אומברטו אקו, הסופר האיטלקי שדחה את הפוסטמודרניזם

לאחרונה הלך לעולמו הסופר והפילוסוף אומברטו אקו. אקו, סופר פורה ואהוד, היה גם מבקר מעמיק של הפוסטמודרניזם שהחל לפרוח בימיו. ד”ר אודי פירר נפרד מאיש האשכולות האיטלקי

סופר ואיש אשכולות; ספר של אקו. צילום: Ross Angus, (CC BY 2.0), VIA FLICKR

האח ויליאם מבסקרוויל, נזיר ומלומד פרנציסקני, מגיע למנזר איטלקי אי-שם במאה ה-14 במטרה לחקור סדרה של רציחות. עד מהרה הוא מגלה שלמעשי הרצח יש דפוס קבוע; הם מצייתים לתבנית שבבסיסה סדרה של פסוקים מספר האפוקליפסה שבברית החדשה. אולם האם התבנית שהוא מזהה בסדרת הרציחות אכן קיימת בהן, או שזוהי רק פרשנות שהוא מלביש על הדברים בדיעבד?

קזובון, היסטוריון ובלש חובב, נתקל בשלהי המאה העשרים בכתב יד מימי הביניים. עד מהרה הוא מגלה שבאמצעות כמה להטוטים פילולוגיים, ניתן לקרוא את כתב-היד ככזה המספר על מסדר אבירים חשאי שחותר להשתלט על העולם, ובינתיים משפיע מאחורי הקלעים על כל ההיסטוריה. אבל האם הפרשנות הזו באמת נמצאת בכתב היד או שהיא נמצאת רק בראשו? וגם אם כן, האם לא מדובר כאן בפרשנות לגיטימית? ובכלל, כיצד ניתן להבחין בין פרשנות לגיטימית לפרשנות לא-לגיטימית?

האח ויליאם וההיסטוריון קזובון הם גיבוריהם של ‘שם הוורד’ ו’המטוטלת של פוקו’ – שניים מספריו של אומברטו אקו (1932-2016), הסופר הפילוסוף והמלומד ממילאנו שהלך לאחרונה לעולמו. הנושא של גבולות הפרשנות, או ההבחנה בין פרשנות ‘סבירה’ לפרשנות ‘מוגזמת’ היה אחד העניינים שהעסיקו את אקו לכל אורך קריירת הכתיבה שלו. הן בעבודותיו האקדמיות הרציניות בנושא תיאוריה של הפרשנות, הן ביצירות הפרוזה שלו והן בכתביו הפחות רציניים, שעסקו בפרשנות לספרי קומיקס או בניתוח של סרטי ג’יימס בונד.

העיסוק של אקו בסוגיות הללו והדברים שכתב בנושא, הפכו אותו לאחד ההוגים החשובים על קו התפר שבין המודרניזם לפוסט-מודרניזם. כאן הקורא עשוי להניח שמדובר בעוד אחד מאותם כותבים בלתי-ניתנים-לקריאה, שספריהם מלאים במונחים כמו שיח הטרו-נורמטיבי, דקונסטרוקציה של הסובייקט, או יחסי-מסמן-מסומן. אך למעשה המציאות היא הפוכה: אקו הוא אחד הכותבים הכי מהנים לקריאה שנתקלתי בהם אי-פעם.

אומברטו אקו נולד בעיר אלסנדריה שבצפון איטליה ורוב חייו עברו עליו כאיש אקדמיה במילאנו ובבולוניה. מחקריו עסקו בפילוסופיה של ימי-הביניים, באסתטיקה, בתורת הפרשנות ובעוד מגוון של נושאים. רק ב-1980, כאשר יצא הרומן הראשון שלו ‘שם הוורד’ – שילוב של ספר מתח שנקרא בנשימה עצורה, יצירה ספרותית יוצאת דופן ומסכת פילוסופית-תיאולוגית – הוא הפך לכוכב בינלאומי. בשנים הבאות הוא הוציא מתחת ידיו שורה של רומנים שעסקו בהיסטוריה, בחיים, בספרים ובחיפוש אחר גאולה. בכתיבה של אקו יש היבטים רבים ששווה לעסוק בהם: ניתן לדבר על תפיסת ההיסטוריה שלו, על יחסו לדת, על עיסוקו במושג היופי ועוד. אבל כאן אגע רק בפן אחד בכתיבה שלו – זה שעוסק בטקסטים, בפרשנות, בגבולות הפרשנות ובחיפוש אחר האמת.

מהי בעצם פרשנות?

לשם כך צריך להקדים מספר מילים על התחום הזה שקרוי פרשנות, או הרמנויטיקה. למעשה, פרשנות היא הנושא של כל מדעי הרוח. הרי זה מה שעושים אינטלקטואלים; הם קוראים טקסטים – ולצורך העניין לא משנה אם הטקסטים האלה הם מסכת יבמות, דיאלוג של אפלטון או החלטה של בג”ץ – ומנסים לפענח אותם, להבין אותם, לומר עליהם משהו מעניין, או חשוב, או לפחות משהו שאפשר להצמיד לו הערות שוליים. אבל מה בעצם הם מחפשים, האינטלקטואלים הללו, כאשר הם מנסים לפענח טקסטים? הם מחפשים הבנה כלשהי. אמת מסוג מסוים. אך מדובר באמת שונה מאוד מהאמת שאותה מחפש המדען במעבדה.

מהי משמעות המושג ‘אמת’ כאשר עוסקים בהבנה של טקסטים? מהי פרשנות ‘אמיתית’? לאורך המאה ה-19 שלטה התפיסה מבית מדרשו של התיאולוג והפילוסוף הגרמני פרידריך שליירמאכר (1768-1834), לפיה פרשנות אמיתית היא כזו שמצליחה להגיע להזדהות מלאה עם המחבר ולהבין אותו ואת עולמו.

אבל עם הזמן קמו מערערים על התפיסה הזאת. היו שטענו כי לא תמיד אפשר להבין את המחבר, שכן לפעמים המחבר שייך לתקופה אחרת. לתרבות שנכחדה. לפעמים המחבר איננו ידוע. ולפעמים, כאשר מדובר בטקסט מקראי למשל, המחבר הוא פשוט אלוהים. וחוץ מזה, לא תמיד המחבר עצמו מודע לכל שלל המשמעויות החבויות בטקסט שיצא מתחת ידיו. אבל יותר מכך: לעתים הבעיה היא שהטקסט פשוט הרבה יותר מעניין מהמחבר שלו. כל מי שקרא ספר שהשפיע עליו ואחר כך פגש בסופר שכתב אותו, מכיר את התופעה: היצירה עשויה להיראות אינסופית, עמוקה, מלאה במשמעויות. המחבר לעומת זאת, מתגלה לעתים קרובות כטיפוס משעמם וקטנוני. ההנחה שמטרת כל העיסוק הפרשני הוא רק לברר מה בדיוק עבר במוחו של הטיפוס הזה בזמן ששרבט את מה ששרבט על הדף, הופכת את כל העיסוק בפרשנות לקצת מטופש. אבל מצד שני, אם מטרת העיסוק הפרשני היא לא לגלות מה עבר בראשו של המחבר, אז מה בעצם המטרה שלו?

בניסיון לפתור אחת ולתמיד את הבעיה הזו, הכריז ב-1968 המבקר וחוקר הספרות הצרפתי רולאן בארת על “מות המחבר”: לפי בארת, ברגע שיצירה מועלית על הכתב היא כבר איננה שייכת למחבר. היא התנתקה ממנו. מכאן ואילך היא נמצאת ברשות הקוראים, והם יכולים לקרוא אותה בכל דרך שבה יבחרו. בכיוון דומה הלך גם הפילוסוף היהודי-צרפתי ז’אק דרידה, כאשר דיבר על הפער הבלתי ניתן לגישור שבין הדיבור לכתיבה, או בין הטקסט לבין המשמעויות השונות שאנו מנסים לייחס לו. לשפה הכתובה, כך על פי דרידה, יש כביכול חיים משל עצמה. ברגע שמשהו נכתב מתווסף לו עוד ממד שלא היה קיים לפני כן. לכן אי אפשר לצמצם שום טקסט לכדי משמעות אחת, וכל טקסט יכול וצריך להיות מושא לפירוק אינסופי.

התנגד לפוסטמודרניזם; אקו. צילום: Bogaerts, Rob / Anefo, CC BY-SA 3.0
התנגד לפוסטמודרניזם; אקו. צילום: Bogaerts, Rob / Anefo, CC BY-SA 3.0

צרפתי שלישי, הפילוסוף מישל פוקו, הלך במובנים מסוימים אפילו רחוק יותר. בספרו “ארכאולוגיה של הידע” (1969) טען פוקו שכל תחום ידע מכיל, מלבד עובדות אמפיריות, גם מנגנוני כוח חבויים, מערכות של שליטה ודיכוי המובנות בתוך השפה ומשוקעות באוצר המילים. מטרת הפרשנות היא לחשוף את מנגנוני הכוח הללו. לגלות כיצד השפה הניטראלית כביכול משמשת בעצם כדי להדיר, למשטר ולשלוט.

כמו אצל שני הצרפתים הקודמים, גם אצל פוקו לשאלה למה ‘באמת’ התכוון המחבר אין חשיבות. זאת מפני שלפי פוקו לא רק המחבר מת, אלא גם הסובייקט עצמו נפטר, לא-עלינו: בספר “המילים והדברים” (1966) הכריז פוקו רשמית על מותו של הסובייקט האינדיבידואלי בעל התודעה והבחירה החופשית. הסובייקט הזה, אמר פוקו, אותו ‘אני חושב’ יחיד ומיוחד, היה לאמתו של דבר פיקציה. המצאה של העידן המודרני. בעצם יש רק אוסף של הבניות תרבותיות, אוסף השפעות ומערכות של שליטה. כאשר מישהו כותב משהו, הוא בסך הכול משקף את מערכות הכוח ואת מכלול ההבניות החברתיות שהוא עצמו מהווה חלק מהן.

השילוב של כל הרעיונות הללו, עם כל ההבדלים שיש ביניהם, יצר את מה שקרוי ‘פוסטמודרניזם’ – אוסף של תיאוריות, רעיונות ואופנות אינטלקטואליות שתחילתם בהגות הצרפתית של שנות השישים והשבעים ושהגיעו לשיא השפעתם בשנות התשעים. בגרסתו הפופולארית, הפוסטמודרניזם זוהה עם הקביעה שבעצם אין אמת. לא רק בכל הנוגע לפרשנות של טקסטים, אלא בכלל. בחיים, בהיסטוריה, במוסר. (ובגרסאות הבאמת קיצוניות – גם במדע). אין שום הסבר של המציאות שהוא ‘אמיתי’ יותר מהסברים אחרים. אין שום תיאוריה שיש לה עדיפות על פני חברותיה. כל הפרשנויות הן לגיטימיות. כולן שוות ערך.

אקו וביקורתו על הפוסטמודרניזם

וכאן אנו חוזרים לאומברטו אקו. בספר ‘פרשנות ופרשנות יתר’, תוהה אקו כיצד היינו מגיבים אילו היינו פוגשים את ג’ק המרטש והוא היה מצהיר שעשה את מה שעשה על סמך פרשנותו לדברי ישו בברית החדשה. ובכן, אומר אקו, יש לקוות שאפילו הפוסטמודרניסט הרדיקלי ביותר היה מסכים שמדובר בפרשנות קצת בעייתית. במילים אחרות, גם אם איננו יודעים מה כוונת המחבר, או מהי הפרשנות הנכונה, מכל מקום יש פרשנויות – לטקסט כמו גם לחיים – שהן באופן מובהק מוגזמות, לא סבירות ואפילו שקריות. או כפי שהוא מנסח זאת: “גם אם אין כללים שיעזרו לנו לקבוע אלו פרשנויות הן ‘הטובות ביותר’, הרי ישנו לפחות כלל שיאפשר לנו לקבוע אלו מהן ‘גרועות'”. (אקו, פרשנות ופרשנות יתר, עמ’ 54-53). בהמשך אקו מסביר שההבחנה בין פרשנות ‘טובה’ לפרשנות ‘גרועה’ נעשית קודם כל על פי קריטריונים של פשטות, חסכנות והיצמדות לשכל-הישר.

למה הכוונה? אקו מדגים זאת ברומן ‘המטוטלת של פוקו’, המספר על שלושה חברים העובדים בבית-הוצאה לאור ונתקלים בכתב יד מטושטש ומקוטע מימי הביניים. קזובון, אחד החברים, הוא היסטוריון המתמחה בתולדותיו של מסדר הטמפלרים – מסדר של אבירים-נזירים שפעל בתקופת מסעי הצלב – ובשפע האגדות שנקשרו בשמו. מתוך שעשוע, הוא וחבריו מנסים לפרש את כתב היד ככזה שעוסק בטמפלרים ומספר שהמסדר ממשיך להתקיים בסתר עד עצם היום הזה. בשלב הבא הם מחליטים לייחס לטמפלרים גם תכנית בת מאות שנים להשתלט על העולם, כמו גם השפעה מכרעת על ההיסטוריה. הרעיון מאחורי הפרויקט הוא שמאחר שכל התיאוריות הגדולות הן יצירה אנושית, אז מדוע שלא נאמץ את התיאוריה המשעשעת ביותר, האלגנטית ביותר, זו שיכולה להסביר את כל ההיסטוריה האנושית באמצעות רעיון אחד פשוט?

באופן זה מפתחים השלושה את תיאוריית הקונספירציה האולטימטיבית: כזו שמסבירה את כל המאורעות ההיסטוריים מאז המאה ה-14 כניסיונות להגשמתה של התכנית הטמפלרית; ואת כל התיאוריות וכל היצירות הספרותיות שנוצרו במאות השנים הללו ככאלה המדברות על התכנית. שהרי התכנית, כך הם קובעים, נמצאת בכל מקום. צריך רק להסתכל.

תחילה השלושה עוסקים בזה בתור משחק, אבל עד מהרה הדברים משתבשים: הם נכבשים בקסמה של התכנית, ובסופו של דבר מאמינים שהיא אכן קיימת במציאות. במקביל, גם גורמים אחרים, מסוכנים יותר, שומעים על התכנית ומשתכנעים באמיתותה. לכן הם מעוניינים לשים את ידם על מי שעשוי להחזיק במפתח לתכנית – או לחלופין, להשתיק את אלו שמנסים לדבר על מה שאין לדבר עליו. כך קזובון מוצא את עצמו בסוף הסיפור כשהוא מסתתר מפני מתנקשים שרודפים אחריו בשמה של תיאורית קונספירציה דמיונית שהוא עצמו המציא. בשלב זה הוא כבר מבין שהפרשנות שלו ושל חבריו להיסטוריה הייתה מופרכת, וכי כתב היד שהתחיל את כל הסיפור היה לא יותר מאשר רשימת קניות מהמאה ה-14. אבל ההבנה הזאת כבר לא תעזור לו. לתיאוריות מופרכות יש חיים משל עצמן, והן יכולות להשפיע גם על חייהם של אלו שחדלו מלהאמין בהן.

אקו מצביע אפוא על הסכנה שבתיאוריות כוללניות, שאפתניות וגדולות מהחיים – כמו גם על הסכנה שבהיעדר קריטריונים ברורים להבחנה בין אמת ושקר. כנגד הקביעה הפוסטמודרנית האומרת שאין פרשנות אמיתית וכי כל אחד רשאי לקרוא כל טקסט בכל צורה שיבחר, אקו מציע קריאה השואפת לגלות לא את כוונת המחבר אלא את כוונת הטקסט; כלומר את אותה פרשנות שנראית קוהרנטית, מתאימה לכתוב והולמת את מה שידוע לנו על הסביבה שבה הוא נוצר; כנגד הנטייה ליצור תיאוריות שאפתניות ומופרכות, אקו מציג גישה שבה הפרשן מכיר בכך שקיימת אמת, אבל גם מכיר בכך שהוא איננו יודע אותה. אם נחזור ל’מטוטלת’, אזי באחת מסצנות המפתח בספר מגיע הגיבור למחשב האוצר בתוכו את המפתח להצלתו. ‘האם אתה יודע את הסיסמה?’ שואל אותו המחשב שוב ושוב. קזובון מנסה מספר רב של סיסמאות, עד שלבסוף הוא מתייאש וכותב על הצג את המילה ‘לא’. מיד המחשב חושף בפניו את סודותיו.

הסוד אם כן, כביכול אומר לנו אקו, איננו טמון בהכרה שאין אמת, או בכך שכל אחד רשאי להמציא לעצמו איזו אמת שירצה. הסוד הוא בהודאה שכנראה אי-שם ישנה איזושהי אמת – אבל אנחנו עדיין איננו יודעים אותה.

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

2 תגובות למאמר

  1. נפלא. תודה. למדתי היסטוריה לתואר מתקדם בגלל העניין, אבל תמיד היו לי מחשבות כפירה באשר לכל המבנים והתיאוריות שהציגו חוקרים. נראה היה לי, כי אילו היו מסדרים את אותן אבני בנין (עובדות) בצורה אחרת ניתן היה להגיע למסקנות אחרות לחלוטין. התזות השונות נראו לי כמין פאזל שניתן לבנותו להרבה צורות, בהרבה אופנים ועם אותם חלקים…וכאן נכנסת האג’נדה של ההיסטוריון., אבל זה כבר סיפור אחר.
    בשולי הדברים, כבר ידוע שבסקרוויל הוא רמז לשרלוק הולמס(“כלבם של בני בסקרוויל”) אולם מעניין לדעת האם אקו כשהשתמש בשם ‘קאזובון’ חשב על הכומר קאזובון במידלמארץ’ של ג’ורג’ אליוט? אבל בעצם לא מעניין אותנו מה הוא חשב אלא כיצד אנו קוראים את היצירה. לא?!

    1. הכומר העיוור שהרג את כולם כדי לשמור על הידע
      זוהיא מחווה לחורחה לואיס בורחס
      האיש שהעריץ את המילה הכתובה
      שלא לדבר על המחילות והמבוכים שהיו במנזר
      יום טוב לכולם (חוץ מלצרפתים שאוהבים לסבך דברים פשוטים)