הגיע הזמן להתרגל לטראמפ

לטוב או לרע, אט אט ממצב עצמו דונלד טראמפ כמועמד החזק במרוץ, אך הממסד הרפובליקני עדיין מסרב להכיר במציאות. מי שטוען כי מדובר ב"דיקטטור" כנראה שכח מה עשה אובמה בשבע שנות כהונתו

ירחיק בוחרים?; דונלד טראמפ. צילום: Matt Johnson CC BY 2.0 Via Flickr

ישנם רבים שטוענים או מודאגים מכך שהמיליארדר דונלד טראמפ ינהג כמו דיקטטור במידה שייבחר לנשיאות. הם שופטים אותו על-פי צורת הדיבור שלו והתבטאויותיו. אך אותם אנשים שוכחים, או לא מעוניינים לזכור, כיצד דווקא בזמן כהונתו של ברק אובמה הממשל הפדרלי גדל והתרחב לממדים מפלצתיים, מה שהעניק לנשיא עוד ועוד סמכויות.

אובמה ריכז לעצמו כוח רב. מתנגדיו מצאו את עצמם לא פעם מתמודדים עם תיק פלילי, כמו למשל הסנטור מניו-ג'רזי בוב מננדז, שהתנגד בחריפות לעסקה עם איראן והואשם בשחיתות. הפרשן הפוליטי והסופר דינש ד'סוזה, שכתב כמה ספרים נגד אובמה ואף הפיק עליו סרט דוקומנטרי מאוד מוצלח, ספג ביקורת נוקבת מהבית הלבן, והואשם בעבירה על תרומות לקמפיינים פוליטיים. העונש על עבירה זו הוא בדרך כלל קנס כספי. התובע דרש עונש מאסר של שמונה שנים.

אם לא די בכך, זוהי עובדה מוכחת שרשות המסים פגעה במכוון בארגונים שמרניים תחת הנשיאות של אובמה. לאורך כהונתו אובמה התנהל כמו שליט כל יכול: אם הקונגרס מסכים איתו הרי שיש להתחשב בו, ואם הוא מתנגד – יפעל לבדו, בדרך כלל באמצעות צו נשיאותי. בכמה וכמה הזדמנויות אובמה ניסה לעקוף את הקונגרס וליישם מדיניות בלעדיו. אבל את זה התקשורת לא תזכיר לכם.

גילוי נאות: איני נמנה על תומכי טראמפ, אך איני נמנה גם על אלו שחושבים שיתרחש אסון אם הוא יהיה נשיא. לדעתי טראמפ הוא כמו מנייה בסיכון גבוה – הוא יכול לעשות הרבה טוב, וגם רע. כוחו של טראמפ מצוי בכך שיש באפשרותו לאסוף לקבינט, וגם לתפקידים חשובים אחרים, אנשים מקצועיים חסרי התחייבויות, שיחשפו את הבעיות האמיתיות וינסו לתקן אותן. טראמפ, כפי שהוא חוזר וטוען, אכן אינו מחויב לתורמים ולוביסטים.

שם המשחק: כמה שיותר צירים

הסנטור מרקו רוביו עמד בפני החלטה קשה. אם ינצח בפריימריז בפלורידה מה טוב, והוא ממשיך במרוץ; אם יפסיד, מדובר במכה כזו שלא תאפשר לו לרוץ למשרת מושל המדינה בעתיד. החשש מפני פגיעה בתומכיו הוביל אותו לבסוף לנסות את מזלו. רוביו הפסיד, והשהה את הקמפיין.

לעומתו, ג'ון קייסיק, שכבר כיהן 18 שנה בקונגרס ו-6 שנים כמושל אוהיו, לא דאג לשיקולים עתידיים. הוא אמר בפשטות שאם ינצח באוהיו ימשיך, ואם לא ילך הביתה. אלא שהעקשנות של קייסיק להמשיך במרוץ עומדת בסתירה גדולה לתדמית שהוא בנה לעצמו, ואף מסבכת את כל המפלגה הרפובליקנית. הוא מציג את עצמו כמי שמאחד בין כולם, השיח שלו חיובי, מלא אופטימיות ותקווה. הוא לא נכנס לוויכוחי סרק עם מועמדים אחרים, לא יורד לפסים אישיים או מדבר מלוכלך, ורוצה להיתפס בעיני הציבור כמבוגר האחראי על הבמה.

אלא שכעת הוא עושה בדיוק את ההפך. העובדה היא שמבחינת מספר צירים הוא כבר לא יכול להיות המועמד הבלעדי של המפלגה. קייסיק נשאר במרוץ כדי להגיע לוועידה הרפובליקנית בקליבלנד עם כמה מאות צירים, בתקווה להיות המועמד של הרפובלקנים דרך ועידה מתווכת (על האופן שבו הדבר מתבצע הרחבנו בטור הקודם). למעשה, אם זה יקרה, הוא ייזכר כמי שגרם לרפובליקנים להפסיד בבחירות הכלליות – כיוון שהרבה לא יצביעו עבורו – וכמי שהרס את המפלגה. לכן, קייסיק אינו המועמד שמאחד את המפלגה, אלא מי שמפלג אותה. המחשבה שניתן לזכות לאחר ניצחון במדינה אחת מתוך 25 וללא הרבה צירים מעלה גיחוך.

ביום שלישי האחרון התקיימו פריימריז בחמש מדינות. שלוש מהן – אילינוי, מיזורי, וצפון קרוליינה – חילקו את הצירים בצורה פרופורציונלית. זאת אומרת שמועמד שמנצח במדינה לא בהכרח קיבל הרבה יותר צירים ממועמד אחר. בצפון קרוליינה, למשל, בה יש סך הכל 72 צירים, טראמפ ניצח. בפועל הוא זכה רק ב-29 צירים, לעומת הסנטור טד קרוז שהגיע למקום השני עם 27 צירים. כעת זהו שם המשחק: כלומר, גם אם לא מנצחים במדינה, העניין הוא להרוויח כמה שיותר צירים. למרות שקרוז מפגר אחרי טראמפ בערך ב-250 צירים, הוא מרוכז בלזכות בצירים ולאו דווקא לנצח. לכן במדינה כמו ניו-יורק, שבה ייתכן וטראמפ ינצח, קרוז עדיין ינהל קמפיין במחוזות קונגרס מסוימים שמהם הוא יכול להרוויח.

על פי המספרים הנוכחיים, טראמפ חייב לזכות בכ-54% מהצירים שנותרו כדי להגיע למספר הזהב: 1,237 צירים הנדרשים על-מנת לזכות במועמדות הרפובליקנית ללא ועידה מתווכת. עד כה טראמפ אסף פחות מ-50% מהצירים שחולקו, וקרוז חייב להרוויח בערך 78% מהצירים מכאן והלאה אם הוא רוצה לעצור את המיליארדר. בראיון לפוקס ניוז טען קרוז שעדיין יש לו סיכוי. נמתין ונראה.

מספר הצירים הנוכחי. אתר CNN
מספר הצירים הנוכחי. אתר CNN

הממסד מנותק מהמציאות

מייד לאחר הפריימריז בפלורידה, מושל המדינה ריק סקוט העניק את תמיכתו לטראמפ. כאשר נשאל מדוע חיכה עד כה, הסביר סקוט כי בזמן שהוא רץ למשרת מושל המדינה, מנהיגי המפלגה אמר שהוא לא יכול לנצח. לבסוף המצביעים אמרו את דברם, ועכשיו הוא חיכה לשמוע מה יאמרו המצביעים על זהות המועמד לנשיאות. סקוט הוסיף כי הקול שנשמע בפלורידה ביום שלישי האחרון, ובכלל בהרבה מדינות בארה"ב, היה רם וברור, ולכן כדאי להתחיל להתאגד סביב טראמפ ולהתרגל לכך שהוא יהיה המועמד מטעם המפלגה.

מה זה בעצם אומר? ובכן, ישנו כמובן סגנון הדיבור של טראמפ – לפעמים הוא מצחיק, לפעמים מעצבן אבל תמיד משעשע. כאשר טראמפ נשאל עם מי הוא מתייעץ בנושא מדיניות חוץ, הוא השיב: קודם כל אני מדבר עם עצמי, כי יש לי מוח טוב מאוד. אמירות כמו "כשאהיה נשיא אנחנו ננצח כל כך הרבה, שאתם תגידו לי 'אדוני הנשיא, אולי נוכל להפסיד קצת'", הפכו מזמן לעניין שבשגרה.

אבל המשמעות האמיתית של "להתרגל לטראמפ" צריכה לבוא לידי ביטוי בשני רבדים. הרובד הראשון הוא הרעיון שטראמפ יכול להיות המועמד של המפלגה, ושהאליטות של הממסד יפסיקו להיפגש כל שני וחמישי ולתכנן איך להפיל אותו. הרובד השני הוא לתמוך בו הלכה למעשה כמועמד לנשיאות, אם וכאשר יהיה המועמד הרפובליקני. הממסד והאליטות יצטרכו להתרגל לעובדה שהם לא בשליטה, וטוב שכך. הם יצטרכו לכבד את התהליך הדמוקרטי שעליו הם מדברים גבוהה גבוהה. הניסיון הבלתי פוסק לעצור את טראמפ אינו מכבד אותם, לא את המפלגה ולא את המצביעים הרפובליקנים שמוכיחים פעם אחר פעם למי נתונה תמיכתם. רק מי שגר במגדל שן לא ראה עד כמה מגוחך היה הנאום של המועמד לשעבר מיט רומני לפני כשבועיים, וכמה מגוחך הרעיון למנות מועמד שבכלל לא התמודד בפריימריז, באמצעות ועידה מתווכת.

אם טראמפ יבחר, גם התקשורת הישראלית תצטרך למצוא דרך להתרגל אליו. השמאל בישראל אוהב את הרעיון שארה"ב כופה תכתיבים לישראל. אם זה ג'ורג בוש הרפובליקני או קלינטון הדמוקרט, ההנחתות מלמעלה בדרך כלל מתאימות יותר לאג'נדה של השמאל ופוגעות בימין – בין אם מדובר בתהליך השלום, פעילות צבאית או בנייה ביהודה ושומרון. אם יש ראש ממשלה מהימין שלא מקשיב לתכתיבים של ארה"ב, התקשורת מתרעמת על כך שהוא מסכן את היחסים עם הידידה הקרובה שלנו ופוגע במדינה. אך במקרה של טראמפ, השמאל והתקשורת לא רואים בו אדם נאור או אפילו נורמלי. הרעיון שנקבל תכתיבים מאדם כזה ייתפס בעיניהם כבלתי אפשרי. במיוחד אם טראמפ ייתן לישראל הרבה מרחב פעולה, מצב שאינו מתקבל על דעת השמאל. כך יווצר מצב הפוך: אם טראמפ ייבחר הם יצטרכו למצוא איזושהי נוסחה שתבהיר מדוע לא להקשיב לארה"ב בכל מיני סיטואציות שיווצרו.

מנייה בסיכון גבוה

העובדה שטראמפ מעלה כל נושא לדיון ציבורי ולא חושש מתקינות פוליטית אינה רק צורת דיבור, אלא חלק ממדיניות. נשיאים ואנשי קונגרס שלא יכולים אפילו לדבר על נושא מסוים בגלל הפוליטיקלי קורקט, לעולם לא יוכלו לטפל בו ברצינות. בעניין הזה טראמפ עשה טובה גדולה לארה"ב בכך שהוא החזיר את חופש הדיבור והלגיטימיות להעלות כל נושא דיון ציבורי.

לעתים נראה כי רוב ההתנגדות לטראמפ נובעת מהרטוריקה שלו, והיא משפיעה מאוד על האופן שבו מסתכלים עליו. אבל מצד שני יש גם הרבה פוליטיקאים רהוטים מאוד, שעושים את הנזקים הקשים ביותר בשקט ומאחורי הקלעים, וזה אפילו יותר חמור.

כך או כך יתכן ואנו מקדימים את המאוחר. צריך לחכות עוד חודשיים. עונת הפריימריז עוד לא תמה, המועמד של הרפובליקנים עוד לא סגור והרבה דברים יכולים להשתנות.

__________

גדעון ישראל הוא מנכ"ל המרכז לקידום יחסי ישראל-ארה"ב

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 תגובות למאמר

  1. תחת ממשל אובאמה ארה"ב הפעילה ומפעילה את חוק הfatca הדרקוני -דרקוני הן בתוכן החוק והן באופן בו הוא מיושם ומתנהל – שגרר בעקבותיו הסכמים בין מדינתיים שהביאו לאפליה בבנקים של מי שנחשבים ע"י ארה"ב לאזרחים אמריקאיים. זה כולל למשל גם כאלו שבכלל לא נולדו בארה"ב או היו בה אי פעם אבל ארה"ב רואה בהם אזרחים אמריקאיים רק בגלל שאחד ההורים שלהם הוא אזרח אמריקאי.

    הבנקים באים אליהם בדרישות שהם לא מטילים על לקוחות אחרים לא-אמריקאים(אפליה פסולה במדינה דמוקרטית), שאם לא כן חשבון הבנק יוקפא או ייסגר. באירופה רוב הבנקים אף בכלל לא רוצים לפתוח חשבונות בנק לאזרחים עם "סממנים אמריקאיים". וכל זה בגלל אובאמה שהוא עצמו היה בין הדוחפים לחוק הfatca עוד בשנת 2007 כשהיה חבר קונגרס. החוק עצמו נחקק בשנת 2010. ארה"ב של אובאמה הפרה את הריבונות ואת חוקי זכויות האזרח (במקרה זה של אמריקאים הגרים מחוץ לארה"ב) של מדינות אחרות, כולל קנדה.

  2. טד קרוז צודק כי הוא לא צריך 78% מהצירים הנותרים אלא רק 45-55%. הסיבה לכך היא שיטת הבחירות המוזרה, שבחלק מהמדינות זה winner takes all או winner takes most, כלומר יש מדינות שייתנו לו יתרון משמעותי אם ינצח בהן, בדיוק כמו שקרה עם טראמפ בפלורידה.

  3. הייתי עכשיו בארה"ב שבועיים,
    הבעיה של ממסד המפלגה הרפובליקאית היא לא (רק) בכך שהם אליטיסטים או משהו ומתנגדים לדמות חיצונית ובלתי-תלויה ("הם יצטרכו לכבד את התהליך הדמוקרטי שעליו הם מדברים גבוהה גבוהה") אלא מכך שהם, בסופו של דבר, רוצים לזכות בבחירות הכלליות עצמן ולא (רק) בפריימריז.
    ראיתי המון סקרים וניתוחים שמראים שטראמפ חזק בתוך תומכי הרפובליקאים אך חלש מאוד בכלל ציבור הבוחרים.
    ואז קלינטון (מועמדת שעליה לאף אמריקאי שפגשתי לא היתה מילה טובה להגיד) תיזכה מההפקר.
    גם ב-2012 רומני קיבל את קולות רוב הלבנים (וגם לא מעט היספנים וכו'), ועדיין הפסיד בספירה הכללית.
    טראמפ בונה על מיליוני אמריקאים לבנים ממורמרים ומבוגרים, שלא הצביעו בעבר, ויבואו להצביע בשבילו. הם לא מופיעים באף ניתוח אחר. נחכה לנובמבר ונראה אם הם קיימים בכלל.

    כמובן, אלא אם כן טראמפ יהפוך את עורו פתאום ויציג מועמדת לסגן-נשיאה היספנית עם תואר שלישי במגדר; או שקלינטון תסתבך בפרשת המייל-גייט; או שיתברר שכל ההערכות שקראתי מוטות. בכל מיקרה, מבחינת הממסד הרפובליקאי אלו אפשרויות שאולי לא יקרו ואסור לבנות עליהם.

  4. אם "הגיע הזמן להתרגל לטראמפ" — אולי גם הגיע הזמן שבעלי טור וכתבים למיניהם ילמדי לא לדלג למסקנות אוטומטיות פסולות. התנגדות עקרונית לטראפ אין משמעותה אהדה כלשהי לרודנות בזעיר-ענפין של אובמה, או זיכרון קצר על עבירותיו הרבות נגד החוקה.

    טראמפ למעשה החליט "להיות רפובליקני" כחמש דקות לפני פתיחת עונת הבחירות, ומטעמי נוחיות פוליטית בלבד. אין לו היסטוריה כלל כרפובליקני, ובעצם על פי התבטאויותיו ותרומותיו הכספיות בעבר הלא-רחוק הוא דמוקראט למופת. ובכל הסקרים המעמידים רפובליקנים בעימות כנגד הילרי קלינטון, הוא היחיד שמעניק לה זכיה בנונמבר.