“יום האדמה” והטרגדיה הפלסטינית

ב”יום האדמה” מציין הציבור הערבי את העוול שנגרם לו לכאורה בידי מדינת ישראל. אך האמת היא שמדובר במפגן של שנאה וצרות עין כלפי השגשוג הציוני, שמתוכו משתקף הכישלון הפלסטיני הצורב

יום המרמור; מפגינים ב"יום האדמה", 2015. צילום: STR, פלאש90

היום חל “יום האדמה” הארבעים במספר. הערבים אזרחי ישראל מציינים אותו כבכל שנה, לזכר שישה מאחיהם שנהרגו בהפגנות אלימות שפרצו בשל הפקעת אדמות בגליל. וכבכל שנה, גם הפעם מאופיין היום באירועים ציבוריים שחרגו מעבר לסוגיית הפקעת האדמות, וכוללים שורה ארוכה של טענות נגד מדינת ישראל.

אלא שבמבט מעמיק יותר נדמה שיום זה מבטא בעיקר את הטרגדיה הפלסטינית העיקרית. והיא העובדה שעד היום, למרות המאמצים המרובים המושקעים בכך, אין יעד משותף אחד לכל אלה המתקראים “פלסטינים”.

בשורה התחתונה, מדובר פחות או יותר בארבע קבוצות שונות.

מפורדים ומפוזרים

הקבוצה הראשונה, היא אלו שבדרך כלל מתקראים “פלסטינים” – הערבים המתגוררים ביהודה שומרון ועזה. אלה נכשלו בהגדרת היעד הקולקטיבי שלהם, ולכן אין להם שום יכולת להגשים אותו. האם זה לסלק את ישראל מהשטחים ששחררה מהכיבוש הירדני והמצרי בשנת 1967? האם היעד הוא לחסל את מדינת ישראל, “כיבוש 1948”, כדי להקים את מדינת פלסטין על כל השטח בין הים התיכון ונהר הירדן? ומה עושים כשהציבור מפולג לשני כוחות פוליטיים עיקריים – אש”ף וחמאס – שלשתיהן שליטה על טריטוריה נפרדת?

היעדר התשובות לשאלות אלה גורם להיעדר קולקטיב תודעתי – תחושת “עם” – בקרב תושבי האזורים הללו, דבר המשתק כל התקדמות במשא-ומתן עם ישראל לקראת שלום.

בקבוצה השניה נכללים הערבים תושבי הערים והכפרים בצפון ירדן, הנקראים בפיהם “פלסטינים” רק כי הם לא רוצים להיקרא “ירדנים”. הם נצמדים לשם “פלסטין” שבריטניה נתנה בשנת 1921 לאזור שבו הוקמה אמירות עבר הירדן, ובהמשך הממלכה ההאשמית הירדנית, על בסיס קואליציה של שבטים בדווים יחד עם האמיר עבדאללה, בנו של השריף חוסין ממכה. תושבי הכפרים והערים לא רצו להזדהות עם הבדווים הנתפסים בעיניהם כנחותים מבחינה תרבותית, ולכן הם מסרבים עד היום להציג את עצמם כ”ירדנים” וממשיכים לכנות את עצמם בכינוי “פלסטינים”. הם אזרחי ירדן ואינם שואפים להצטרף לשום מדינה אחרת, אפילו לא למדינת “פלסטין” אם אי פעם תקום כזו.

הקבוצה השלישית הם הערבים אזרחי ישראל, הנקראים “ערביי הפנים” (=החיים בתוך מדינת ישראל), או “ערביי 48′”, כדי לא להזכיר את העובדה שהם אזרחי מדינת ישראל. אלו חיים כאזרחים במדינת ישראל הדמוקרטית והליברלית, בעלי זכויות אישיות זהות לאלו שהאזרח היהודי נהנה מהן. הם מפולגים על בסיס דתי, שכן יש בהם מוסלמים, נוצרים, דרוזים, עלווים ואחמדים, ולכן לא התפתחה בקרבם תודעת עם מאוחד ומלוכד. הם מפולגים גם על בסיס שבטי (“חמולות”), שכן ההתנהלות הציבורית ביישובים הערבים בישראל עדיין משקפת את תרבות השבט הנטועה עמוק בתרבות המזרח-התיכון. למרות שחלקם מציגים את עצמם כ”פלסטינים”, הם לא מוותרים על אזרחותם הישראלית, ואין בקרבם רצון כנה להצטרף למדינה פלסטינית.

בחמש השנים האחרונות, כאשר הם רואים יומם ולילה את האסון שנפל על העולם הערבי, זה שבתחילה קראו לו “האביב הערבי”, הם מבינים שישראל היא האופציה המועדפת עליהם. לרוב לא מכיוון שהם אוהבים אותה, הם לא, אלא מכיוון שהיא רגועה ושלווה, בניגוד לכל מדינות העולם הערבי. יש בהם לא מעט אנשים שאינם משלימים עם מצב מוזר זה, שבו ישראל עדיפה בעיניהם על מדינות ערב, ואת התסכול שלהם הם פורקים בהשמצות על המדינה. גם כמה חברי כנסת נוהגים כך.

אזרחים סוג ג'; מחנה פליטים פלסטיני בירדן. צילום: Omar Chatriwala, CC BY-NC-ND 2.0 VIA FLICKR
אזרחים סוג ג’; מחנה פליטים פלסטיני בירדן. צילום: Omar Chatriwala, CC BY-NC-ND 2.0 VIA FLICKR

פליטים בארצם?

הקבוצה הרביעית הם הפליטים המתגוררים במחנות הפליטים הנמצאים מאז 1948 בלבנון, בסוריה, בירדן, ביהודה, בשומרון ובעזה. קבוצה זו מחולקת לקבוצות משנה לפי המדינות והאזורים שבהם נמצאים המחנות. אלה הוגדרו כפליטים פלסטינים מכיוון שברחו מהקרבות שהתנהלו בשטח המנדט הבריטי שממערב לירדן עד 14 במאי 1948, ובמדינת ישראל מאז 15 במאי באותה שנה, בעיקר על רקע פלישת צבאות ערב לישראל. רובם לא היו תושבים מקוריים אלא מהגרי עבודה שהגיעו מכל רחבי המזרח התיכון במחצית הראשונה של המאה ה-20, וכשנמלטו מהמלחמה הליגה הערבית החליטה להמשיך להחזיקם במחנות פליטים כדי להחזיר אותם בבוא היום לישראל, ולחסל אותה מבחינה דמוגרפית ותרבותית.

המוזר הוא שגם בשטח “פלסטין” יש מחנות לפליטים מ”פלסטין”. איך אדם יכול להיות פליט בארצו? התשובה נעוצה בתרבות השבט: בני האזור חשים שאם אנשים משבט אחר עקרו ממקום מושבם והתיישבו על ידם, הם לנצח ייחשבו זרים, גם אם הם “פלסטינים” כמוהם. תופעה זו מוכיחה את חולשת התודעה הקולקטיבית בקרב “הפלסטינים”.

בסוריה חיו עד תחילת 2011 כארבע מאות אלף פליטים פלסטיניים בכמה מחנות, אשר נחרבו במהלך מלחמת האזרחים, והרוב הגדול של יושבי המחנות התפזרו לכל עבר, לירדן, ללבנון, לאירופה ולארה”ב. בלבנון אוסר החוק על הפליטים לעבוד בשורה ארוכה של מקצועות, כדי שלא יהפכו לחלק מהמרקם האזרחי של המדינה המסוכסכת הזו. בירדן הם קיבלו אזרחות, אך נחשבים כאזרחים סוג ג’.

כך שגם קבוצת הפליטים הפלסטינים אינה בעלת מטרה משותפת למעט אחת – לשוב למדינת ישראל. לא למדינה פלסטינית אם תקום, אלא למדינה שאיננה ערבית, איננה מוסלמית ואיננה פלסטינית. כלומר שגם לפליטים הפלסטינים אין “חזון פלסטיני”.

רוב הפלסטינים שעברו לאורך השנים לאירופה, לאמריקה ולאזורים אחרים בעולם השתקעו בארצות אלה, ולאורך השנים איבדו את הזהות הפלסטינית ואת תחושת השייכות למזרח-התיכון בכללותו. בקרב מעטים מהם עדיין מפעם הרצון לשוב לפלסטין, כלומר למדינת ישראל.

בין חלום למציאות עגומה

המסקנה העולה מהדברים הללו היא שהחלום הפלסטיני להקים קולקטיב תודעתי נכשל, והאג’נדות השונות של הקבוצות המתקראות “פלסטינים” משתקות כל אפשרות שאי פעם תקום עבורם ישות מדינית אחת. גם אם הם לא אומרים זאת בקול, למעשה, ב”יום האדמה” הם מבכים בעיקר את הכישלון הקולקטיבי שלהם להציב תכנית אחת ומטרה אחת, כזו שניתן לבנות עליה עתיד מוגדר ומשותף שיהיה גם אפשרי להשגה.

הפער הזה בין “החלום הפלסטיני” ובין המציאות המפולגת והמפוררת מוציא אותם לרחובות, להפגין בעיקר נגד ההצלחה המדהימה של המפעל הציוני של העם היהודי, שלמרות שהגיע כפליטים מכל אומות העולם; למרות שחלקו בא מהמשרפות של אירופה החרבה; למרות ההבדלים בין היהודים; ולמרות המלחמות – הצליח להקים מדינה פורחת, דמוקרטיה פעילה וכלכלה משגשגת, וההצלחה הזו מעלה בקרבם, יחד עם אחיהם בעולם הערבי כולו, קנאה גדולה בעם היהודי, והקנאה הזו מולידה שנאה.

ישראל הצליחה בדיוק במקום שבו הם נכשלו, וקיומה הוא המראה שבה הם רואים את כישלונם. לכן הם שונאים אותה, לכן הם לא רוצים אותה ולכן הם נלחמים בה ומפגינים נגדה, באירופה, באמריקה, בעולם הערבי ואפילו בתוכה, בעיקר ב-30 במרץ, “יום האדמה” המכסה את החלום שהם טיפחו לאורך השנים אך הוא נשאר בגדר חלום שהגשמתו מתרחקת יום אחר יום, בגלל כישלונם הקולקטיבי להקים “עם פלסטיני” עם מטרה אחת משותפת.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

11 תגובות למאמר

  1. סקירה יפה ומתומצתת של הדמוגרפיה הפלסטינית.
    אבל זה קצת לא חוכמה לנתח את החברה במושגים של מטרות, חלומות ואג’נדות. בא תנסה לנתח באותה גישה את החברה הישראלית- החילונית/חרדית/דתית לאומית/עולים מרוסיה/עולים מאתיופיה/נוצרים וערבים. לצערי אתה תגיע לאותה מסקנה…

    1. אם ננתח באותה צורה את החברה הישראלית, נגיע למסקנה שלמרות שההבדלים בין המגזרים אצלינו גדול בהרבה מההבדלים אצל הפלסטינים (שפות שונות, מנטליות מיבשות שונות, מנעד תעסוקתי רחב בהרבה), כולנו שותפים לדמקרטיה אחת, לצבא אחד ולתחושת סולדריות בתוך הארץ ואף עם יהודים בחו”ל.

    2. לאומתם אנחנו כן הצלחנו ,למרות הקשיים . המסקנה שהם מקנאים בנו על השגנו .טעונה בדיקה .
      לדעתי מה שבעוכריהם היא הפרהסיה ,שלא מאפשרת להם להביע דעה חופשית ולשנות גישה פרגמטית
      החמולה מהווה את הזהות היותר חשובה ,מזהות קולקטיבית רחבה, כמו עם .האומה הערבית מחולקת
      לאזרחויות בלבד .אין שום הבדל זהותי בניהם .יש בישראל משפחות עם קשרים משפחתיים בכל המזרח התיכון ,לבנונים ,סוריים ,מצרים ,עיראקים וכו’ .

  2. לא ברור איך הגעת לנושא המאמר ולמסקנה הזו. הניתוח של ההבדלים בין הפלסטינים הוא אכן מעניין, אך לא קשור ליום האדמה…. אם אינני טועה, מי שמציין אותו הם ערביי 48, והאחרים לא…

  3. האם הפלאחים הירדנים (שאינם בדואים) רואים את עצמם כפלסטינים?
    לא נראה לי. לא התעמקתי בזה אבל הייתי בירדן ודיברתי עם נהג מונית – שטען שהוא לא בדואי ולא פלסטיני אלא מכפר של פלאחים בצפון ירדן.

    תודעה לאומית היא מושג אמורפי.
    לפחות 80% מהפלשתינים נולדו לאחר הקמת אש”ף – ולכן היו חשופים כל חייהם לתעמולה שהחדירה בהם תודעה לאומית.
    הם רואים עצמם עם אחד (שהוא גם מקבץ של חמולות וגם חלק מאומה).
    עם שהוא בעל מספר מטרות – חלקן לטווח הארוך (השמדת ישראל) וחלקן לטווח הקצר (הקמת מדינה בגבולות 67).

  4. לא חשוב מי הם הערבים.
    מה שחשוב זה להיפטר מהם.
    לפתוח את עזה לעולם,שיקימו אי מלאכותי ועליו נמל,ונמל תעופה.
    ממילא לא נחזור לשם.
    והם לאחר שיפתחו לעולם הרבה מהם יהגרו עקב המצב הגרוע בעזה.
    ביוש צריך לחבר אותם לירדן
    בשטח מינימלי ולהקיף את השטח בגדרות וחומות ומכשולים.
    וכך הם שם ואנחנו מעבר לגדר.
    לגבי מלחמה עם הערבים היא תהיה לנצח עם הפוגות.
    אבל הפלסטינים צריכים לקבל עבודה ומים וחשמל מירדן
    וגם נמל תעופה ונמל בעקבה.
    לא מישראל

    1. תודה רבה
      מעניין מאוד !
      לדעתי אתה לא מקבל מספיק במה כי דעותיך לא מתיישבות בקו ישר עם התקשורת הישראלית שלמעשה כאשר היא מציגה את דעותיך בפרהסיה
      אתה ״מנסר את הענף עליו הם יושבים ״ וחבל

  5. לצערי מי שכתב שורות אלה שם שיקולים ומחשבות הגיוניות ואירופאיות בראש מוסלמי שחושב ממש אחרת ואם בכלל
    וכאן אביא את דעתי המבוססת על עובדות הניתנות להוכחה בכל יום וכל רגע
    האיסלם בראשות מנהיגי הדת בעיקר באירן החליטו לאסלם את העולם והם הבינו שרוב אנשי העולם הם הומניים מכניסי אורחים וטובי לב וזה משחק לטובתם בהשלטת האיסלם בעולם, וזה די קל ראו מה מה קורה באירופה עד כה ודי קל לדעת מה יקרה בעתיד הקרוב. רק שישנה מדינה קטנה שעל פניו נראית די קלה לכיבוש אבל להפתעתם היא אגוז בלתי אפשרי לפיצוח. ובנחישותם הרבה לא לקחו בחשבון שהמדינה הזאת חשפה במהרה את מזימתם והיא נחושה אף היא לא לוותר על מדינתם הקטנה. בכח הזרוע והנשק הם לא הצליחו מזה עשרות בשנים, ולכן החליטו להשתמש בכל שיטות הלחימה שהצליחו בעולם מאז ומעולם החל בטרור , מנהרות (וייטקונג) , מחלת הסרטן , שקרים על שטחים וכיבוש ( נאצים) , סוסים טרויאניים ( טרויה העתיקה) בדמות אירגוני השמאל כמו שוברים בצלם שלום עכשיו וכן חינוך הילדים לשנאה ולא לפחד מהמוות ועוד ועוד וכל מטרתם היא לאסלם את אדמת ישראל ומאד חשוב להם כי ישראל היא הילד החזק בשכונה שאם ינוצח מי בעולם יתעסק עם המנצח המוסלמי?? למעשה אפילו אם היהודים יחליטו להתאסלם עדיין יחוסלו הם לא מאמינים שקיים עם חכם יותר מהם והם חייבים לחסלו כי בעתיד העם הזה יקום להשמדתם הם

  6. לא הבנתי משהו – על סמך מה הכותב קובע שהפליטים רוצים לשוב לישראל ולא ל”פלסטין”.

  7. מאמר מרתק!
    ולא משנה היכן דעותיך ממוקמות במפה הפוליטית.
    עכשיו אני מצליח לחבר את התגובות של ישובי וואדי ערה כשדברו על אפשרות להכניסם תחת הרשות הפלסטינית ולהזיז את הגבול מאחוריהם.
    הם פשוט נבהלו.
    המסקנה שלי בכל הקונפליקט הזה היא כבר זמן רב, שצריך לבנות עם הפלסטינים את החזון של 2 המדינות במקום במקום 3 … מהירדן ועד הים.
    ישראל הפכה לכלב השמירה של ממלכת ירדן?
    חלוקת האדמה בין העמים היתה צודקת?
    לחיות כאן על חרב זה לא גורל, אלא שגיאות העבר!