כ-16 קיצונים סלאפים שתכננו מתקפות טרור על תיירים נוצרים בבית לחם. וכך גם נרגם באבנים רכבו של הפטריארך הלטיני של ירושלים בידי מפגינים פלסטינים מוסלמים.

אך בעוד הרשות הפלסטינית בידה האחת עוצרת רדיקלים מוסלמים הנוטים לטרור, הרי בידה השנייה היא מהללת טרוריסטים אחרים. כך בדף הפייסבוק של תנועת הפת"ח של אבו-מאזן, מופיעה תמונה של פגישה בין הארכיבישוף עטאללה חנא מהפטריארכיה היוונית אורתודוקסית של ירושלים לבין עבד אל-מג'יד עמארנה המופתי של בית לחם. שניהם עומדים ליד עץ חג המולד מעוטר בתמונות של "מרטירים". מרטירים אלו כוללים את אבו-עלי מוסטפא, המזכיר הכללי של ארגון הטרור 'החזית העממית', שהיה אחראי למספר פיגועי מכוניות תופת בשנת 2001.

עמדות המנהיגים הנוצרים בבית לחם גם הן מקור לדאגה. בקולג' הנוצרי לתיאולוגיה של בית לחם, המורה סמי עוואד הנציח בגאווה את מוסטפא בטקס זיכרון, בעוד מורה אחר בבית הספר בשם סלים מונייר התגאה בקשרי משפחה עם גורג' חבש מנהיג החזית העממית. מונייר גם טען שמנהרות הטרור של חמאס בעזה נועדו למעשה ל"אוכל ושתייה".

בזמנים שפויים יותר, חבש לא היה אמור להיות סמל ומופת לנוצרים. נולד לסביבה יוונית אורתודוקסית ביפו וגדל בה, חבש עזב את עירו ב-1948 בזמן מלחמת העצמאות. הוא הפך לאידיאולוג קנאי, תלמיד נאמן לפאן-ערביזם של נאצר, והקים את החזית העממית לשחרור פלסטין. הוא היה אחראי לפיגועי התאבדות רבים. לא פלא שהמגזין טיים כינה אותו "סנדק הטרור הנוצרי". חבש מת ב-2008, אך זכרונו והשפעתו מוחשיים עדיין בבית לחם שבה סיסמאות ופוסטרים של החזית העממית רוססו על הקירות.

החזית העממית עלתה לכותרות שנה שעברה בגלל הטבח של ארבעה מתפללים ושוטר דרוזי בבית כנסת בהר נוף, אך טבח זה לא הוביל את מורי הקולג' הנוצרי לתיאולוגיה בבית לחם להערכה מחדש של יחסם לטרוריסטים מהחזית. אכן, בית לחם העכשווית תחת השלטון הפלסטינים משמרת אפיון נוצרי מסוים, אך זו נצרות בצלמה של החזית העממית של חבש.

כשאנו נכנסים לשנת 2016, חייבים לציין גם את התכניות של הקולג' הנוצרי לארח כנס במרץ תחת הכותרת "ישוע במחסום". הכנס ינסה ליצור קשר תיאולוגי בין הבשורות על ישוע לבין הלאומיות הפלסטינית והטרוריסטים הנלחמים עבורה. הדוברים שירצו בכנס קראו בעבר לג'יהאד נוצרי נגד ישראל ותמכו בזכות החמאס לתקוף את המערב.

אפשר לסכם את התהליך כאן באופן פשוט ביותר: הנוצרים בבית לחם מגיבים למדיניות האסלאמית האנטי-נוצרית באמצעות אימוץ דעות קדומות נוצריות אנטי-ישראליות. זו דרך לא ישרה ולא ראויה להתמודד עם הרדיפות של המוסלמים, ואנו חייבים להראות למנהיגים הנוצרים בבית לחם את האמיתות הפוליטיות והרוחניות שהם אינם ששים להתמודד איתם.

האב גבריאל נדאף הוא המנהיג הרוחני של פורום גיוס העדה הנוצרית.

המאמר פורסם גם בשפה האנגלית.