הקראש האיראני של ג'ון קרי

מגזין 'הוויקלי סטנדרט', אפריל 2016

מדוע ג'ון קרי כה נלהב לספק לאיראן הטבות כלכליות נוספות, ומכריז בפומבי כי לאיראנים מגיעות עוד הקלות? מדוע מזכיר המדינה אומר לשדרן צ'רלי רוז שארה"ב ואיראן רואות עין בעין את סיום המלחמה בסוריה? מדוע הדיפלומטים הבכירים ביותר של אמריקה "מחליקים" לאיראן על הניסויים בטילים בליסטיים, למרות שהם מפרים באופן מפורש את החלטות מועצת הביטחון של האו"ם?

מדוע? מכיוון שג'ון קרי מחבב את מוחמד ג'וואד זריף, שר החוץ האיראני.

זה ממש לא סוד שלקרי יש קראש על מקבילו האיראני. אפילו יו"ר ועדת יחסי החוץ של הסנאט רמז לכך בשבוע שעבר, כאשר תאר את הוַלְס של הבית הלבן עם משטר האייתוללות של טהראן: "ישנם כמה אנשים שמושקעים בכך ופיתחו יחסים [עם האיראנים], ואני חושב שהם מנסים לכופף את זאת באופן שיועיל לאיראן", אמר הסנטור בוב קרוקר.

דמוקרטים ורפובליקנים כאחד אמרו שהבית הלבן הוליך אותם שולל בעסקת הגרעין. הממשל הודיע שלא יאפשר לאיראנים גישה למערכת הבנקאות של ארה"ב, אך פקידים בכירים אומרים עתה שייתכן ואיראן תוכל לנצל פרצה בתקנות בנקאות החוץ כדי להשיג גישה לדולרים. אין שום דבר בעסקת הגרעין שמחייב לאפשר לאיראנים לבצע פעולות בנקאיות בדולרים, אמר הסנטור הרפובליקני בראד שרמן, זה "בבירור לא נדרש". "הדבר ייצור תקדים רע" קובע חבר הקונגרס הדמוקרטי של קליפורניה לסוכנות AP, "וזו לא תהיה הפעם האחרונה שהאיראנים ו/או השותפים העסקיים שלהם מקבלים הקלות נוספות".

בינתיים, הבית הלבן של אובמה מסרב להודות שניסויי הטילים הבליסטיים הם הפרה של 'תכנית הפעולה המשותפת' (JCPA). זאת למורת רוחם של בעלי-בריתו, מחוקקים אמריקניים ואפילו פקידי ממשל. על-פי הוושינגטון פרי בִּיקוֹן, ישנם קולות בממשל שמעוניינים להשתמש "בשפה קשה יותר כלפי איראן", אך "הם נדחים על-ידי אחרים אשר מגנים על רוסיה והכוונות האיראניות". מה שממש נשמע מתאים לג'ון קרי.

דיווחים שונים מעידים כי קרי משוחח עם זריף בטלפון באופן קבוע. בשבועיים הראשונים של השנה הנוכחית, כך לדברי AP, השניים שוחחו לפחות 11 פעמים. קרי טוען שזהו דבר טוב, שמשמעותו כי עתה קיים ערוץ תקשורת פתוח כדי לדון בעניינים הקשורים לשתי המדינות – כמו האירוע שבו איראן חטפה מלחים אמריקניים, הטילה מצור על משלחות דיפלומטיות של בנות בריתה של ארה"ב או פתחה בניסויים בטילים בליסטיים. זאת אומרת, המטרה של ערוץ התקשורת החדש הזה עם איראן היא להקל על ארה"ב להתלונן כאשר משטר האייתוללות פועל נגדה.

אחת הסיבות להתרברבות של קרי בהישג המפוקפק הזה היא היהירות שלו. נדמה כי מזכיר המדינה מאמין שהדיפלומטיה היא פעולה של התחנפות-מעוררת-בחילה למקבילו. התמונות של קרי צוחק עם זריף, כמו עם שר החוץ הרוסי במוסקבה, סרגיי לברוב, הן ראיות לכך שמשהו השתבש מאוד במעגל מעצבי המדיניות בוושינגטון. ההפך מקבלת פנים חמה לשרי החוץ של איראן ורוסיה אינו מלחמה, אלא מידה של הגינות וכבוד. אחרי הכל, האיראנים מאיימים על בעלת-הברית המרכזית של אמריקה במזרח-התיכון, ישראל, ברצח עם, בזמן שהרוסים מנסים לגרור בעלת-ברית אחרת של ארה"ב, טורקיה, לעימות. הדיפלומטים הבכירים של אמריקה משבחים את זריף ואת לברוב בתכניות האירוח על "העזרה המועילה" שלהם בסוריה, בזמן שהם צריכים להביע בוז וסלידה מנציגי שתי הממשלות המסייעות למלחמתו מלאת הזוועות של בשאר אל-אסד בעמו שלו.

הריבאונד של אובמה

קרי הוא כבר מקרה אבוד, אבל זהו הנשיא שמעניק לאיראן ויתור אחר ויתור. וזה הופך את קרי לאיש החוד האידאלי עבור אובמה – הסנטור לשעבר ממסצ'וסטס מספר לעצמו שהוא עוסק בדיפלומטיה, בזמן שאובמה נותן למבקרים מבית ומחוץ להטיח בקרי כי הוא אשם בפייסנות. אך זו לא באמת פייסנות – זו תוכנית החינוך מחדש של אובמה. הוא מתקן את מדיניות החוץ האמריקנית, על-ידי כך שהוא משנה את מה שהוא קורא לו דפוס חשיבה "המאופיין בהעדפת פעולה צבאית על דיפלומטיה".

כפי שאמר אובמה לאחרונה בראיון למגזין האטלנטיק, אחד מרגעי מדיניות החוץ שהוא "מאוד מתגאה" בהם בתקופת נשיאותו הוא ההחלטה להימנע מתקיפה נגד אסד באוגוסט 2013, לאחר שהוא השתמש בנשק כימי וחצה את "הקו האדום" שאובמה שרטט בעצמו. אובמה מאמין שהוא שחרר את עצמו ממה שהוא קורא לו "ספר המהלכים של וושינגטון", שייסודו ב"ממסד מדיניות החוץ. ספר המהלכים הזה קובע תגובות לאירועים שונים, והתגובות הללו נוטות להיות תגובות צבאיות".

העניין המרכזי, כפי שאובמה רואה זאת, לא היה רק המלחמה בעיראק, אלא צורת החשיבה האמריקנית שהובילה למלחמה. עשורים של חשיבה אמריקנית היו שגויים, ואולי אפילו מאה שלמה. אובמה מציע חשיבה מסוג שונה: כבוד פירושו להעליב בפומבי את בעלות בריתה של ארה"ב; הדרך היחידה להימנע ממלחמה היא להתרועע עם מדינה שמממנת טרור; ושלום וביטחון הם תוצאה של הענקת עשרות מיליארדים של דולרים למשטר שעורך מלחמה בכל רחבי המזרח-התיכון.

זו פשוט פארודיה. המטרה של מדיניות החוץ האמריקנית בעידן שאחרי מלחמת העולם השניה הייתה לפשט עולם מסובך, ולעתים מסוכן, עבור מנהיגי הרפובליקות הגדולות שאחראים על חייהם, חירותם ושגשוגם של אזרחיהם, באמצעות הבטחת מידה מסוימת של יציבות בחו"ל. אלו הם בעלי-הברית שלנו, כך נאמר, ואלה יריבינו, שאותם אנו מכירים על-פי מעשיהם והנטיות שלהם. האם הייתה זו לעתים השקפה פשטנית? מן הסתם כן. אחרי הכל לא מדובר ביצירת אמנות, אלא במדריך לקבלת החלטות של חיים ומוות.

אותו "ספר מהלכים" שאובמה כה מזלזל בו העניק לקרי את מה שוודאי היה הרגע הטוב ביותר שלו כמזכיר המדינה. כאשר ההבטחה של הנשיא האמריקני והתוכן המוסרי של הסדר הבינלאומי עמדו למבחן, אמריקה הייתה חייבת לפעול, אמר קרי, ולהוביל. "ההיסטוריה", אמר קרי בנאום מרגש ב-30 באוגוסט 2013, "תשפוט את כולנו בחומרה יוצאת דופן אם אנו העלמנו עין מהשימוש המופקר של רודן בנשק להשמדה המונית, נגד כל אזהרות, כנגד כל הבנה משותפת של הגינות".

אובמה לא סיפר למזכיר המדינה שלו כי הוא לא מתכוון להכות באסד, ועשה מקרי צחוק. אבל העקביות של קרי מאז, מאמציו לטובת זריף ולברוב והרומן שלו עם מפלצות, הן עדות למשהו הרסני הרבה יותר. בפירוק הסדר העולמי, כשמאחוריו עומדת המעצמה והמנהיגות האמריקנית, אובמה הותיר את העולם, כולל את מזכיר המדינה שלו, חסר עוגן.

________

לי סמית' הוא כתב ופרשן לענייני המזרח-התיכון, ועורך בכיר במגזין 'הוויקלי סטנדרט'.

המאמר המקורי פורסם במגזין 'הוויקלי סטנדרט'. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו. מאנגלית: אריק גרינשטיין