מאוסלו ועד אובמה: קרבות הבלימה של נתניהו

הסרט "נתניהו במלחמה" נועד לצייר את ראש הממשלה באופן שלילי. אך דווקא מתוך הדיון במדיניותו נחשף בפני הצופה הישראלי מדינאי ריאליסט, מתוחכם ועקבי, שמתמודד בהצלחה לא מבוטלת עם ממשלים אמריקנים קשים

"נתניהו במלחמה". צילום מסך

לפני כחודשיים שודר ב-PBS, רשת הטלוויזיה הציבורית בארה"ב, סרט של כשעתיים על ראש-הממשלה בנימין נתניהו תחת הכותרת "נתניהו במלחמה". הסרט הוקדש לשרטוט דמותו של נתניהו ומחלוקותיו עם הממשל האמריקני, כבסיס להבנת העימות הגדול בינו לבין נשיא ארה"ב, ברק אובמה. הסרט שודר בישראל בשבועיים האחרונים, בתוכנית 'מבט שני'.

הסרט ללא ספק מוטה, ויש ליוצריו מגמה ברורה: לצייר את נתניהו באופן שלילי עבור הקהל האמריקני, כמי שמתעמת עם נשיאי ארה"ב ומתערב בפוליטיקה הפנימית של המעצמה העולמית. מצד שני, הסרט מציג את נתניהו מתוך נקודת-מבט רצינית, כדמות משפיעה במיוחד. דיוויד רמניק, עורך ה'ניו-יורקר', אומר בסרט על השפעתו של נתניהו בישראל כי "הוא האיש שהזיז את כל הספקטרום הפוליטי בישראל לימין".

משום שבתקשורת הישראלית ישנו סירוב אידיאולוגי לעסוק בנתניהו ברצינות – וזאת למרות שבשלושת העשורים האחרונים הוא דמות מרכזית בציבוריות הישראלית, ויש לו השפעה גדולה במיוחד על עיצוב ישראל המודרנית – הסרט, חרף הטייתו, תורם בכך שהוא מזכיר לנו את הצורך בדיון רציני ובחינת האידיאולוגיה והמדיניות של נתניהו.

דמוניזציה וריאליזם

למן הרגע הראשון של הקריירה הציבורית שלו "זכה" נתניהו למעמד 'האנטיכריסט' של השמאל וממסדיו בישראל: "הם" מייצגים את את כל מה שטוב, ואילו נתניהו מייצג את כל הרע. במעמד זה הפך נתניהו למושאו של מסע דמוניזציה אגרסיבי וחסר עכבות, שנמשך עד לימינו. כל פעולה של נתניהו מוצגת על בסיס מהותו הדמונית ואיננה מוסברת על בסיס השקפת עולם, אסטרטגיה ואילוצים מדיניים. מטרתה של הדמוניזציה היא לשלול מנתניהו כל מרחב הנמקה לעמדותיו, ליצור כלפיו יחס שלילי אוטומטי ובכך לנסות ולנטרל כל עימות אינטלקטואלי ופוליטי עמו.

מנקודת מבט זו, בהקשר הישראלי הסרט בא לקלל אך יוצא מברך. זאת משום שהוא מציג את עמדותיו הריאליסטיות של נתניהו ואת הפעולות העקביות שלו בזירה הבינלאומית, כפי שהן מצטיירות בעיני יריביו האידאולוגים (בעיקר בארה"ב), תוך עימות והשוואה בינו לבין קלינטון ואובמה. לטוב ולרע, מדובר בנקודת פתיחה לדיון רציני.

במחנה הלאומי יש המאשימים את נתניהו בחולשה ובזגזגנות (בשל כך גם נפלה ממשלתו הראשונה). אך הסרט מראה, ועל כך אעמוד בהמשך, כי מנקודת-מבטם של שני נשיאי ארה"ב (קלינטון ואובמה) שמולם פעל נתניהו, ההיפך הוא הנכון. עורכי הסרט, כמו גם רוב המרואיינים בו, רואים בנתניהו אידאולוג עיקש, העושה כל שלאל ידו כדי לתמרן את המערכת הבינלאומית אל עמדותיו.

הסרט נפתח, מסתיים וסובב סביב העימות הגדול בין אובמה לנתניהו בסוגיית הגרעין האיראני, כשהשיא הוא נאומו של נתניהו בקונגרס במרץ 2015. בין לבין עוסק הסרט בדמותו של נתניהו, ומציג את התפתחות השקפת עולמו דרך הרקע האישי ומהלכי הקריירה הפוליטית שלו.

במהלך הסרט מרואיינות דמויות רבות מישראל ומארה"ב, ביניהן ארי שביט, דן מרידור, דורי גולד, צחי הנגבי, אייל ארד, וציפי לבני מישראל, ומארה"ב מרטין אינדיק, סנדי ברגר, דיוויד רמניק ובן רודס. מרואיינים גם שני פלסטינים, סאא'ב עריקאת ועו"ד דיאנה בוטו (חברה בצוות המו"מ הפלסטיני).

החלק הראשון של הסרט מסתיים עם בחירת ברק אובמה לנשיא ארה"ב. בחלק זה מתוארת הביוגרפיה של נתניהו. ב-1967, בהיותו בן 18, ויתר נתניהו על טקס הסיום בתיכון בארה"ב כדי להגיע לישראל ולסייע בחפירת שוחות בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת-הימים. לאחר מכן שירת כלוחם וקצין בסיירת מטכ"ל, ובמלחמת יום-הכיפורים שב לישראל מלימודיו בארה"ב על-מנת להשתתף במלחמה. ב-1976 נהרג אחיו הבכור יוני נתניהו בפעולת אנטבה. הסרט גם מציג את פעילותו ההסברתית של נתניהו בארה"ב כאדם פרטי, וכשגריר ישראל באו"ם בשנים 1988-1984, עד חזרתו לישראל והפיכתו ליו"ר תנועת הליכוד ולאופוזיציונר הראשי נגד הסכם אוסלו.

חלק זה גם מציג את התפיסה הריאליסטית ה"פסימיסטית" שספג נתניהו בבית אביו ההיסטוריון, פרופ' בנציון נתניהו, בנוגע לגורל העם היהודי, לפיה אל לו לעם היהודי לסמוך על איש וחובתו להיות תמיד דרוך בהגנה על עצמו.

נתניהו מול קלינטון

'נתניהו במלחמה' מציג את אוסלו כמהלך אופטימי של קלינטון ורבין, שני מנהיגים החותרים לבניית עתיד טוב יותר לישראל ולפלסטינים. מולם מוצג נתניהו כפסימיסט שכוחו הפוליטי נשען על הזעם הציבורי נגד אוסלו, זעם שהתעצם בעקבות מתקפות הטרור על ישראל. בהטייתו שוכח הסרט לשאול שאלה פשוטה, ברורה מאליה לכל ישראלי שחי בזמן ההוא: האם התקפת הטרור הפלסטיניות על ישראל לא הוכיחו שהסכם אוסלו כשל ושנתניהו צדק? מדובר הרי בטרור בתקופת רבין ופרס?

הסרט גם מציג פיסת היסטוריה שדי שכחנו: המאמצים הרבים של קלינטון לסייע לשמעון פרס להיבחר לאחר רצח רבין. אלא שהתערבות הנשיא האמריקני לא נשאה פרי, ונתניהו נבחר. האילוצים הבינלאומיים על נתניהו היו אדירים. היה על ראש-הממשלה הישראלי החדש להתמודד עם ממשל אמריקני תומך פרס מוצהר, השבוי לחלוטין באשליית אוסלו והנחוש להמשיך בתהליך, ועם נשיא שראה בו מכשול בדרך להגשמת מטרותיו ביחס לישראל והפלסטינים.

לא מפתיע אם כן, כי הפגישה הראשונה בין קלינטון לנתניהו הייתה כישלון קולוסאלי. נתניהו הציג לקלינטון הסתייגויות רציניות לגבי תהליך אוסלו, אך קלינטון הפעיל את כל כוחו על-מנת לכפות על נתניהו את המשך יישום ההסכם. בנקודה זו משרטט קריין הסרט את מרחב התמרון הצר של נתניהו:

קלינטון סירב להתייאש מהסכם השלום, ונתניהו לא יכול היה להתעלם ממנו. ארה"ב הייתה התומכת הגדולה ביותר של ישראל.

פועלו של נתניהו באותה תקופה מוצג בסרט, באור משכנע למדי, כתמרונים טקטיים שבעזרתם הוא עצר את אוסלו מבלי לשבור את הכלים, ומבלי לנכר יתר-על-המידה את הממשל האמריקני. כל המרואיינים מציגים חזית אחידה: נתניהו פעל לעצור את תהליך אוסלו. כך אומר דן אפרון: "נתניהו היה חייב להחליט אם הוא יכול לנסות למנוע את יישום ההסכם, אבל לוותר בדברים מסוימים שקלינטון לחץ לקבל, כמו לחיצת יד עם ערפאת מול המצלמות". ארי שביט מסכם: "נתניהו הקשה מאוד על החיים של הממשל האמריקני ושל הישראלים שרצו שלום. הוא היה קשה מאוד. הוא היה איטי, הוא היה עקשן". באחת הפעמים, עקשנותו של נתניהו באחת מוועידות השלום אף הביאה את קלינטון לצרוח עליו בארבע לפנות בוקר, אירוע אותו מתאר בשפה ציורית למדי סאא'ב עריקאת.

מתברר כי לחיצות הידיים של נתניהו עם ערפאת, כמו גם הסכם חברון ופעולות נוספות, היו ויתורים מוגבלים שנתניהו ביצע במסגרת ניהול המשבר עם האמריקנים. אותם המהלכים, שהביאו על נתניהו ביקורת מצד הימין בישראל כ"ויתורים" , "כניעה" או "חולשה", כשהם נבחנים מזווית הראיה של בכירים אמריקנים, מקבלים פירוש חדש לגמרי.

הסרט מציג כיצד התמרונים של נתניהו עם המעצמה העולמית הצליחו לבלום את תהליך אוסלו, להוריד את מפלס הטרור ולפגוע במעמדו של יאסר ערפאת. אלא שכידוע לקורא, הימין הדתי לא היה מרוצה; מבחינתו זה הכל או כלום, ואין מקום לתמרונים ודיפלומטיה מורכבת או לניהול עדין של המשבר מול המעצמה העולמית האמריקנית. הימין הדתי חבר לשמאל, הפיל את נתניהו והביא להיבחרותו של אהוד ברק, שבזמן קצר הוביל לנסיגה מלבנון, החייאת אוסלו, שדרוגו בשנית של ערפאת ופריצת האינתיפאדה השנייה.

צרחות בארבע לפנות בוקר; נתניהו וקלינטון. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ, פלאש90
צרחות בארבע לפנות בוקר; נתניהו וקלינטון. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ, פלאש90

אובמה עולה על הבמה העולמית

החלק השני של הסרט עוסק בעלייתם, כמעט במקביל, של נתניהו ואובמה לשלטון בשנת 2009, ומתאר את סדרת ההתנגשויות הארוכה ביניהם. כפי שפרסם עקיבא ביגמן, הסרט, שכאמור איננו פרו-ישראלי כלל ומציג בעיקר את הצד הדמוקרטי בארה"ב, מאשש רבות מהטענות של הימין הישראלי ביחס לעוינותו העקרונית של אובמה כלפי ישראל וכלפי נתניהו.

העדויות ביחס לאובמה בסרט מבהירות כי הוא קיבל מראש החלטה מודעת להתקרב לעולם המוסלמי על חשבון היחסים עם ישראל. בניגוד לאופן שבו השמאל בישראל הציג זאת, אובמה מעולם לא תכנן לשתף פעולה עם ישראל על-מנת להגיע להבנות. נהפוך הוא. תכניתו להתקרב לעולם המוסלמי כללה ניכור מכוון והצבת דרישות חסרות-תקדים מישראל, כמו למשל הדרישה החד-משמעית להקפיא התנחלויות ללא כל תמורה.

כבר בנאום ההשבעה שלו פנה אובמה לעולם המוסלמי בכדי לפתוח דף חדש עם ארה"ב, המבוסס "על אינטרס משותף ועל כבוד הדדי". את המסר ה"אופטמיסיטי" הזה העביר אובמה גם ב"נאום קהיר" (יוני 2009) בו גינה את ההתנחלויות וקרא לעצור אותן. באותו ביקור במזרח-התיכון דילג במכוון על ביקור בישראל, ואף הגדיל לעשות בנאום בארה"ב (מאי 2011) על 'האביב הערבי', בו מסר הצהרה חסרת-תקדים, שאותה לא תיאם עם ישראל, כי הסכם בין ישראל לפלסטינים יושג על בסיס קווי 1967 עם חילופי שטחים.

נתניהו הבין מיד את חומרת הדברים. הוא נסע בדחיפות לארה"ב, נפגש עם אובמה, ובמסיבת עיתונאים משותפת הסביר לאובמה לעיני כל שעמדתו לא ריאלית ושישראל לא תחזור לקווי 1967. במהלך אותה פגישה אמר נתניהו לאובמה, ברגע דרמטי: "אדוני הנשיא, ההיסטוריה לא תיתן לעם היהודי הזדמנות נוספת".

הנה כי כן, לפנינו התנגשות בין תפיסות עולם שונות, בין שתי השקפות יסודיות על יחסים בינלאומיים, על ההיסטוריה ועל מקומו של העם היהודי בה. הריאליזם של נתניהו והאופטימיזם של אובמה מתעמתים בפומבי, בבית-הלבן. אירוע זה מתואר על-ידי כל הדוברים האמריקנים, ביניהם בן רודס, כחסר-תקדים.

נתניהו נאבק באסטרטגיה החדשה של הנשיא, תוך מוכנות למחיר – גם אישי – שיגבה ממנו הממשל האמריקני העוין. הוא המשיך באסטרטגיה הפרגמטית שנקט בה בתקופת קלינטון, עם שני עקרונות מרכזיים: לא לשבור את הכלים עם המעצמה האמריקנית מצד אחד, אבל גם לא לוותר על נכסים אסטרטגיים מצד שני. האסטרטגיה כללה ויתורים מסוימים לממשל (הקפאה, שחרור מחבלים), אבל מאבק נחרץ על הקווים האדומים בסוגיות ביטחון והתיישבות.

ואז הגיע הסכם הגרעין

בשלב מסוים נראה היה שהאסטרטגיה עובדת. אובמה, שנואש כנראה מהסרבנות הפלסטינית וממה שהחל להתברר כתוצאות המרות של 'האביב הערבי', מוצג בסרט כמי שנסוג מהניסיון לכפות הסכם על ישראל. אבל הדרמה עוד לא הגיע לשיאה. בערך ב-2012 מעלה אובמה למרכז הבמה שחקן נוסף: איראן.

עבור נתניהו הגרעין האיראני הוא קו אדום. באותה שנה נערכה ישראל להתקפה צבאית על איראן, ונתניהו ניצל את מערכת הבחירות בארה"ב כדי לנסות ולהשיג מאובמה גיבוי לתקיפה ישראלית באיראן, תוך שהוא מנהל מתקפת ראיונות בארה"ב. המאמצים לא נושאים פרי. לא רק שאובמה לא התחייב לגבות את ישראל, הוא סירב אפילו לפגוש את נתניהו בספטמבר 2012 באו"ם. אך כאשר נתניהו נפגש עם מיט רומני, המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב, הציג זאת בבית-הלבן כהתערבות בבחירות בארה"ב.

רק כחלוף זמן התבררו הסיבות לסירוב אובמה. מסתבר בדיעבד כי לאובמה אסטרטגיה משלו בנוגע לאיראן, שאיתה ניגש לקדנציה השנייה שלו. תוך הסתרת המגעים מישראל, חתר אובמה להשגת הסכם עם איראן, הסכם שגם אם יקוים על-ידי האיראנים, בסופו יאפשר להם לפתח יכולות גרעיניות. מרגע שהתגלו השיחות הסודיות, נחצה מבחינת נתניהו הקו האדום. מכאן היחסים עם ממשל אובמה החריפו עד לשיא: נאום נתניהו בקונגרס.

גם כאן ניכר שההתנגשות היא קודם לכל בין תפיסות עולם שונות ומנוגדות. הדוברים האמריקנים בסרט רואים בהסכם עם איראן את גולת הכותרת של מורשת אובמה, פתרון סוגיות באמצעות משא-ומתן ולא באמצעות כוח, ופיוס עם העולם המוסלמי. העדויות על דבריו ופעולותיו של נתניהו בסרט מייצגים תפיסה הפוכה בתכלית: בלעדי איום ממשי בשימוש בכוח מול ישויות אלימות כאיראן, התוצאה תהיה גרועה בהכרח.

הסרט מסתיים בכך שהוא מציג את ישראל ב-2015 בתוך עימות אלים עם הפלסטינים, עם האמירה שנתניהו הוא ראש-ממשלה של מדינה מפוחדת. את מילות הסיום מקבל ארי שביט:

היה צורך עז שנשיא ארה"ב וראש ממשלת ישראל יעבדו יחד מתוך קרבה. העובדה שזה מעולם לא קרה, שהכל היה מרירות, חשדנות והתגוששות פוליטית, זה פרק עצוב מאוד בהיסטוריה.

כישלונו של הסרט

למרות מעלותיו והתייחסותו המרעננת לתפיסת-העולם של נתניהו, הקו-המנחה של הסרט מכשיל אותו. הכשל המרכזי שהוא לוקה בו הוא כשל הפסיכולוגיזם. בניגוד לחלקים נרחבים בתקשורת הישראלית, "נתניהו במלחמה" מודה שיש לנתניהו השקפת עולם שמרנית ריאליסטית ומנומקת – כזאת ששותפים לה מנהיגים רבים בעולם, בעבר ובהווה – אבל הוא מתיימר לעשות לה רדוקציה לביוגרפיה ולפסיכולוגיה שלו.

מרגע שמורידים את הדיון לפסים פסיכולוגיסיטיים, מאבדים את העוצמה של הניגוד בין ההשקפות, שהוא המנוע האמיתי של המחלוקת בין נתניהו לנשיאים הדמוקרטים. הרי אובמה נמצא בעימות עמוק גם מול השמרנים בארה"ב, החולקים עם נתניהו תפיסת-עולם דומה. יש לזכור גם שלאובמה לא היה רוב ממשי לעסקת הגרעין עם איראן, לא בקונגרס ולא בציבור בארה"ב. על כן, העובדה שהסרט עוסק באישיותו נתניהו ולא בהשקפתו היא לא פחות ממביכה – השמרנים האמריקנים שמסכימים איתו הרי לא גדלו בביתו של פרופסור בנציון נתניהו, שכלו אח או חפרו שוחות במלחמת ששת-הימים.

לצורך העמקת האפקט הפסיכולוגיסטי מוצג נתניהו כמעט לכל אורכו של הסרט ככועס, זועם, דרוך, וכיוצא באלו. כך גם מתארים אותו רבים מהדוברים בסרט, שם הסרט נלקח מדברים שאמר ארי שביט באותו הקשר, והדברים מתקשרים גם למשפט הסיום של ארי שביט שהוצג לעיל.

השקפתו של נתניהו, אם כן, מוצגת כתוצר של ביוגרפיה, בעוד שיריביו אינם מוצגים ככאלה. הם ביטוי לרעיונות ותקווה, הם נציגי אידיאולוגיה טהורה. זהו כמובן כשל כללי, חוסר יכולת או רצון להבין שמדובר כאן בעימות בין השקפות ולא בסכסוך בין האישיות של נתניהו למדיניות אובמה. נתניהו מול אובמה פועל כמי שמבין שהמדיניות שלו מסכנת את העולם החופשי בכלל ואת ישראל בפרט. זה עניין שכלי ואידיאולוגי, לא יצרי, רגשי, או פסיכולוגי.

מדיניות אופטימית כושלת; אובמה. צילום: יונתן זינדל, פלאש90
מדיניות אופטימית כושלת; אובמה. צילום: יונתן זינדל, פלאש90

הבדלי מדיניות במבחן

מכשל הפסיכולוגיזם נובע כשל מרכזי נוסף – חוסר התמודדות של הסרט עם התוצאות שהגיעו מיישום השקפות העולם השונות. הדבר ניכר, למשל, בהתעלמות של הסרט מאלמנטים מרכזיים של כישלון אוסלו, ביניהם פירוט התקפות הטרור וחשיפת האג'נדה האמתית של ערפאת. אבל יותר מכך, הסרט רחוק מלהציג באור מדויק את הכישלון המוחלט של מדיניות-החוץ האופטימית של אובמה.

בכל חזית בזירה הבינלאומית מדיניותו של אובמה התנפצה לרסיסים. בחצי-האי קרים ממשלו הפקיר את אוקראינה, בת-ברית של ארה"ב; היציאה של ארה"ב מעיראק הביאה לעליית דאע"ש; רוסיה משתקמת כמעצמה אזורית במזרח-התיכון על חשבונה של ארה"ב; במצרים עלו מורסי ו'האחים המוסלמים' במקומו של מובראכ – כתוצאה מהפניית העורף של אובמה לבן-ברית ותיק; בעיראק וסוריה מתנהלת מלחמת אזרחים עקובה מדם הכוללת שימוש בנשק כימי; איראן מתעצמת; אירופה נשטפת בפליטים; ועוד, ועוד.

אין כמעט מקרה שבו הדיפלומטיה של ממשל אובמה הצליחה להשכין שלום ורצון טוב. בכל אירוע ארה"ב נכנעה לגורמים שהפעילו כוח ושהצליחו לכפות את רצונם באמצעותו. במזרח-התיכון מתנהל מרחץ דמים שכמותו לא ראינו זמן רב. אובמה האופטימי אחראי במידה רבה מאוד לטרגדיה אנושית עצומה.

את מקרה המבחן הטוב ביותר להבדלים בין תפיסות העולם סיפק לנו ה"אביב הערבי". במאי 2011 אמר אובמה על המהפכות במדינות הערביות:

יש לי אמונה מוצקה כי כל בני האדם שואפים לדברים מסוימים: היכולת לומר את העולה על דעתך ולהשתתף בהחלטה איך תיראה צורת השלטון שלך; אמון בשלטון החוק ובצדק שווה לכולם; ממשלה שקופה שאינה גונבת מבני עמה; החופש לחיות כפי שאתה בוחר. אלה אינם רעיונות אמריקנים בלבד, אלה הם זכויות אדם, ולכן אנו נתמוך בהם בכל מקום … דיכוי רעיונות אינו מצליח אף פעם להביא להיעלמותם.

חודש לפני כן שטח נתניהו את הנובע מתפיסת עולמו, ביחס לאותה סוגיה בדיוק:

אביב העמים הערבי עלול להפוך לחורף איראני … הקבוצות האסלאמיות הקיצוניות הן מאורגנות והן יכולות לאפשר השתלטות על מדינה. אם זה היה יכול לקרות באיראן, זה יכול לקרות בכל מקום.

ארבע שנים של טרגדיות בעולם הערבי מאפשרות לנו לבדוק השקפתו של מי מהשניים עמדה במבחן המציאות. אבל הסרט מתרחק מבחינה רצינית של תוצאות המדיניות האופטימית של אובמה. זה לא משרת את מטרתו, להבאיש את שמו של בנימין נתניהו בציבור האמריקני.

קרבות הבלימה של נתניהו

"נתניהו במלחמה" עשויה להיות כותרת מדויקת אם מבינים נכון את כהונותיו כראש-ממשלה בהקשר המדיני. מבט הוגן שכזה צריך לקחת בחשבון מספר אילוצים בסיסיים בשיפוט תפקודו.

ראשית, נתניהו ירש את הסכם אוסלו, הסכם מדיני שהמעצמה התומכת בישראל מעוניינת בו. עם תוצאותיו של ההסכם האומלל מתמודדת ישראל עד היום – אוסלו עיצב את יחסי ישראל והפלסטינים מחדש, בצורה שמקשה על ישראל לפעול בזירה הבינלאומית כבעבר.

שנית, בכל יום בעשר שנות כהונתו כראש ממשלה כיהן במקביל אליו נשיא דמוקרטי. גם קלינטון וגם אובמה היו נשיאים פרוגרסיביים, שניהלו מדיניות חוץ מהסוג שהמחנה הלאומי בישראל ורוב המחנה הרפובליקני בארה"ב מתנגדים לו בכל לב (אגב, בעידן קלינטון צמח אל-קאעידה ובעידן אובמה עלה דאע"ש).

שלישית, תאהבו זאת או לא, ישראל תלויה בארה"ב כבת-חסות, הן מבחינת הסיוע הצבאי ובעיקר מבחינת הגב המדיני במוסדות הבינלאומיים, שהוא הכרחי במערכת יחסי החוץ של ישראל.

רק כשבוחנים את מהלכיו של נתניהו בתוך מסגרת האילוצים הזאת ניתן לשפוט אותם כראוי. כאשר עושים כן, ומבינים את השקפתו הלאומית, ניתן להבין שבכל יום מתקופות כהונתו ניהל נתניהו קרבות בלימה וקרבות הגנה והשהיה מול נשיאים אמריקנים שהפעילו על ישראל לחצים כבירים, כדי שייכנסו להיסטוריה כמי שפתרו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

כאן בדיוק נעוצה חשיבותו של הסרט. הוא מראה בפרוטרוט כיצד נתניהו מנהל בלי סוף את קרבות הבלימה וההשהיה הללו, שלא פסקו עד לרגע זה. בין הצלחותיו ניתן למנות את בלימת הסכם אוסלו בתקופת קלינטון, ואת העובדה שהמועמדים המובילים בבחירות בארה"ב, כולל הילארי קלינטון, יוצאים נגד ההסכם עם איראן וחלקם נשבעו שיבטלו אותו ביום הראשון בתפקיד.

בניגוד לקטרוג נגדו, נתניהו לא נכשל כאן. את נחישותו של אובמה בעניין ואת סמכותו כנשיא לא ניתן היה לשנות. מייקל דוראן הראה במאמר יסודי באתר 'מידה', כי האסטרטגיה של אובמה ביחס לאיראן נובעת מגישה שאימץ טרם נכנס לתפקידו. אבל למרות כל זאת, נתניהו עיצב את הדיון כך שבתום כהונת אובמה סוגיית ההסכם עם איראן תעלה לדיון מחודש.

לקרבות בלימה והשהיה יש הגיון משלהם: הם כוללים מחירים מסוימים, לעתים כואבים, שמשולמים על-מנת להגן על עמדות המפתח. הסרט מוכיח שלחיצות היד עם ערפאת והסכם חברון, ההיגיון של ההקפאה, שחרורי מחבלים ואפילו נאום בר אילן (שקבע קווים אדומים כירושלים מאוחדת, מדינה פלסטינית מפורזת, הכרה בישראל ועוד), היו חלק ממשחק דיפלומטי מושכל ומורכב, ולא ויתור או חולשה. למען האמת, קשה להאמין שמישהו אחר היה מנהל את שנות השלטון של קלינטון ומורשת אוסלו, כמו גם את כהונת אובמה, טוב יותר.

נקודה אחת בולטת בסרט. נתניהו משוכנע שהמהלכים של אובמה, הנובעים מהשקפה אופטימיסטית קיצונית, מסכנים באופן ממשי את קיומה של ישראל. ייתכן שמשום כך, נקודה שאיננה מוצגת בסרט, הוא מוביל לאחרונה מהלכים מדיניים בצורה עצמאית. למשל, ב'צוק איתן' סירב נתניהו ללחץ אמריקני לקבל את קטאר וטורקיה כמתווכות והתעקש על נשיא מצרים. זו דוגמה אחת לסדרת מהלכים של נתניהו, שנועדו לחבר ציר של מדינות במזרח-התיכון המאוימות על-ידי איראן, ציר שימלא את החלל שהותירה ארה"ב באזור.

הסרט מדגים היטב את התסכול של השמאל האמריקני מנתניהו. אין ספק שנתניהו לא מספק את מבוקשם. אבל דווקא בשל כך, בעיניים של צופה ישראלי המשתייך למחנה הלאומי, הסרט חושף את פעולתו של נתניהו בזירה הבינלאומית באור שכמעט ולא מוצג בישראל, כמי שנלחם בעקשנות ובתנאים קשים ומורכבים על מה שהוא תופס כקווים אדומים שאסור לישראל לחצות, וכמי שמתמרן בכישרון לא מבוטל בזירה הבינלאומית הקשה, ולפעמים העוינת.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

25 תגובות למאמר

  1. אני באופן אישי חושב שנתניהו הרבה פחות אידיאליסט ממה שהוא מוצג בסרט. את הבעיה העיקרית בסרט הזה אני רואה בכך שהסרט מציג באופן חד צדדי את הצד הפלסטיני השקרי בכל הנוגע לתהליך השלום. הוא מציג את נתניהו כזה שהכשיל את אוסלו, כזה שגרם לרצח רבין (תוך הדגשה שזה שמגן על נתניהו בסרט הוא יועצו האישי לשעבר), ואת חמאס כארגון קיצוני שולי.

    הימין בישראל מוצג כקיצוני ומטורף, והערבים מוצגים כעם מסכן שבסך הכל רוצה קצת שלום ונורא מתעצבן כשלא נותנים לו- אז הוא יוצא לעשות כמה פיגועים קטנים.

    בקיצור, מדובר בסרט שמייחצן את כל האמונות התפלות האירופאיות בכל מה שנוגע לישראל, לא בסרט שמייצג דעת קהל אמריקאית, ואולי אפילו מנסה להטות אותה.

  2. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה והמנהיג הטוב ביותר שהיה לעם ישראל מאז ומעולם. מזל גדול יש לאזרחי מדינת ישראל שבנימין נתניהו הוא ראש הממשלה בתקופה המסובכת והמסוכנת הזו.

    1. למרות הנטייה הטבעית להאדיר מנהיגי עבר, גדולתו של נתניהו מתגברת על הנטייה ואני מסכים מאוד לקביעתך נתניהו הגדול מכולם בכל הזמנים. אין לי הזמן לפרט מדוע אך הזמן יבהיר זאת

  3. כבר תקופה די ארוכה אני רואה בנתניהו מנהיג העולם החופשי. מכיון שישראל גם אחרי 70 שנה כמעט, מאויימת בהשמדה פיזית והיא מוקד עניין עולמי, כל פעולותיו המדיניות שנועדו להגן על ישראל, יגנו בסופו של דבר גם על העולם החופשי שבמוקדם או במאוחר יאמץ את מדיניותו. לכן הוא מנהיג העולם החופשי שלצערנו הצטמצם מאד.

  4. לנתניהו יש הרבה חסרונות. איך אפשר להיות ראש ממשלה אם אין לך חסרונות מהותיים באישיות?!
    אמביציה ללא גבולות, דריסת אנשים, להשתמש ולזרוק, ציניות, ערמומיות, וכהנה וכהנה.
    אבל בינינו, בוז'י יכול להיות רה"מ בישראל? התפקיד הקשה ביותר בעולם ורק משוגע לדבר יכול להיות ר"מ.
    בן גוריון היה נורמלי?! פרס?! בגין?! אולי שמיר ורבין היו יותר אנושיים. על ברק איני מדבר בכלל.
    ועכשיו לעיקר – ביבי משדר מנהיגות. יש לו קסם ומנהיגות וגם רגישות כלפי אנשים. הוא אינטליגנט להפליא, יודע מה הוא רוצה. שולט. הוא הפך להיות פלא של מדינת ישראל. מי היה מאמין שהוא יצליח כל כך בתפקיד ויהיה רה"מ ששלט פה הכי הרבה זמן אחרי בן גוריון?! שרון קרא לו הדוגמן. השמאל שונא אפילו את הבלטות שתחתיו. והוא עשה את זה יותר מכל אחד אחר.
    הוא עצר את אוסלו! הוא עומד על העקרונות הבטחוניים שלנו. הוא לא חתם על אף הסכם עם המחבלים בשנים האחרונות. לפיד ובוזי היו כבר עכשיו מיישמים התנתקות מיו"ש ומשאירים אותנו עם רקטות בשהם וטילים בתל אביב.
    רק חבל שהוא לא בונה ביהודה ושומרון חופשי. חבל שהוא רק עצר ולא סובב את ההגה לכיוון הנכון – ימינה, לבניה וסיפוח של ארץ ישראל. חבל מאד.
    חבל שהוא מפחד לעשות צעד אמיץ – לספח את יהודה ושמרון ולומר לכולם שאנחנו פה לנצח. זו התקוה הגדולה ביותר שלנו! ביבי, עדיין לא מאוחר! תעשה את זה!

  5. המאמר חושף את מטרות מפיקיו של הסרט נתניהו במלחמה, ורוב המרואיינים שנבחרו לבטא את דעותיהם נגד נתניהו מדיניותו ועמידתו בפרץ מול הנשיאים הדמוקרטים קלינטון ואובמה. גם לדעתי הסרט הזה השיג את המטרה ההפוכה בעיני רוב הצופים.
    הסרטים האלה חייבים לשמש בסיס לדיונים להוכחת צידקת עמידתו של נתניהו הנוגעות בדרישות הבטחון של המדינה ועתיד קיומה מול המדיניות של אותם נשיאים שהיו בעלי מוסר כפול בעמדותיהם.
    אני מצטרף לדעה שבנימין נתניהו יחשב בהיסטוריה של ישראל עד ימינו כמנהיג הגדול שהיה לעם ישראל בתקופה הזאת, שעמד ללא חת ולא נכנע לתכתיבים של המעצמה היחידה שתלותנו בה גדולה ואליה חברו רוב מדינות המערב שאינטרסים אחרים גברו על חבירה לצדק.

    1. #למה_זהות
      אכן הלחיצת יד עם ערפת נתן להם את הצדק, והמחיר של המערכת היחסים שלנו עם ארה"ב הוא בעצם אובדן החרות והיכולת לפעול בארצנו כמדינה ריבונית.
      הסרט דווקה מראה שבאמת העם שלנו אף פעם לא רצה אוסלו והאמריקאים האכילו אותנו אוסלו בעל כורחינו
      לכן אני מצביע #זהות עם #משה_פייגלין, אני חושב שישראל צריכה להעמיד קו אדום ולהודיע לאמריקאים שאנחנו מנהלים את ארצנו. הלחיצת יד עם ערפת לא הייתה משהו קטן! זה העביר את השליטה מידינו לידי ה"מתווחים" האמריקאים

  6. כמה נקודות בהתייחס למאמר (המלומד יש לומר):
    1. נתניהו אולי "עשה טובה" לממשל כאשר לחץ את ידו של עראפאת אבל בלחיצת היד הזו הוא בעצם הציב מראה לכל העולם שהערבים (המכונים משום מה בטעות פלשתינים) בישראל צודקים וזו הארץ שלהם, לפחות כמו שלנו. זו טעות אסטרטגית יקרה שאנחנו משלמים עליה כי העברנו את הצדק לערבים.
    2. חלק מאותה משמעות של העברת הצדק (אפשר להתווכח אם באופן חלקי או באופן מלא) לערבים נובע כי אנחנו לא יכולים לשלוט בשטח (של יהודה ושומרון) ולכן נתניהו, שהוא בהחלט אדם חכם, לא ממש מאפשר בנייה ביהודה ושומרון. כנראה שנתניהו גם קצת האמין בלחיצת היד ההיא, לצערינו.
    3. ישראל כבר הרבה שנים אינה בת חסות של ארה"ב מבחינת הסיוע הצבאי. הסיוע הזה הוא סכום לא גדול מתוך תקציב הבטחון של ישראל, שלא לדבר על גודלו (כמה אחוזים בודדים) מתוך התקציב הכללי של ישראל. מצד שני, בגלל "סיוע" זה אבדו בארץ אלפי (ואולי אפילו עשרות אלפי) משרות (במתפרות, ביצור נעליים, בתעשיה הצבאית של ישראל ועוד כל מיני מקומות) כי נדרש לנצל את כל ה"סיוע" בארה"ב ולכן יש דברים רבים שמתבצעים שם במקום כאן. (במובן זה, אפשר להגיד שאחד הדברים היחידים שטובים ברכישת המטוסים החדשים היא שהם "גומרים" את רוב תקציב הסיוע). אפשר בהחלט להגיד שכלכלת ארה"ב מרוויחה הרבה יותר מאשר הבטחון הישראלי מ"סיוע" בטחוני זה (אבל בשביל זה צריך להיות בעל יכולת להסתכל "מחוץ לקופסה"). אני חושב שבמקרה של הסיוע הבטחוני הזה בהחלט נכונה האימרה ש"יותר משהעגל רוצה לינוק – הפרה רוצה להניק".
    4. ישראל היא (לצערינו כי רב) בת חסות מבחינת הגב הלאומי אבל המחיר שאנחנו משלמים על חסות זו היא גדולה מידי היות שמדינות לא נותנות חסות בחינם ולכל מדינה יש את האינטרסים שלה. להוותינו, האינטרסים של ישראל הם כאסקופא נדרסת בגלל חיפושי החסות של המדינה במקום לעמוד על שלה. ראה לדוגמא את נשיאנו (האהוב…) שנסע לרוסיה היום כדי לדבר עם פוטין ולהזכיר לו על "ההתחייבות שלו לבטחונה של ישראל" (ציטוט מהתשקורת) ועוד הצופה מהצד ושואל את עצמו: למה אנחנו המדינה היחידה בעולם שרצה לכל מקום ומבקשת שישמרו על בטחונינו? (התשובה לדעתי היא חזרה לסעיפים קודמים – כי אבדנו את תחושת הצדק הבסיסי של עצמנו)

    1. תחושת הצדק הבסיסית שלנו כבר נתונה כמה עשרות שנים ל"קורבנות שלנו" – הפלסטינים ירום הודם. בתהליך פסיכולוגי, השמאל שהבין אחרי שנים, בעיקר אחרי שהוא איבד את ההנהגה שהוא "עולל דברים נוראיים" ל"עם לא עם" הזה, משליך את רגשות האשמה שלו על הימין הדתי, הימין, הדתי ומה שביניהם. כך שככל שהוא מקטין ומבזה את הימין והדתיים, הוא חש טהור יותר.
      ונתניהו גם נשטף בגל הלא טהור הזה. הלחץ האינטלקטואלי מכיוון עיתון הארץ והאקדמיה חזק מאד. קשה לעמוד בפניו ללא אמונה אדירה בצדקת דרכך ובהתעלמות מדעת הקהל, דעת שלפעמים מובילה לפתרונות נוחים וזולים שמתבררים כיקרים מאד. אבדן טענת הצדק ומאות הרוגים.
      והערבים מבחינתם, לא מסובכים בכל הקונפליקט היהודי נוצרי הזה. אצלם שטח זה כח זה הרג זה ניצחון. תנו לנו שטח, אדמה והשאר יבוא מאליו. זהו אוסלו מהזוית הערבית על רגל אחת.

  7. ראיתי את נתניהו.אהבתי כל רגע בסרט.בזתי למי שניסה לגמד את נתניהו וכשל.בזתי לנשיא השחור.

  8. קשה שלא להעריך את כושר העמידה בלחצים של נתניהו מול האמריקאים, האירופים, ומקהלת המקוננים מבית על אופיו הבלתי נסבל של נתניהו, הבידוד הבינ'ל של ישראל, והצונאמי המדיני המתקרב. הרי אפילו נאום בקונגרס כנגד הסכם הגרעין האיראני, המסכן את קיומה של ישראל, נתפס בעיניהם כפשע בל יכופר כיון שהכעיס את אובמה והדמוקרטים.

    לא ניתן לדמיין שלהרצוג וללפיד הייתה עוצמה דומה. סביר שהיו נכנעים לכל לחץ מערבי, ומפקירים בכך את האינטרסים החיוניים ביותר של ישראל.

    עם זאת, נאום בר אילן היה טעות אסטרטגית חמורה של נתניהו.
    הוא קיבע בעולם את המוסכמה ש"כולם בעולם יודעים מהו הפתרון: מדינה פלסטינאית לצד מדינת ישראל. אם רק ישראל תפסיק להתעקש – ניתן יהיה לסכם את הפרטים האחרונים ולחתום". התפיסה שיש לחלק את השטח בין מערב בגדד לבין הים התיכון לשתי מדינות (ולא לשלוש), יהודית וערבית, הוסרה בנאום בר אילן מסדר היום הבינ'ל. יותר מכך, הנאום מיסגר את הסכסוך כיהודי – פלסטיני, במקום כסכסוך יהוזי – ערבי. ולכך השלכות מהותיות על הצדדים האמורים לחתום על ההסכם.

    1. בנאום בר-אילן נתניהו דיבר על מדינה פלסטינית מפורזת בתנאים שהפלסטינים לעולם לא יקבלו. נאום בר אילן אינו תמיכה במדינה פלסטינית אלא היה אמצעי טקטי מצוין למנוע את הקמתה ובפועל נתניהו טירפד בהצלחה את הקמתה בתקופת אובמה – עד שכיום הרשות הפלסטינית על סף קריסה כלכלית ומדינית. מכל מנהיגי הימין, רק נתניהו הצליח לעמוד בפני הלחצים העצומים מבחוץ ומבפנים להמשיך ב"תהליך המדיני" (כינוי מכובס ל"חיסול המדינה היהודית") והצליח לחסל את התהליך הזה לגמרי.

  9. שימו לב לטרמינולוגיה האמריקאית, כפי שמשתקפת היטב בתקשורת:

    "מלחמת ששת הימים שבעקבותה ישראל כבשה שטחים בהם חיו ה'פלשתינאים', הולידה קופנליקט שיימשך שנים רבות."

    נשמע לכם מווכר מאיפשהו?
    זוהי רק דוגמא אחת לאותה המנטרה השקרית והלעוסה, שחוזרת על עצמה שוב ושוב בתקשורת בעולם ולצערינו גם בישראל, שמנסה לשכתב את ההיסטוריה של ארץ ישראל והמזה"ת שוב ושוב ושוב.

    והנה, משפט תמים לכאורה, שנאמר בתוכנית האמריקאית "פרונטליין" (משודר ממש ברגעים אלה בערוץ 1) בצירוף תמונות ארכיון. התוכנית מציגה תחקיר מעמיק על על בינימין נתניהו ומדינת ישראל לאורך השנים. על פי "פרונטליין" כיבוש ירדן במלחמת העצמאות שאותם הם גם סקרו, לא היה קיים, למרות שהם הראו סרטונם בהם קוראים ערביי העולם להשמדה ורצח יהודים.
    ה"פלשתינאים" על פי התשדיר הזה הם עם קיים – קבוצה אתנית, שהיתה לה מדינה והיא נאלצה החל ממלחמת ששת הימים להלחם על השרדותו כפליט. רכס הרי יהודה ושומרון הם "גדה" של נהר קטן, הנמצא במקרה, בעמק הנמוך ביותר בעולם ומלחמות הג'יהאד האיסלמי, כניראה שקיימת, רק כאשר הן מגיעות לאירועי 9/11…

    שלא תהינה אשליות –
    מדובר ברשת מקצועית שעשתה תחקיר מעמיק ורחב, באיומי הטרור שיש על ישראל מן העולם הערבי, עם ראיונות עם מומחים, דיפלומטים אמריקאים וישראלים, עיתונאים והיסטוריונים שיודעים היטב את העובדות. והנה, כאשר מדובר במידע עובדתי שמצדיק את קיומה של ארץ ישראל השלמה, נכנסים הסלפנים והעורכים לעבודתם… האבסורד הוא שרגע לפני סיקור ה"כיבוש", הוזכר גם פרופ' בן ציון נתיהו, שהאמין (על פי מה שנאמר בתוכנית) שהעולם עויין ליהודים ורווי באנטישמיות…

    מעניין אם מפיקי התוכנית שם באמריקה, זוכרים בעצמם למי באמת שייכת הארץ שבה הם נולדו, גדלו וחיים בה.

    1. נתניהו הוא ראש ממשלה טוב שהארץ משגשגת תחת הנהגתו
      מדיניותו היא שקולה ואחראית
      בעיקר חשובה העובדה שאיננו מוכנים להיכנס למומ עם הערבים עד שהם יוכיחו שהם ראויים לקבל אחריות על חייהם. ככל שזה ישמע אבסורדי, השארת ערביי ישראל לבדם תביא למרחץ דמים נורא בקירבם.

  10. הסרט שמיועד לקהל האמריקאי קולע היטב למטרתו. אנחנו הישראלים שחיים את הפוליטקה הזאת יום יום. ואנו קהל מתעניין בפוליטקה אולי מבינים שהסרט רצה לקלל ויצא מברך. אך הקהל האמריקאי שאיננו מתעניין בפוליטיקה כלל (מעט מאוד אנשים צופים בחדשות בטלביזיה) אינו מבין את הניואנסים הדקים שאנחנו מבינים. ולכן הוא יקבל את הסרט בצורה שונה לחלוטין. בעיניו נתניהו הוא בדיוק כפי שהסרט מתאר אותו ולכן הסרט השיג את מטרתו. לצערינו.

    1. ..אתה צודק אבל בדיוק משום שהאמריקנים אינם מתעניינים בפוליטיקה הם יראו בסרט הזה עוד פרק בסדרת טלויזיה כגון 'בית הקלפים' ולמחרת הם ישכחו את מה שהם ראו ., אנחנו שבנפשנו הדבר רואים בסרט הזה מסמך מכונן .

  11. נתניהו הוא מנהיג משכמו ומעלה שיכנס להיסטוריה העולמית. ישראל הפכה לאבן שואבת, למדינה חזקה ומשפיעה (לחומת ברזל) במאבק האיתנים המתמשך שבין הציויליזציה המערבית לעולם השלישי הברברי.
    בעוד ארופה קורסת ומושכת את האש אליה, לישראל תפקיד מרכזי בעצוב מחדש של המזרח התיכון מבחינה פוליטית וצבאית. העולם הערבי המתון הסובל, יצטרף לישראל במלחמתה הנחושה באנרכיזם ובטרור המשתולל.
    ישראל החזקה תהפוך את היהודי ההיסטורי, מקרבן חסר ישע ללוחם ללא חת.

  12. אתה צופה בעתונאי "הארץ" ובמרטין אידיק והגישה ברורה. ארה"ב ממש נעלבה איך בן חסות מעיז לחלוק על נשיאיו.קלינטון הציג עצמו כחביב אובאמה היה מלכתחילה ברור בנאומו בקהיר.עמידתו של נתניהו מתעצמת מול מובארק השליט הכל יכול שפרש בעקבות שיחה עם אובאמה.אובאמה הסתיר את האג'נדה שלו במהלך הבחירות לנשיאות זכרו את הסיסמה חסרת התוכן yes we can .מי שקורא את "הארץ" מבין שפניו למלחמה בישראל .כך גם העתונאים המפרסמים מאמריהם שם.אפשר רק להתגעגע ל"הארץ" של שנות ה -60 עם נתן דונביץ .גם "ידיעות " הולך בכיוון של הארץ.

    1. מציע לך לקרוא בפייסבוק סטטוסים של אישה מאוד חכמה .,שמאלנית בעברה בהם היא מוכיחה בדוגמאות וציטוטים ש 'הארץ' בעיקר בגרסה האנגלית הוא פשוט עיתון אנטישמי ואנטי ציוני ., יש אף המשווים אותו לדר שטרימר הנאצי . שמה של כותבת הסטטוסים הוא sarit shatz .

    2. מציע לך לקרוא בפייסבוק סטטוסים של אישה חכמה מאוד שמה sarit shatz , בהם היא מוכיחה בדוגמאות וציטוטים ש'הארץ' בעיקר בגרסה האנגלית שלו הוא עיתון אנטי ציוני עד אנטישמי . יש אזרחים המשווים אותו לדר שטרימר הנאצי .

  13. מאמר מצוין. שתי נקודות חשובות. א. לעניות דעתי הגישה הפסיכולגיסטית שהכותב מציין אינה קשורה לסרט בלבד אלא משקפת נאמנה את הלך הרוח הצוות היועצים בבית הלבן. מבחינתם כך נראה, הנשיא פועל משיקולי מדיניות נשגבים ואלו נתניהו פועל מסיבות אישיות בלבד. מי שמשקף באופן בולט גישה זו – שמקורה כנראה בתקשורת ואנשי שמאל בישראל כפי שמצוין במאמר – הנו מרטין אינדיק, שאינו מצליח להבין מדוע נתניהו מתנגד להסכם הגרעין עם איראן, הרי זו אמורה להיות ״המורשת״ של הנשיא. ב. הנקודה השניה קשורה לבן רודס שהשפעתו כנראה לא קטנה. הגישה שמאפיינת אותו נראית כמו זו של רם עימנואל, שעשה כל מאמץ כדי לעמת את הנשיא מול נתניהו. נראה שפעילותו יותר מה שתרמה להשפלת נתניהו הביאה לכישלון המהדהד של הנשיא באזורינו. חוסר הבנה, שחצנות וארוגנטיות עם אפס תוצאות.

  14. מאמר מאלף ראיתי את שני הפרקים ואלו היו גם תחושותי. התגובות למאמר ברמה תרבותית שלא רואים במחוזותינו. ממש תענוג היה לקרוא את התגובות למאמר.אני בכל אופן מבין היום יותר טוב את התנהגותו של מר נתניהו וברצוני לומר שהאיש גאון שאהבת ארץ ישראל ועם ישראל זורמת בעורקיו. מי ייתן וימשיך להנהיג את עם ישראל עוד שנים רבות!!!