המשבר במגה הוא קשה, ולא נעים לראות עובדים מפוטרים. אבל הדבר האחרון שנכון לעשות או התערבות ממשלתית. הנתונים מסבירים מדוע
כמה ימים לאחר שהמשבר ברשת 'מגה' הגיע לנקודת רתיחה, שלף ועד העובדים את הקלף הרגשי המנצח: הפיטורים. איך אפשר לשלוח את אלפי העובדים המסורים, שגם כך מרוויחים שכר זעום, למלא טפסי אבטלה בגלל חוסר האחריות של הבעלים? כך אמרה אחת העובדות בהפגנה שנערכה ביום שני האחרון:
אנשים לא היו באים סתם להפגין ולצעוק בקור הזה. אי אפשר לקום בבוקר בלי לחשוב על עבודה, אני עובדת 12 שעות ביום ועושה כל מה שמבקשים ממני, ויוצא לי גג 5,000 שקל עם נסיעות, והכל כדי שהסניף יעבוד. אנחנו מקווים שיהיה טוב, ושהממשלה תתחשב בנו, כי כש-3,500 אנשים ילכו לחתום אבטלה זה יזיק יותר למדינה.
הדרישה שעולה כאן, המניחה כי מעורבות ממשלתית היא התשובה האולטימטיבית להצלת מפעלים כושלים ומניעת פיטורים המוניים, שגורה לא רק בפי עובדי רשת 'מגה'. היא חוזרת שוב ושוב כמעט בכל פרשה של סגירת מפעל גדול. כך היה במאבק העובדים נגד סגירת 'מגבות ערד', כך טענו עובדי 'פרי גליל', וכך טוענים היום גם עובדי 'מגה'. ולא מדובר רק בעובדים; הדרישות להצלה ממשלתית מלאכותית של מפעלים כושלים היא המובן מאליו של רבים – פוליטיקאים, אנשי תקשורת ורבים בציבור הרחב.
על פניו, יש ברעיון היגיון. אם אפשר לסייע לאלפי עובדים ולמנוע מהם נפילה מכאיבה למעגל האבטלה – מדוע לא לעשות זאת?
כדי לענות על כך אנו נדרשים לשינוי נקודת המבט; השיח השכיח בישראל מתמקד לרוב בסיפורו של העובד הפרטי שעומד בפני איבוד מקום עבודתו. ללא ספק, מדובר במציאות קשה הראויה למלוא האמפתיה ותשומת הלב. אך כאשר מדובר בקביעת מדיניות ממשלתית, זוהי נקודת מבט שגויה. יש לאמץ במקומה נקודת מבט כללית ומערכתית יותר, המתחשבת במכלול התמריצים הגרועים שיווצרו בעקבות הסיוע למפעלים כושלים. נקודת מבט כזו, מלמדת שהטוב ביותר – גם אם לא הנעים ביותר – הוא פשוט לא להתערב. בטווח הקצר סגירת מפעל אינה מחזה מלבב, אך כל חלופה גרועה יותר לטווח הארוך.
לעומת העולם, ישראל במקום טוב מאוד
נתונים שפרסם לאחרונה ארגון ה-OECD, עשויים להסביר את הדברים באופן המשכנע ביותר. ממחקר מקיף שערך הארגון על מגמות בשוק העבודה במדינות שונות, עולים שני נתונים חשובים לגבי מדינת ישראל. האחד: אחוז האבטלה בישראל נמוך מאוד, הרבה מתחת לממוצע של מדינות המערב (גרף שמאל). השני: אחוז האבטלה לטווח ארוך בישראל, מתוך כלל המובטלים, הוא השלישי הנמוך ביותר מכל מדינות ה-OECD (גרף ימין):
יתר על כן. ממחקר שפרסם 'פורום קהלת', עולה שבשנים האחרונות שני הנתונים הטובים גם כך נמצאים בשיפור מתמיד, ובכל הקשור לאבטלה לטווח הארוך מדובר אף על מגמה המנוגדת למגמה הכללית ב-OECD. במילים אחרות: במדינת ישראל יש מעט מובטלים באופן יחסי, והיא משכילה לפתח ולשמר שוק עבודה חי ודינמי, כך שלרוב מוחלט של המובטלים יש סיכוי גבוה למצוא עבודה חדשה תוך פחות משנה:
איך זה קורה? כמו בכל סוגיה כלכלית מורכבת, גם כאן קשה לתת תשובה מוחלטת וחד-משמעית. אבל ללא ספק, סיבה מרכזית אחת היא הרתיעה היחסית של הממשלה מהצלת עסקים לא רווחיים באופן מלאכותי, באופן הדומה לחיבור מכונת הנשמה למת.
המציאות מוכיחה שהאבטלה נמצאת במגמת ירידה בסביבה עסקית תוססת המייצרת רווח, והיא אינה תלויה בסיוע ממשלתי. כלומר, השוק החופשי והדינאמי מוריד את האבטלה יותר טוב מכל מוסד אחר. כמו שניתן לראות מהנתונים, שוק עבודה שאינו זוכה להתערבות ממשלתית, לא רק שגורם לירידה עקבית באבטלה אלא למציאות בה גם למובטלים קל למצוא עבודה חדשה.
כך, עסקים שאינה רווחיים עלולים אמנם להיסגר – אך במקומם יבואו עסקים, חברות ומפעלים חדשים, שימלאו את מקומם באופן טוב ורווחי יותר, ויוכלו להעסיק עובדים חדשים ורבים יותר.
תפקידה האמיתי של הממשלה הוא לאפשר ולעודד את סביבת העבודה מן הסוג הזה בדיוק, ולא לדרבן תלותיות ובינוניות על-ידי כניעה לדרישות ועדי עובדים. ניתן רק לקוות שכך תמשיך ממשלת ישראל גם בעתיד – בראש ובראשונה לטובת כלל העובדים בישראל.
___
דביר שוורץ הוא סטודנט ירושלמי וממייסדי 'תחרות – התנועה לחירות בתעסוקה'.
עם כל הכבוד, לעמדת הבלוגר המצדד בעמדת לבירטנאינית , כשבן אדם מבוגר שעבד למעלה מ20 לפני יציאה לפנסיה מאבד את מקום עבדתו זה כמו לחתוך לו חצי גוף לא כמה אצבעות של יד, הממשלה לא חייבת להנשים את המפעל אבל רצוי להפעיל מכבש על דירקטריונים למיניהם שמקבלים בונוסים.
מתי תבינו, הישראלי הממוצע עדיין לא חושב במונחים אמרקאים!
חושבים על ביטחון האישי, הלאומי, הכלכלי והחברתי כל זה ביחד!
לא ביססת את הטענה שלך – הראית שרמת האבטלה בישראל, ובעיקר רמת האבטלה לזמן ארוך, נמוכות.
אבל לא הראית את הקשר בין רמת אבטלה נמוכה לשאלה האם מצילים מפעלים כושלים או מניחים להם להתפרק.
אולי אפילו חיזקת את הטענה ההפוכה – שבישראל רמת האבטלה נמוכה *בגלל* שהצילו את פרי גליל, את מעריב, ואת עוף העמק.
היי אסף, תודה על התגובה. הדוגמאות שהבאתי בכתבה,' מגבות ערד' ו'פרי גליל', הן רק שתיים מהשנים האחרונות למאבקי עובדים במפעלים כושלים – שהיו מאד מתוקשרים ובסופו של דבר הממשלה לא התערבה והם נסגרו. מדובר במגמה כללית החל משנות התשעים (אגב, 'עוף העמק' הוברא אחרי שרמי לוי קנה את המפעל, לא אחרי שהממשלה הזרימה כסף. זו דוגמא טובה דווקא לטענה שלי). זה נכון שממשלת ישראל תומכת בתעשיות מסוימות – חקלאות למשל – בעיקר מסיבות שקשורות לביטחון, ועל זה צריך לנהל דיון נפרד. כמובן, אין סיבה לסמוך על תחושת הבטן הרכה שלי, וכאמור במאמר, לירידה באבטלה יש מין הסתם טעמים רבים ומגוונים. אבל בהחלט יש סיבה להניח שאי התערבות במקרה הזה מועילה בטווח הארוך: לא יווצר וואקום בשוק הקמעונאי בישראל – מגה תתפרק או תימכר, עובדים חדשים ייכנסו, הספקים יהיו בטוחים יותר, כך היבואנים וכך בכל המעגלים. לכן לדעתי בהחלט אפשר לומר שהחייאה של מפעלים כושלים מסיבות של מניעת אבטלה זה הדבר האחרון שצריך לעשות.
מגה קרסה בגלל ניהול (כושל ורשלני במקרה הרע, נכלולי וחזירי במקרה הגרוע).
לסניפי מגה היתה תחרות מול רשתות שהשכילו לספק סחורה זהה במחירים זולים יותר ועדיין להיות רווחיות. אמנם הרווחיות לא היתה כמו במגה, אולם הרווחים לא נוצלו לשם תשלום דמי שכירות שערוריתיים לחברת אחות שממנה אפשר לחלוב משכורות שמנות ודיבידנדים גבוהים ללא נקיפות מצפון.
כלל ידוע בניהול עסקים כמו מגה – אם רוצים לעשוק את החברה (כן, קוראים לזה עושק חברה) יש לפרק אותה לגורמים ומרכזי רווח. אחד מהגורמים הוא אחזקות הנדל"ן של החברה בהם היא משתמשת לעסקיה. מוציאים את הנדל"ן מהחברה, מכניסים אותו לחברת אחות / מסונפת / קשורה שאינה תחת ביקורת ציבורית, ומחייבים את החברה הראשונה בדמי שכירות גבוהים. בינתיים החברה ללא הנדל"ן שווה הרבה פחות, ובנוסף צריכה להקיז דמים על נכסים שעד כה היו ברשותה.
בינתיים החברה ממשיכה למכור ללקוחותיה במחירים גבוהים מהמתחרים ללא כל ערך מוסף המשתלם ללקוח, כך שהחברה מתחילה לאבד לקוחות ומכירות.
מה למשל היה כל כך חשוב להנהלת מגה לשנות את שם רשת הדיסקאונט מ-"מגה בול" ל-"YOU", ולשלם עלויות גבוהות ולא הכרחיות על כל מה שכרוך בשינוי השם והמותג? אם את הבזבוז הזה הנהלת מגה היתה עושה בו שימוש נכון כגון הורדת מחירים או מבצעים שימשכו את קהל הקונים, הייתי אומר שהם מנהלים טוב. אבל סתם לבזבז כסף על משהו שאף לקוח לא הרגיש שזה רלוונטי לחיים שלו או לארנק שלו?
ומה יקרה בעתיד? אחת הרשתות הזולות תרכוש את סניפי מגה (את הסניפים ללא המלאי והעובדים וללא השם), או שכמה רשתות זולות יקרעו את מגה לחלקים קטנים וכל אחת תטרוף חלק אחר (שוב ללא מלאי ועובדים), וכך סניפי מגה ישנו את השם, הלקוחות ימשיכו לקנות בסניפים שבהם הם שבויים, המחירים ישארו גבוהים (לקוחות שבויים משלמים יותר), אך שמות הסניפים ישונו והעובדים יוחלפו בעובדי הרשת הקונה או שייקלטו ברשת הקונה כעובדים חדשים (על כל מה שמשתמע מכך). ובסופו של סיפור – סניפי מגה יראו ריווחיות גבוהה שתחזיר מהר מאד את מלוא ההשקעה ברכישתם ע"י רשת או רשתות זולות. ועד אז מנהלי מגה כבר משכו ממנה משכורות גבוהות ודיבידנדים ועובדי מגה ימשיכו לסבול.
אגב, נכנסתי פעם אחת לסניף של רשת זולה וידועה ביותר, ולמרות שלסניף הזה יש תחרות קשה מצד 2 רשתות זולות אחרות ממש דלת ליד דלת, המחירים שם עדיין גבוהים והתורים ארוכים ללא סיבה. מסתבר שהרשת מתפרנסת היטב ממיתוג זול ולא אמיתי בכלל. בכל אופן, החלטתי אז שלא לערוך את קניותי באותה הרשת (מחירים לא נמוכים ותורים ארוכים) ופשוט לבצע את הקניות אצל המתחרים, שממילא הם לא יותר יקרים והתורים שם קצרים הרבה יותר.
אני מסכימה עם הטענה שבטווח הארוך רצוי שעסקים כושלים יסגרו, ושעובדיהם ימצאו את פרנסתם בעסקים מוצלחים יותר. הרס יצירתי כהגדרת מאמר אחר באתר זה
החריג העיקרי לטעמי הוא עסקים הנמצאים בפריפריה הרחוקה, כמו דימונה וחצור הגלילית. העובדים בעסקים כושלים אלו לא ימצאו מקור פרנסה חלופי. העדר מעורבות ממשלתית כלשהי משמעה בטווח הארוך ריקון הפריפריה מיהודים בגילאי העבודה. כבר היום קיים ריכוז יתר של האוכלוסייה היהודית בחלק ממישור החוף + השתלטות על אדמות בצפון הארץ ודרומה
השיקולים לא יכולים להתמקד בכלכלה בלבד
ל-קמיליה, המדינה כבר פועלת לחזק את הכלכלה בפריפריה, כמו העברת עיר הבה"דים, וכפי שהתפרסם כת שאימונים לנהגים על משאיות כבדות יבוצעו ע"י חברה מדימונה, ויש דוגמאות נוספות למאמצי הממשלה לספק תעסוקה לישובי הפריפריה.
על כך אני מבקש לחזק את ידי העוסקים במלאכה ולהודות להם, ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו.
גם התעבורה מהמרכז לפריפריה ולהיפך, וכן התעבורה בתוך הפריפריה, משתפרת כל הזמן (רכבת לבאר שבע ושאר ישובי הדרום, רכבת העמק, וכו').
בקיצור, הממשלה זכתה להקדים אותך בנושא יצירת הזדמנויות תעסוקה לתושבי הפריפריה.
אני בטוח שישנם פתרונות נוספים שיסייעו לתושבי הפריפריה לגוון את מקורות התעסוקה שלהם, ואני בטוח שיש פתרונות שכבר מהוים חלק מהתפתחויות שנקרא עליהן בתקשורת בעתיד.
לגבי מי שעבדו ועובדים כיום במפעלים מהזן הישן בפריפריה, הממשלה צריכה לדעתי להקים מכללות טכנולוגיות דוקא בישובים כאלו, בכדי לספק כוח אדם והזדמנויות עסקיות שימשכו יזמים להקים מפעלים וחברות היי-טק דוקא בפריפריה (בעיקר היי-טק שאינו מוגבל לרוחב הכבישים בפריפריה). עם הטבות מס לחברות שיעסיקו מבוגרים בני 50 ומעלה (ממילא הם לא יעבדו בתור מתכנתים אולם לפחות יזכו לתעסוקה שפרנסה מכובדת וטובה בצידה), יהיה אפשר גם לפתור את אבטלת המבוגרים שנוצרה ותיוצר עקב קריסת מפעלים מהזן הישן.
לסיכום – מדינת ישראל נמצאת בעידן חדש, בו אין צורך לשלוח עולים חדשים ללא השכלה לאזורים נידחים בא"י בכדי שיתפסו שטח ואז להביא אליהם מפעלים עם תמיכה ממשלתית בכדי לספק עבודה לאותם עולים החדשים. בעידן החדש הממשלה צריכה לדאוג למכללות טכנולוגיות והטבות מס שימשכו יזמים. הנוער בישובים שפעם נקראו "עיירות פיתוח" הינו חכם ומתוחכם, ובהינתן ההזדמנות הנכונה הנוער הזה יהוה מנוע צמיחה פורה מאד. היזמים ירויחו מאד, הנוער ירויח מאד (וימשיך להתגורר בישובי הפריפריה), והמבוגרים ירויחו מתעסוקה פחות קשה מעבודתם במפעלים מהזן הישן ובמשכורת לא פחות טובה. והישובים עצמם יתפתחו לישובים יפהפיים ומטופחים לא פחות מישובי יוקרה במרכז הארץ.
לא התייחסת למשמעות שמקום העבודה נותן לעובד שנמצא בו יותר זמן מהבית שלו שהוא יותר גדול מהערך הכלכלי זה יכול להיות לפעמים כמו מועדון חברתי או אפילו כמו משפחה