מצדדי ההסכם עם טורקיה טוענים כי מוטב לוותר על הכבוד הלאומי תמורת הישגים מדיניים וכלכליים. הרב חיים נבון חולק
האם ההסכם עם טורקיה פגע בכבוד הלאומי שלנו? מאנשיו של ראש הממשלה שומעים את המסר הבא: כבוד-שמבוד, אנחנו חייבים את הברית האסטרטגית עם טורקיה. האם הם צודקים? תלוי בשאלה מהו כבוד לאומי.
בתחילת המאה העשרים, חיילי הצבא הצרפתי עדיין היו לבושים במדים ססגוניים בסגנון המאה התשע-עשרה: מכנסיים אדומים ומעילים כחולים. שר ההגנה הצרפתי, מסימי, ניסה ב-1912 להחליף את צבע המדים לגוון פחות בולט, בסגנון האפור-שדה הגרמני. חברי בית הנבחרים הצרפתי דחו בזעם את הצעתו. "המכנסיים האדומים הם צרפת!" זעם שר ההגנה לשעבר, אטיאן. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, נקטלו החיילים הצרפתיים ברבבותיהם. מדיהם הפכו אותם מטרות חיות למקלענים הגרמנים. כבוד לאומי במובן הזה הוא איוולת ילדותית. אנשי הריאל-פוליטיק צודקים לחלוטין כשהם מתעלמים ממנו.
אך יש גם מובן אחר, עמוק יותר, לכבוד לאומי; וממנו אין יכולים להתעלם אנשי הריאליזם הפוליטי. בסופו של דבר, מדינות מורכבות מאנשים. ועוצמתה הצבאית של מדינה נשענת על נכונותם של אנשיה להילחם למענה. הנכונות הזו תלויה באמונתם העמוקה של החיילים במדינתם, בחשיבותה ובצדקתה. מדינה המשדרת לאזרחיה רפיסות וחוסר ביטחון ערכי מול יריביה, עלולה לגלות שנחישותם להיאבק למענה פחתה.
מאז ומעולם הכירו מנהיגים בחשיבותה המכרעת של האמונה הלאומית בצדקת המאבק. יפתח הגלעדי אמר למלך בני עמון: "ה' אלוקי ישראל הוריש את האמורי מפני עמו ישראל; ואתה תירשנו?! ואנוכי לא חטאתי לך, ואתה עושה איתי רעה להילחם בי. ישפוט ה' השופט היום בין בני ישראל ובין בני עמון". שמעון החשמונאי אמר לאנטיוכוס השביעי: "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, הושיבונו נחלת אבותינו".
האמירות הערכיות הללו – כל כך לא ריאל-פוליטיות – לא שכנעו את אויבי ישראל. אך עדיין הייתה להן חשיבות ריאלית מכרעת. הן היו אבני דרך בנחישותו הלאומית של עם ישראל להיאבק למען נחלתו.
התנצלות לטורקיה על בלימת המשט העוין, ותשלום פיצויים לקרוביהם של המחבלים, הן ביטוי של קבלת אשמה ונחיתות מוסרית. זה העונש שהשיתו מאז ומעולם המנצחים במלחמות על המפסידים בהן, כאות לקבלת אחריות ולהודאה באשמה. המהלך הזה מחליש את עמדתו המוסרית של המתנצל ואת ביטחונו הלאומי. איש מאתנו לא רוצה להילחם חלילה בטורקיה. אך איש גם לא רוצה עמידה רופסת ומהוססת של חיילי צה"ל, כאשר יידרשו שוב להתמודד מול פלישה מעין זו של המרמרה, או גרועה ממנה.
לנאומיו הפטריוטיים של צ'רצ'יל הייתה חשיבות מדינית גדולה, מעבר לערכם המוסרי. הם שהמריצו את הבריטים להילחם למען חירותו של העולם כולו. מעבר לעוצמה המוסרית שהקרין, צ'רצ'יל היה ודאי מדינאי ריאליסט. כאשר כרת ברית עם סטלין, נדהמו אנשיו. צ'רצ'יל אמר להם שמבחינתו המלחמה בנאצים היא בעדיפות עליונה. "אם היטלר יפלוש לגיהינום", אמר, "אומַר כמה מילים בשבחו של השטן בבית הנבחרים". אך האם צ'רצ'יל היה מעלה על דעתו לשלם פיצויים לסטלין ולהתנצל בפניו (נאמר, על סירה סובייטית שהתהפכה בדנקרק, כאשר שיתפה פעולה עם הנאצים)?
הברית עם טורקיה אכן חשובה מאוד מבחינה אסטרטגית, הן לנו והן להם. ישראל מבודדת במזרח התיכון, ותמיכה ממדינה חזקה ולא ערבית תועיל לנו מאוד. גם טורקיה מבודדת למדי היום, מעורבת בסכסוכים רבים, ונמצאת בעימות חריף עם ספקית אנרגיה גדולה שלה, רוסיה. אך אם שני הצדדים צריכים את הברית, למה רק אנחנו משלמים עליה? ולמה מתלווה לכך גם הודאה באשמתנו, במקום שאין בו כל אשמה אמיתית?
יש זמנים בקורותיה של אומה שבהם היא נדרשת לכופף את ביטחונה העצמי ואת עמדתה המוסרית. כך נאלץ לנהוג מי שהובס במלחמה. ייתכן שגם ישראל הגיעה למצב שבו אין לה ברירה אלא לכופף מעט את חוט השדרה הערכי שלה, שיש לו השפעה ממשית על ביטחונה ועל קיומה, כדי להגיע להסכם הרצוי עם התורכים. אך אם כך, כנראה מצבנו המדיני והביטחוני גרוע בהרבה ממה שנדמה לנו, וממה שאומרים לנו מנהיגינו. זה אינו הסכם שמבטא ביטחון עצמי, נחישות ועוצמה. ליתר דיוק, הוא בהחלט מבטא זאת, אבל רק מצד אחד.
לדעת אלו הטענים שהרווח הכלכלי שווה כל השפלה, לידיעתם גם השפלה עולה בגדול בכסף. הן מצד אזרחים ממורמרים ומאוכזבים, כפי שציין הרב נבון, והן מצד מדינות שינצלו את גבנו הכפוף אנושות בנושאים אחרים. והרווח שתורכיה לא תתבע אותנו בהאג נראה מחזיק מים (כמו שארדואן יחזיר את גופות החיילים….) כפי שכבר מסתמן, עורך דינם של המשפחות לא מתכוון לבטל את התביעה, ויותר מזה שיחקנו לידיו אם ישראל משלמת פצויים וחוששת מתביעה היא מודה באשמה, כ"כ קל למה דוקא עכשו לותר על התביעה?
הסוף לא ברור.
היית צריך לכתוב בצורה נחרצת יותר. מה אתה טוען לגבי ההסכם?
ועוד דבר, הבעיה בהסכמים כאלה היא שראש ממשלה נמצא בעדיפות מידיעית על פני כולנו.
הוא יודע הכל, כלומר את כל התמונה הכללית, כולל דיווחי מודיעין וכוונות נסתרות שלו ושל התורכים.
בסיס לתקיפה עתידית באירן?
בסיס לתקיפה כנגד חיזבאללה או ווט אבר?
לנו האזרחים אין את המידע הזה.
ראש הממשלה (כל ראש ממשלה) יכול להסתתר מאחורי טיעונים של ראיית התמונה הכוללת והאינטרס הרחב וארוך הטווח של ישראל, והוא יכול גם באמת לקחת אותם בחשבון.
האם הוא משתמש בכוחו לרעה כדי להשיג מטרות קצרות טווח או שהוא באמת רואה פה תמונה רחבה יותר של נחיצות הסכם?
לעולם לא נדע.
אולי ב2070 ייפתחו הארכיונים על ממשלת נתניהו הרביעית (מבין 12…)?
לכן, אין לו כלים לשפוט את ההסכם.
בסוף, כל הביסוס לטענה שלא ייחסו מספיק כבוד לכבוד הלאומי הוא במשפט "אם כך, כנראה מצבנו המדיני והביטחוני גרוע בהרבה ממה שנדמה לנו, וממה שאומרים לנו מנהיגינו". לא נראה לי ביסוס מספיק חזק כדי לחשוב שמישהו למעלה לא חשב מספיק על הטיעונים הסופר-טריוויאליים שיש בטור הזה
מאמר קצר וקולע רק חסרה במאמר לדעתי הנקודה האסטרטגית.
הריחוק מטורקיה היה הנכס של ישראל מול ארדואן ועכשיו כשארדואן מציג עצמו כפטרון של חמאס ומציל עזה כל חיכוך בין ישראל לחמאס (וחמאס יוביל לעימות במוקדם או במאוחר) יוביל לכך שהטורקים יהיו מעורבים בו (בעימות) אם כמתווכים במקרה הטוב או ברמה של עילה למלחמה במקרה הגרוע.
עם כל הצער שבדבר. בנושא המשט למרמרה ישראל פישלה. חד וחלק. חיילים ירו באזרחים. אזרחים חארות, אלימים, אבל עדיין אזרחים. ההתנהלות הישראלית הייתה ביזיונית. העלו חיילים חמושים ברובי פיינטבול והביאו אותם למצב של סכנת חיים. צה"ל פישל ולכן חשף את חיליו ומפקדיו לאפשרות של תביעות בחו"ל כנגד חיילים, קצינים וגם פוליטיקאים בעלי השפעה על האירוע. 20 מליון דולר כדי לסיים עם הפאשלה הזאת ועם הסיכון מפני תביעות בחו"ל הוא לא מחיר כבד.
לכל גיבורי המקלדת שמסבירים לנו כמה חשוב לוותר על יתרונות כלכליים, ביטחוניים ואסטרטגיים למען "הכבוד הלאומי", "הגאווה היהודית" ושאר ערכים יפים – כדאי להזכיר שגיבורים כמוהם דחו בזמנו את הסכם השילומים עם גרמניה, שבלעדיו קשה לדמיין את התפתחותה הכלכלית של המדינה:
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=10866