שבע השנים הרעות: תעשיית השקרים של הבית הלבן

מגזין 'הוויקלי סטנדרט', מאי 2016

לא פלא שסגן היועץ לביטחון לאומי בן רודס מסונכרן לחלוטין עם הבוס שלו, הלא הוא הנשיא אובמה. לפי כתבתו של דייויד סמואלס בניו יורק טיימס שפורסמה לקראת סוף השבוע שעבר, רודס, כמו ברק אובמה, חש בוז מוחלט כלפי הממסד של מדיניות-החוץ – או מה שאובמה מכנה "ספר החוקים של וושינגטון" – שמכתיב את מערכת התגובות הקבועה של מתווי המדיניות האמריקנית. ובשפתו של בן רודס: "גוש העיסה".

העיסה הזו כוללת "עורכים וכתבים בניו יורק טיימס, הוושינגטון פוסט, הניו יורקר" וכו'. היא כוללת גם את מזכירת המדינה לשעבר של הנשיא אובמה, הילרי קלינטון, ואת שר ההגנה הראשון שלו רוברט גייטס. אפשר להניח שגם ליאון פנטה, ראש הפנטגון לשעבר ומנהל ה-CIA, שמבקר בפומבי את אובמה ואת רודס עצמו, הוא גם חלק מאותו "גוש העיסה". הוא יחד עם "אחרים שקידמו את המלחמה בעיראק משתי המפלגות, ועכשיו מייללים ללא הרף על התמוטטות הסדר הביטחוני של אמריקה באירופה ובמזרח-התיכון". במלים אחרות, הרגש שמניע את מדיניות החוץ של הממשל הוא של בוז – בוז לבעלי ברית, עמיתים, ודורות של מתווי מדיניות שעיצבו את הסדר הבינלאומי לאחר מלחמת העולם השנייה; כל אלה שהבטיחו יציבות גלובלית יחסית, שלום ושגשוג מבית.

"הכתבים לא יודעים כלום"

כתבת הפרופיל של סמואלס היא מדהימה. הכתיבה היצירתית שלו משרטטת את דיוקנו של הולדן קולפילד של מדיניות החוץ האמריקנית. (קולפילד הוא הנער גיבור הספר התפסן בשדה השיפון). מדובר בנער מתבגר רגשני בעל כשרון ספרותי (רודס פרסם סיפור מדע בדיוני אחד לפני שאמא שלו עם קשריה סידרה לו ג'וב בעולם של מדיניות החוץ), ויש לו כמובן הערכה עצמית גבוהה. הוא חושב שכל אחד אחר הוא "מזויף". הקוראים שחשבו שיש משהו מרענן בדיוקן ששרטט ג'פרי גולדברג באטלנטיק בחודש מארס, כתבה שבה בחר אובמה להעליב בפומבי בעלי ברית של אמריקה, יתעודדו לראות כיצד בן רודס בכתבה הנוכחית מתרברב שהוליך שולל את האזרחים האמריקנים, המחוקקים בקונגרס ובעלי ברית, בכל מה שקשור לעסקת הגרעין האיראנית.

לעומתם, אלה שמאמינים שאובמה סיכן אינטרסים אמריקנים ופגע מתחת לחגורה באמצעות עמדתו בבית הלבן בגורמים שונים, יחושו בחילה למראה רודס המרקד בסיבוב הניצחון שלו – ניצחון שכולל הטעיות ארוזות היטב ואפילו שקרים; מה שרודס ואחרים מכנים כ"נראטיב". הנראטיב הזה העניק לאובמה את ההישג הגדול שלו בתחום מדיניות החוץ.

"כמו אובמה", כותב סמואלס –

רודס הוא מספר סיפורים שעושה שימוש בכלי העבודה של סופר כדי לקדם אג'נדה. זו אג'נדה שמשווקת כמדיניות אבל לעתים קרובות היא אישית לחלוטין. הוא מיומן בלבנות עקומה עלילתית מסובכת עם גיבורים טובים ורעים, הניגודים שלהם והמניעים, כשכל זה נתמך בעננים של שמות תואר שנבחרו היטב, ציטוטים והדלפות ממקורות בכירים מזוהים ולא מזוהים. הוא מעצב העל והמשווק של הנראטיבים של מדיניות החוץ האובמיסטית. את כל זאת הוא עושה בזמן שצונמי קטלני של מדיה חברתית שוטף את ארמונות החול של העיתונות המסורתית.

כפי שרודס מודה, זה לא כל כך קשה לעצב את הסיפור. "כל העיתונים האלה החזיקו בעבר משרדי מערכת בחוץ לארץ", אומר רודס. "עכשיו הם הפסיקו עם זה. הם מתקשרים אלינו כדי שנסביר להם מה קורה במוסקבה ובקהיר. רוב כלי התקשורת מדווחים על הנעשה בעולם מוושינגטון. הכתב הממוצע שאנחנו מתעסקים איתו הוא בן 27 והנסיון שלו בשטח הוא ככתב שנספח לקמפיינים פוליטיים. זה הבדל של שמים וארץ. הם לא יודעים כלום פשוטו כמשמעו".

בן רודס בראיון ל-CNN

אובמה מעולם לא תכנן להפציץ

לפי ה"נרטיב" שתפר רודס על העסקה האיראנית, המשא-ומתן התחיל כאשר המנהיג המתון כביכול חסן רוחאני נבחר לנשיאות. בכך נפתח צוהר לממשל להושיט יד בידידות. אך מה שקרה באמת, כפי שסמואלס מדווח מפי גורמי ממשל, הוא שהמשא-ומתן התחיל עוד בימי אחמדינג'אד כנשיא, בשנת 2012.

היה זה רודס ששיווק את העסקה בנוסחה של "או שלום או מלחמה"; והיה זה רודס שהשיק את יחידת המסרים שמכרה את העסקה ויצרה את "תיבת התהודה" בתקשורת; תקשורת שהדהדה למעשה את הציוצים של בן רודס. "כתבת אל מוניטור לורה רוזן קיבלה ממני את ה-RSS", סיפרה טניה סומאנאדר, בת ה-31 שניהלה את חשבון הטוויטר של 'העסקה האיראנית' (TheIranDeal@). "היא פשוט מצאה שם כל החומר וצייצה את כל המסרים מחדש".

"באביב של השנה שעברה", כותב סמואלס –

החלו לצוץ בכל מקום לגיונות של מומחים לפירוק-נשק במכוני מחקר ובמדיה החברתית, ואלה הפכו למקורות מפתח עבור מאות כתבים שבדרך כלל לא היה להם מושג במה מדובר בכלל. 'יצרנו תיבת תהודה', הוא הודה [הכוונה לרודס – המתרגם], כשביקשתי ממנו להסביר את הצונאמי הזה של מומחים רעננים שנשטפו אל חופי המדיה והפכו ללהקת מעודדות ענקית לטובת העסקה. 'הם אמרו דברים שנתנו תוקף למה שמראש הם קיבלו מאיתנו כדי לדברר'.

כשאמרתי שכל סיפור-העל האפל הזה נראה מנותק לחלוטין מדיון רציונלי על תפקידה בעתיד של אמריקה בעולם, רודס הניד בראשו. 'בהיעדרו של שיח רציונלי, אנחנו הולכים לייצר מכל זה את השיח המזוין הזה. עשינו הרצה כדי לראות מי מסוגל להעביר את המסר בצורה אפקטיבית, ואיך להשתמש בארגונים מבחוץ כמו "פלושרז" (Ploughshares) ו"פרויקט איראן" וכל מי שאתה רוצה. כך שלמדנו איזו טקטיקה תעבוד'. הוא גאה בדרך שבה מכר את העסקה האיראנית. 'הטרפנו אותם', הוא אומר על מתנגדי העסקה.

לא ברור האם פנטה תמך בעסקה, אבל הוא מודה שטעה בקשר לנכונותו של אובמה לנקוט בכל האמצעים כדי לעצור את איראן מלהגיע לפצצה.

כשר ההגנה, הוא אומר לי, אחד התפקידים החשובים שלי היה לשמור שראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק לא ייצאו למתקפת מנע על מתקני הגרעין של איראן. 'שניהם התעניינו בשאלה, האם הנשיא רציני?' נזכר פנטה. 'ואתה מכיר את ההשקפה שלי, על סמך דיבור עם הנשיא: אם הוא יגיע לנקודה שבו תהיה לו הוכחה שהם מפתחים נשק אטומי, אני חושב שהנשיא הוא רציני כשהוא אומר שלא ירשה שדבר כזה יתרחש'. פנטה עצר.

'אבל האם היית מעריך כך גם עכשיו?' שאלתי אותו.

'האם הייתי עושה את אותה הערכה עכשיו?' הוא שואל. 'כנראה שלא'.

רודס מספר לסמואלס שדון דה-לילו הוא הסופר החביב עליו. "זה האדם היחיד שאני יכול לחשוב עליו שהתמודד עם שאלות כאלה, אתה יודע, של היחיד שמוצא את עצמו בהצטלבות בין זרמים היסטוריים אדירים ומשחקי כוח. וזה העניין כשאתה מתפעל את מנגנון מדיניות החוץ של ארצות הברית ב-2016".

אז זהו זה. משך שבע השנים האחרונות הציבור האמריקני חי בתוך נראטיב פוסט-מודרני שעוצב בידי שחקן פוליטי מוכשר ביותר וציניקן חסר עכבות שאין לתאר במלים. תפקידו היה לערוך מסע תעמולה דיגיטלי שנועד לפרק מבנה אדריכלי אסטרטגי-בטחוני שתוכנן משך כמה עשורים; וכל זאת תוך שהוא משקר לגבי מהות המשטר האיראני. לא פלא שהאמריקנים מרגישים עכשיו פחות בטוחים. כי זה פשוט המצב.

___________

לי סמית' הוא כתב ופרשן לענייני המזרח-התיכון, ועורך בכיר במגזין 'הוויקלי סטנדרט'.

המאמר המקורי פורסם במגזין 'הוויקלי סטנדרט'. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.