עניין של כריזמה

באחד הכנסים שלה במהלך השבוע האחרון, המועמדת הדמוקרטית המובילה הילרי קלינטון נבחה על הרפובליקנים. ברצינות, זו אינה מטאפורה. אך כמאמר המשפט המוכר, וזו דווקא כן מטאפורה – כלב נובח לא תמיד נושך: תוצאות הסקרים הארציים האחרונים של 'פוקס' מראים בעקביות כיצד כל אחד מהמועמדים הרפובליקנים שנותרו במרוץ מנצח אותה בבחירות הכלליות. זאת אומרת, כולם – חוץ מאחד: דונלד טראמפ.

הקמפיין של הילרי מצליח לעת עתה, אך די מקרטע. קלינטון אמנם רשמה לעצמה ניצחון באסיפות (Caucus) של נוואדה בסוף השבוע האחרון, אך לא בהפרש ניכר. המועמדת של הממסד עקפה את ברני סנדרס בכמה אחוזים ספורים (52.7%-47.2% לטובת קלינטון), זאת למרות שרק לפני חצי שנה היא הובילה ב-37%. יתרה מכך – העובדה שנוואדה אמורה הייתה להיות מדינה שבה קלינטון כותשת את סנדרס, מאפשרת דווקא לזה האחרון לחייך בסיפוק. אמנם, היא קטעה את המומנטום של הסנטור הסוחף, מה שמאפשר לה מרווח נשימה, אך לקלינטון עוד כברת דרך רבה. וככל שיותר מהמיילים שלה נחשפים – אותו דואר אלקטרוני סודי שהיא שלחה מהשרת הפרטי – יהיה יותר לחץ על שרת המשפטים לורטה לינץ להאשים אותה. לא בכדי הילרי מחבקת את אובמה ומדיניותו – היא יודעת שהחיים הפוליטיים שלה תלויים בידיים שלו ושל לינץ.

הלילה של טראמפ

אפשר לסכם שבוע סוער שחלף על מרוץ הבחירות לנשיאות ארה"ב 2016. השבוע נפתח בעימות סוער בצד הרפובליקני, כאשר קרוז וטראמפ תקפו אחד את השני וגם הותקפו על-ידי מועמדים אחרים. פטירתו של שופט בית משפט העליון, אנטונין סקליה, שפכה עוד שמן למדורה; טראמפ איים לתבוע את קרוז; הוא ורוביו תקפו את קרוז בקריאות שקרן; טד קרוז נכנע ללחץ להוריד פרסומת כי כללה שחקנית שהופיע בסרטון "למבוגרים בלבד" בעבר; האפיפיור תקף את טראמפ, והוא, כמובן, לא אכזב ותקף בחזרה.

שלשום, אחרי הניצחון המוחץ של טראמפ בפריימריז דרום קרוליינה, יו"ר בית הנבחרים לשעבר ניוט גינגריץ' אמר שלא כדאי להמעיט במשמעות הדבר. לטענתו, טראמפ, שהתחיל את מסעו אך לפני שבעה חודשים בלי לדעת כלום על תהליך הבחירות, לומד מהר מאד. הוא ניצח כבר בשתי מדינות עם קהלים שונים, וייתכן שינצח גם בבחירות בנוואדה, שיערכו מחר. בנוסף, טוען גינגריץ', טראמפ הוכיח את עצמו בעבר כאיש עשיה; הוא יודע להסתגל, ואין לקחת את הדברים שהשיג בקלות ראש. אכן, אתמול טראמפ השיג ניצחון חשוב מאוד, משום שמדובר במדינה עם אנשים אוונגליסטים ושמרנים, בעיקר הקהל של טד קרוז. עד כדי כך, שיש כבר כמה פרשנים ששואלים – אם טד קרוז לא יכול לנצח בדרום קרוליינה, היכן כן הוא יכול לנצח?

השבוע שחלף לימד אותנו כמה דברים נוספים על המועמדות של טראמפ. בעימות לפני שבוע ביום שבת, היה לטראמפ מופע לא טוב בכלל, למרות שכדרכו הפגין ניצחון. בפעם הראשונה הוא לא היה נראה בטוח כתמיד; הוא כעס, צעק, לא שלט בתשובות, ולדעתי אמר דברים שהיה מעדיף לחזור בהם. לדוגמא, כאשר אמר שהנשיא ג'ורג' בוש הבן הוא שקרן. כשהתווכח עם טד קרוז, גילה טראמפ שהוא מתקשה להתווכח על רעיונות מול אדם חזק. אלא שלרוב זה לא השאיר רושם על טראמפ בתוצאות הבחירות. מסתבר שאיל הנדל"ן צדק במידה מסוימת כשאמר שהוא יכול לירות באנשים בשדרה החמישית, וזה לא יפגע במועמדות שלו. השאלה היא מדוע? מדוע התומכים שלו כל כך לויאליים?

נוח לפרשנים, אסטרטגים ולמועמדים אחרים במפלגה הרפובליקנית לומר שהתמיכה בטראמפ נעוצה בתסכול וכעס שיש להרבה אנשים בארה"ב על מה שקורה היום בפוליטיקה. למרות שזה נכון חלקית, הנרטיב הזה אומר בעצם שאין לטראמפ מטען חיובי, הוא לא מציע אלא ברירת מחדל לפוליטיקה של ממסד. אך הפרשנים האלה טועים. מעבר לכך, הנרטיב הזה משרת את הפרשנים והאסטרטגים שכבר טעו בתחזיות שלהם על הבחירות, ונוח להם לתלות את טעותם בשגעונות של הבוחרים במקום להבין את סוד הצלחתו של טראמפ. לג'ב בוש הייתה אסטרטגיה ברורה, קלסר שלם של מה עושים בכל זמן ומקום לאורך כל המירוץ. אלא שבא טראמפ והוכיח שהאסטרטגיה שלו לא רלוונטית בעליל.

מועמד עם נרטיב

בזמן אחרון שוחחתי עם אחד התומכים של טראמפ, מנכ"ל חברה ובוגר תואר שני מהרווארד. הוא אמר לי שהנושא הקריטי ביותר בבחירות הוא ההגירה, ובלי טיפול בנושא זה ארה"ב בסכנה קיומית. וכן, על אף שמבחינת עקרונות הוא מזדהה יותר עם קרוז, הוא יצביע לטראמפ כי הנושא הזה חייב טיפול, לא משנה מה עמדותיו בדברים אחרים. תומך אחר, מנהל מחלקה בבית מלון, אמר שיצביע לטראמפ כי הוא אדם שהצליח בחיים, יודע לבצע, והוא יכול לטפל בבעיות הטרור ובבעיית הכלכלה. הוא אמר, שכאשר טראמפ מצהיר שיביא את האנשים הכי מקצועיים לטפל בבעיות המסחר והכלכלה, זה משכנע מאוד, במיוחד לאור הצלחתו במגזר הפרטי.

וכשג'רי פולוול ג'וניור, נשיא אוניברסטת ליברטי בארה"ב – אוניברסיטה נוצרית בהגדרה, ובן של הכומר המפורסם ג'רי פולוול – העניק הצהרת תמיכה בטראמפ, הוא נימק זאת בנימוקים רציניים מאוד. ראשית הוא דיבר על טראמפ כאדם נדיב ועניו, ונתן הסברים על צדקה שטראמפ נתן ללא פרסום, וללא הכרה. בנוסף השווה את מצבה של המדינה כעת למצב שבו היתה נתונה אוניברסיטת ליברטי לפני שני עשורים. לטענת פולוול ג'וניור, בזמן שאוניברסיטת ליברטי נתקלה במצוקה כלכלית, הם שכרו את הרואי חשבון ואנשי הכלכלה הטובים ביותר כדי לשנות את המצב הכלכלי של האוניברסיטה. הם לא חיפשו אנשים ששותפים באמונה הנוצרית של פולוול, אלא אנשים שיכולים לעשות את המהפכה הנדרשת. וכן, הורים לילד חולה מחפשים את הרופא הכי טוב, לא משנה מה הערכים שלו. כך גם ארה"ב – כעת דרוש אדם שהצליח בחיים הפרטיים כמו טראמפ כדי לעשות את השינוי הנדרש. הפליג פולוול ג'וניור לומר כי הוא תומך בטראמפ היום, ואולי לפני ארבע שנים ובעוד ארבע שנים לא היה תומך בו, אלא שכעת הוא האדם הנכון לתפקיד זה.

מעבר למחשבה שטראמפ האדם הנכון לטפל בבעיות של ארה"ב, קיים רובד נוסף שהפרשן בן שפירו נגע בו בלי קשר לטראמפ. לפני כמה שנים הרצה בפני קהל ושאל אותו: מה משפיע יותר על האופן שבו אנחנו חושבים על נושא כלשהו – נרטיב או טיעונים חזקים? הוא הסביר שהנרטיב הרבה יותר משפיע על אנשים, וזה דבר שבאופן כללי התנועה השמרנית הזניחה. הוא נתן דוגמא מנושא ההפלות. לאחר שהביא מספר טיעונים חזקים מדוע להתנגד להפלות, סיפר שפירו סיפור קצר על מישהי שהחליטה לא לעשות הפלה כדי להדגים שדווקא הנרטיב משכנע ולא העבודות.

דונלד טראמפ הוא מועמד עם נרטיב. הוא אומר לך "אתה רוצה להיות ווינר – תהיה אתי", "רוצה שמדינה תשוב לגדולתה כפי שהייתה פעם – תהיה אתי". הגישה הזו מבוססת על האישיות שלו, והיא הרבה יותר חזקה ממה שמועמדים אחרים אומרים. ג'ב בוש אמר בנאום ההפסד שלו "שרעיונות הם משמעותיים (Ideas matter, policy matters) אבל לא פחות חשוב הוא נרטיב ואישיות. ולכן כשג'ב דיבר על הצורך לבנות את הצבא מחדש, ולעשות כך וכך, וזה נשמע כמו סיסמאות ורטוריקה ארכאית. לעומת זאת, טראמפ אומר: "אנחנו ננצח! תסתכל עלי, כמו שאני מנצח, עכשיו אנחנו ננצח עבור ארה"ב, כמו שבעסק שלי הייתי מחפש לעשות כסף ועוד כסף, עכשיו אני עושה את זה בשביל המדינה!".

רוביו הוא לא אובמה

הדבר המעניין ביותר במרקו רוביו הוא עצם העובדה שמחשיבים אותו למועמד המוביל של הממסד, למרות שהוא לא ניצח בשום מקום. בדרום קרוליינה הוא קיבל את התמיכה של המושלת, ניקי היילי, סנטור אחד וכמה צירי בית הנבחרים, אבל בכל אופן לא ניצח. עד עכשיו הוא היה מקום שלישי באיווה, מקום חמישי בניו המפשייר והתחלק במקום השני בדרום קרוליינה.

רוביו, אדם אינטליגנטי, נראה טוב, צעיר, רהוט, מגיע עם הסיפור האמריקני הקלאסי – הורים מהגרים שהגיעו לארה"ב בלי כלום, עבדו קשה, ולבסוף הבן הצליח. אבל המכה שהוא חטף מכריס כריסטי בעימות לא מזמן הדביקה לו אות קין. כל אדם שחושב עליו כמועמד, שואל את עצמו: מה הוא עשה בחיים? למה הוא ראוי להיות הנשיא? יכול להיות שרוביו יהיה נשיא מעולה. גם ברק אובמה עורר בזמנו את אותן שאלות, אבל זה לא פגע בו כי התקשורת התאהבה בו עד כדי כך שקריס מתיוס, שדרן התוכנית HARDBALL, ובאופן כללי אדם קשוח, אמר על אובמה שבזמן שהוא מדבר עובר לו איזשהו דגדוג ברגליים.

לעומת אובמה, ההתאגדות סביב רוביו אינה נובעת מכך שהוא המועמד המועדף, אלא בגלל שהוא המועמד הכי חזק מאלה שנשארו, ואשר נחשב קרוב לממסד או שהממסד יכול להתאגד סביבו. בשנת 2008, אובמה ניצח בארבע המדינות הראשונות. הוא ניצח באיווה, קיבל אותו מספר של צירים בניו המפשייר כמו קלינטון, ניצח בדרום קרוליינה, והפסיד במעט בנוואדה. רוביו טרם ניצח במדינה כלשהיא. על אף חוסר הנסיון, מה שמשחק לטובת רוביו הוא, שאנחנו נמצאים בשנה שהניסיון והרקורד הם לאו דווקא הדבר המכריע, משום שהרבה מרגישים שהבעיות נובעות מוושינגטון. ולכן הפוטנציאל של המועמד ואישיותו הרבה יותר חשובים.

היחיד שהזכיר את איראן

כעת כבר ברור שהמירוץ בצד הרפובליקנים הוא בין שלושה אנשים – קרוז, טראמפ, רוביו. על אף הסקרים הלא מחמיאים, ככל הנראה בן קרסון יישאר במירוץ לפחות עד ה"סופר טיוזדי" (יום בו מתחרים המועמדים על כמחצית הצירים הנדרשים כדי להיות המועמד הנבחר). קרסון לא רץ רק כדי לנצח, אלא גם כדי להמשיך להעביר את המסר שלו, שאזרחי ארה"ב חייבים לקחת חזרה את המדינה מהפוליטיקאים של וושינגטון. כל עוד יש לו את המימון הנדרש הוא יישאר, וזה יהיה לפחות עוד שבועיים.  בנוסף, ייתכן והוא שומר טינה לקרוז על האירוע באיווה, בו אנשי קרוז הפיצו שמועה שקרסון יוצא מהמירוץ, והוא יעשה הכל כדי להוכיח שהטריקים של הפוליטיקאים לא עובדים עליו.

לאן ילכו המצביעים של בוש – תעלומה. טראמפ השפיל אותו, רוביו תקף את המורה והמנטור שלו, שבוודאי ישאיר טעם לפגם אצל האוהדים של בוש, וקרוז לא אהוב על-ידי הממסד. הקמפיינרים של המושל ג'ון קייסיק הצהירו שהם לא הולכים לשום מקום, וכנראה הם בונים על ניצחונות במדינות בצפון ארה"ב, בהן יש לקייסיק יתרון. ככל שיש יותר מועמדים במירוץ, טראמפ ישאר בייתרון. בסקר של השבוע שעבר, בשאלה מי המועמד המועדף על מצביעים בין טראמפ לרוביו או בין טראמפ לקרוז, שניהם מנצחים את טראמפ בהפרש של בערך 56-40. שבוע שעבר נרשם הישג לקרוז כאשר הסקר של NBC/Wall St. Journal שם את טד קרוז כמועמד המועדף של הרפובליקנים ב-28%, שני אחוז מעל טראמפ. מדובר בסקר הראשון שטראמפ לא מוביל כמועמד המועדף. לאחר מכן, טראמפ אמר שהסקר לא רציני, מזויף, ושהוא בכלל לא אוהב את הוול סטריט ג'ורנל. כהרגלו.

לסיום, בעימות של שבוע שעבר הייתה נקודה מעניינת שרבים פספסו. המועמדים נשאלו מהם האיומים החשובים ביותר על ארה"ב, ומה השלוש שאלות הראשונות שיישאלו את הגנרלים על הביטחון הלאומי של ארה"ב. קרוז היה היחיד שנקב באיראן כאיום הראשון, לעומת כל האחרים שדיברו על דאע"ש. חלקם אפילו לא הזכירו את איראן. קרוז נתפס כאדם שמרן חזק שנלחם נגד הממסד, ולעתים קשה לו למשוך מצביעים שלא בדיוק בשטאנץ שלו. השבוע הוא הראה צד אחר בפגישת  TOWN HALL שנוהלה על-ידי CNN, שם דיבר על זה שהוא שר לאשתו, משגע אותה בכך שהוא מכור למשחקים באייפון, אוהב וויסקי טוב ומחקה אנשים. כדי למשוך עוד מצביעים הוא יצטרך להיות אדם שקל יותר להתחבר אליו. קרוז שמר את כוחו בדרום קרוליינה, אבל היום הגדול שלו יהיה ב"סופר טיוזדי". אם הוא לא יגרוף אז כמות מכובדת מהצירים, ייתכן וסוף הקמפיין שלו יהיה לא רחוק.