לא צריך להיות בן של מלך

אתמול נמסר גזר הדין במשפטו של הזמר קובי פרץ. שנתיים מאסר בפועל וקנס של 175 אלף שקלים, נוסף על אי-אלו מיליונים שייגבו ממנו במסגרת שומה חדשה של מס הכנסה וביטוח לאומי.

פרץ אמנם פשע בהעלמת מס וצריך לשלם את חובו, אך הדיון בעניינו יכול ללמד אותנו דבר או שניים על רווחה, מיסוי, והדרך הנכונה לסייע לשכבות החלשות.

על מסים וכלכלה שחורה

שאלתי ביממה האחרונה מספר רואי חשבון מדוע לדעתם משלם פרץ במאסר בפועל במקום שחבריו למקצוע, שלא לדבר על מעלימי מס גדולים ממנו, סגרו עניין בהסדר פשרה. מסתבר שהתשובה ברורה מאיליה לעוסקים במלאכה: עמיתיו של פרץ הסכימו להגיע להסדר פשרה עם פקיד השומה, ואילו הוא לא הסכים והעדיף להתדיין בעניין באמצעות בית-המשפט.

מדובר בחישוב סיכוי-סיכון שעומד בפני כל מי שמתגלעת מחלוקת בינו ובין שלטונות המס: התפשר איתנו, או הסתכן ברישום פלילי ואף במאסר. מי שמצוי ומכיר את הפרקטיקה המשפטית, יודע היטב שזו טעות לקחת סיכון שכזה. רואי החשבון שאיתם דיברתי העריכו שפרץ קיבל הסבר מלא על הסיכון שגדול כאן מהסיכוי, אך הוא החליט בכל זאת להמר על הקלפים שבידיו.

מעולם לא פגשתי את פרץ באופן אישי, אך בימים האחרונים קראתי כמעט כל ראיון שנעשה אתו בשנים האחרונות. עניין אותי להבין את ההחלטה שקיבל. גם את פסק הדין וגזר הדין קראתי, לפחות את רובו. עולה מהם שגם השופטת לימור מרגולין-יחידי התרשמה שמדובר באדם חיובי, מעבר להיותו נטול עבר פלילי. מרגולין-יחידי התרשמה שפעילותו של פרץ למען הזולת היא עניין שבשגרה, כן ואמיתי. עוד עולה מהראיונות איתו, שהוא מתקשה לקבל את העובדה שעליו להפריש 60% מהכנסתו.

"איפה כתוב שאתה תרוויח נניח 100,000 ש"ח, ומתוכם ייקחו לך כמעט 60,000 ש"ח?", שואל פרץ את דודו כהן בראיון שפורסם לפני כ-7 שנים, "יש מקום כזה בעולם? לא נותנים להתקדם כאן בארץ… אני אין לי תלונות, אבל אני עובד קשה. למשל, על הבית הזה יש לי משכנתה שאסיים בעוד 20 שנה. אם היו פחות מסים הייתי יכול לסיים את המשכנתה בעוד 10 או 5 שנים. אחי, אני מרוויח 10 שקל ומתוכם משלם 5 שקל. זה לא הגיוני! אני עובד, אני קורע את עצמי! זה לא נשמע לי הגיוני, אני אומר לך את האמת. בגלל זה אני רואה כל הזמן בעיתונים ואצל אמנון לוי או רפי גינת שההוא מנסה לגנוב, וההוא לרמות. לא נותנים לך כאן להתקדם".

על אף שאין כל הצדקה להעלמות מס, דבריו של פרץ יכולים להוות איתות למדיניות המס בישראל. היקף הכלכלה השחורה בארץ נאמד בעשרות רבות של מיליארדים, ולפי הערכות שונות היא אף מגיעה לכדי רבע מהתוצר. עם זאת, מסתבר שהדרך לצמצם את הכלכלה השחורה עוברת בין השאר בהפחתת המסים. ככל שהמס נמוך יותר, התמריץ להעלים אותו מרשויות המדינה ולהסתכן בפלילים ובמאסר יורד. ניתן לצמצם את המלחמה נגד מעלימי המס ואת העלויות שהיא גובה מהחברה, אם רק נשכיל לאמץ מדיניות מס שפויה והגיונית יותר. 50 אחוזי מס ומעלה, אינם הדרך לעשות זאת.

הנזקק לא רשאי לעזור לעצמו

נקודה נוספת שראוי להתעכב עליה במשפטו של פרץ, עולה בעקבות דבריה של השופטת: "יש במעשים (של פרץ) הקטנה של המשאבים הציבוריים הפנויים, בין היתר עבור נזקקים וחלשים ובעלי צרכים מיוחדים, אותם אנשים שלהם תורם ומסייע הנאשם". בית המשפט צודק, לפחות באופן תיאורטי. אלא שבמקרה הזה אין צורך לספר לפרץ על שכבות חלשות. הוא בא משם, מכפר שלם. אמו הייתה עקרת בית, אביו זמר חתונות, אחיו פועל בניין. לא מעט מחבריו מבלים, או בילו, בבתי הכלא. הם הגיעו לשם על מעשי רצח, שוד, סחר בסמים ומה לא. פרץ בקושי השלים 11 שנות לימוד, אך הוא קיבל החלטה שדרכו תהיה נורמטיבית, פרודוקטיבית ומלווה בעזרה לזולת. הוא הביע את מחויבותו לאמו ולמשפחתו ודאג להן.

כבר בראשית דרכו הוא דיבר על חוסר האמון שלו במערכת ועל ההבנה שכל אחד יכול ומחויב להציל את עצמו. מדובר בדיאלקטיקה מוכרת בעולם – השכבות החלשות מבקשות שיניחו להן לנפשם; שלא ידביקו להן סטיגמות ושיאפשרו להן נגישות, וזמינות לעבודה ובעיקר שייבחנו לפי תוצאות. כך כתב פרופ' תומס סואל בעשרות מעבודותיו החשובות על אפליית שחורים בארצות הברית. כך אני שומע בשיחות עם יזמים בערי פיתוח, במגזר הערבי ובציבור החרדי. אף אחד, כמובן, אינו מתנגד לקבל קצבאות, אבל לכולם ברור שקצבה לא תאפשר להם לצאת ממצבם – נהפוך הוא.

למעשה, הקצבאות הן אחת התופעות המעודדות את ההון השחור בישראל. ברוב המקרים קצבה מיועדת לחסרי יכולת עבודה, ולכן בהשתלבותם בשוק העבודה הרשמי הם נאלצים לפי התקנות לוותר על הקצבה. לרבים מהם לא נותר אלא לקבל קצבה ולעבוד "בשחור". לא ידוע לי על עבודה שנעשתה בארץ כדי להראות את היחס בין התשומות שמושקעות ברווחה והחלק מהן שמגיע ליעדו. בארצות הברית מחקרים כאלה הראו שבתחומי רווחה שונים רק כ-15% מהסכומים הגיעו ליעדם – 15 סנט לכל דולר. כל היתר הלך לאיבוד בעלויות הגבייה, המנגנון, החלוקה והבקרה.

מי שהיה בצד המקבל מכיר את התופעה. הוא הרי צריך להתגבר על בעיות הדימוי העצמי, ולגייס את הכוחות הנפשיים הנדרשים לקבלת כספים ממנגנון שבעיניו כל דורש סיוע הוא רמאי פוטנציאלי. אנשים שנזקקים לתמיכת המערכת מודעים היטב לתהליכים הנדרשים מהם כדי להוכיח את זכאותם, ולמחיר הכבד שהם גובים מכבודם ומעצמאותם. מול מנגנון רווחה כושל שכזה, החלופה של רווחה "טבעית" על בסיס הקהילה והמשפחה מוצלח שבעתיים.

קובי פרץ התגאה בהצלחתו לצאת ממעגל הרווחה החברתי הזה, שממנו לא יוצאים בנקל. הוא מאמין באחריות אישית, לצד עזרה לזולת ובעיקר סיוע למשפחתו. עמדתו של פרץ היא עמדתם של אנשי החופש, הרואים במשפחה ובקהילה את רשת הביטחון האמיתית של היחיד. עמדת המדינה לעומת זאת, כפי שהוצגה על-ידי בית-המשפט, היא שהאחריות לסיוע לנזקקים מוטלת על המדינה.

העלמות מס דורשות טיפול קפדני, אך בה בעת אסור להתעלם מהלקח הפשוט שניתן ללמוד מפרשת הזמר פרץ: פחות מסים, פחות מנגנון, ויותר כסף בידיים של האזרחים והרווחה הקהילתית.