"יום האדמה" והטרגדיה הפלסטינית

היום חל "יום האדמה" הארבעים במספר. הערבים אזרחי ישראל מציינים אותו כבכל שנה, לזכר שישה מאחיהם שנהרגו בהפגנות אלימות שפרצו בשל הפקעת אדמות בגליל. וכבכל שנה, גם הפעם מאופיין היום באירועים ציבוריים שחרגו מעבר לסוגיית הפקעת האדמות, וכוללים שורה ארוכה של טענות נגד מדינת ישראל.

אלא שבמבט מעמיק יותר נדמה שיום זה מבטא בעיקר את הטרגדיה הפלסטינית העיקרית. והיא העובדה שעד היום, למרות המאמצים המרובים המושקעים בכך, אין יעד משותף אחד לכל אלה המתקראים "פלסטינים".

בשורה התחתונה, מדובר פחות או יותר בארבע קבוצות שונות.

מפורדים ומפוזרים

הקבוצה הראשונה, היא אלו שבדרך כלל מתקראים "פלסטינים" – הערבים המתגוררים ביהודה שומרון ועזה. אלה נכשלו בהגדרת היעד הקולקטיבי שלהם, ולכן אין להם שום יכולת להגשים אותו. האם זה לסלק את ישראל מהשטחים ששחררה מהכיבוש הירדני והמצרי בשנת 1967? האם היעד הוא לחסל את מדינת ישראל, "כיבוש 1948", כדי להקים את מדינת פלסטין על כל השטח בין הים התיכון ונהר הירדן? ומה עושים כשהציבור מפולג לשני כוחות פוליטיים עיקריים – אש"ף וחמאס – שלשתיהן שליטה על טריטוריה נפרדת?

היעדר התשובות לשאלות אלה גורם להיעדר קולקטיב תודעתי – תחושת "עם" – בקרב תושבי האזורים הללו, דבר המשתק כל התקדמות במשא-ומתן עם ישראל לקראת שלום.

בקבוצה השניה נכללים הערבים תושבי הערים והכפרים בצפון ירדן, הנקראים בפיהם "פלסטינים" רק כי הם לא רוצים להיקרא "ירדנים". הם נצמדים לשם "פלסטין" שבריטניה נתנה בשנת 1921 לאזור שבו הוקמה אמירות עבר הירדן, ובהמשך הממלכה ההאשמית הירדנית, על בסיס קואליציה של שבטים בדווים יחד עם האמיר עבדאללה, בנו של השריף חוסין ממכה. תושבי הכפרים והערים לא רצו להזדהות עם הבדווים הנתפסים בעיניהם כנחותים מבחינה תרבותית, ולכן הם מסרבים עד היום להציג את עצמם כ"ירדנים" וממשיכים לכנות את עצמם בכינוי "פלסטינים". הם אזרחי ירדן ואינם שואפים להצטרף לשום מדינה אחרת, אפילו לא למדינת "פלסטין" אם אי פעם תקום כזו.

הקבוצה השלישית הם הערבים אזרחי ישראל, הנקראים "ערביי הפנים" (=החיים בתוך מדינת ישראל), או "ערביי 48'", כדי לא להזכיר את העובדה שהם אזרחי מדינת ישראל. אלו חיים כאזרחים במדינת ישראל הדמוקרטית והליברלית, בעלי זכויות אישיות זהות לאלו שהאזרח היהודי נהנה מהן. הם מפולגים על בסיס דתי, שכן יש בהם מוסלמים, נוצרים, דרוזים, עלווים ואחמדים, ולכן לא התפתחה בקרבם תודעת עם מאוחד ומלוכד. הם מפולגים גם על בסיס שבטי ("חמולות"), שכן ההתנהלות הציבורית ביישובים הערבים בישראל עדיין משקפת את תרבות השבט הנטועה עמוק בתרבות המזרח-התיכון. למרות שחלקם מציגים את עצמם כ"פלסטינים", הם לא מוותרים על אזרחותם הישראלית, ואין בקרבם רצון כנה להצטרף למדינה פלסטינית.

בחמש השנים האחרונות, כאשר הם רואים יומם ולילה את האסון שנפל על העולם הערבי, זה שבתחילה קראו לו "האביב הערבי", הם מבינים שישראל היא האופציה המועדפת עליהם. לרוב לא מכיוון שהם אוהבים אותה, הם לא, אלא מכיוון שהיא רגועה ושלווה, בניגוד לכל מדינות העולם הערבי. יש בהם לא מעט אנשים שאינם משלימים עם מצב מוזר זה, שבו ישראל עדיפה בעיניהם על מדינות ערב, ואת התסכול שלהם הם פורקים בהשמצות על המדינה. גם כמה חברי כנסת נוהגים כך.

פליטים בארצם?

הקבוצה הרביעית הם הפליטים המתגוררים במחנות הפליטים הנמצאים מאז 1948 בלבנון, בסוריה, בירדן, ביהודה, בשומרון ובעזה. קבוצה זו מחולקת לקבוצות משנה לפי המדינות והאזורים שבהם נמצאים המחנות. אלה הוגדרו כפליטים פלסטינים מכיוון שברחו מהקרבות שהתנהלו בשטח המנדט הבריטי שממערב לירדן עד 14 במאי 1948, ובמדינת ישראל מאז 15 במאי באותה שנה, בעיקר על רקע פלישת צבאות ערב לישראל. רובם לא היו תושבים מקוריים אלא מהגרי עבודה שהגיעו מכל רחבי המזרח התיכון במחצית הראשונה של המאה ה-20, וכשנמלטו מהמלחמה הליגה הערבית החליטה להמשיך להחזיקם במחנות פליטים כדי להחזיר אותם בבוא היום לישראל, ולחסל אותה מבחינה דמוגרפית ותרבותית.

המוזר הוא שגם בשטח "פלסטין" יש מחנות לפליטים מ"פלסטין". איך אדם יכול להיות פליט בארצו? התשובה נעוצה בתרבות השבט: בני האזור חשים שאם אנשים משבט אחר עקרו ממקום מושבם והתיישבו על ידם, הם לנצח ייחשבו זרים, גם אם הם "פלסטינים" כמוהם. תופעה זו מוכיחה את חולשת התודעה הקולקטיבית בקרב "הפלסטינים".

בסוריה חיו עד תחילת 2011 כארבע מאות אלף פליטים פלסטיניים בכמה מחנות, אשר נחרבו במהלך מלחמת האזרחים, והרוב הגדול של יושבי המחנות התפזרו לכל עבר, לירדן, ללבנון, לאירופה ולארה"ב. בלבנון אוסר החוק על הפליטים לעבוד בשורה ארוכה של מקצועות, כדי שלא יהפכו לחלק מהמרקם האזרחי של המדינה המסוכסכת הזו. בירדן הם קיבלו אזרחות, אך נחשבים כאזרחים סוג ג'.

כך שגם קבוצת הפליטים הפלסטינים אינה בעלת מטרה משותפת למעט אחת – לשוב למדינת ישראל. לא למדינה פלסטינית אם תקום, אלא למדינה שאיננה ערבית, איננה מוסלמית ואיננה פלסטינית. כלומר שגם לפליטים הפלסטינים אין "חזון פלסטיני".

רוב הפלסטינים שעברו לאורך השנים לאירופה, לאמריקה ולאזורים אחרים בעולם השתקעו בארצות אלה, ולאורך השנים איבדו את הזהות הפלסטינית ואת תחושת השייכות למזרח-התיכון בכללותו. בקרב מעטים מהם עדיין מפעם הרצון לשוב לפלסטין, כלומר למדינת ישראל.

בין חלום למציאות עגומה

המסקנה העולה מהדברים הללו היא שהחלום הפלסטיני להקים קולקטיב תודעתי נכשל, והאג'נדות השונות של הקבוצות המתקראות "פלסטינים" משתקות כל אפשרות שאי פעם תקום עבורם ישות מדינית אחת. גם אם הם לא אומרים זאת בקול, למעשה, ב"יום האדמה" הם מבכים בעיקר את הכישלון הקולקטיבי שלהם להציב תכנית אחת ומטרה אחת, כזו שניתן לבנות עליה עתיד מוגדר ומשותף שיהיה גם אפשרי להשגה.

הפער הזה בין "החלום הפלסטיני" ובין המציאות המפולגת והמפוררת מוציא אותם לרחובות, להפגין בעיקר נגד ההצלחה המדהימה של המפעל הציוני של העם היהודי, שלמרות שהגיע כפליטים מכל אומות העולם; למרות שחלקו בא מהמשרפות של אירופה החרבה; למרות ההבדלים בין היהודים; ולמרות המלחמות – הצליח להקים מדינה פורחת, דמוקרטיה פעילה וכלכלה משגשגת, וההצלחה הזו מעלה בקרבם, יחד עם אחיהם בעולם הערבי כולו, קנאה גדולה בעם היהודי, והקנאה הזו מולידה שנאה.

ישראל הצליחה בדיוק במקום שבו הם נכשלו, וקיומה הוא המראה שבה הם רואים את כישלונם. לכן הם שונאים אותה, לכן הם לא רוצים אותה ולכן הם נלחמים בה ומפגינים נגדה, באירופה, באמריקה, בעולם הערבי ואפילו בתוכה, בעיקר ב-30 במרץ, "יום האדמה" המכסה את החלום שהם טיפחו לאורך השנים אך הוא נשאר בגדר חלום שהגשמתו מתרחקת יום אחר יום, בגלל כישלונם הקולקטיבי להקים "עם פלסטיני" עם מטרה אחת משותפת.