כשידענו להבחין בין הטובים לרעים

"אודה כי לאורך כל ההכנות לא האמנתי כי הפעילות תצא לפועל: המרחק מהארץ, היותה של אוגנדה ארץ עוינת, אי־הכרת השטח וההבנה כי הצלחה מותנית בהפתעה עד לשלב הפריצה למקום בו מוחזקים בני הערובה, נתפסו בעיניי כרעיון בלתי מתכנס אך מרתק ושובה דמיון".

כך תפס את אופציית החילוץ תמיר פרדו, קצין קשר בסיירת מטכ"ל, שלימים הפך לראש המוסד. במבצע עצמו הוא היה בחוליית הפיקוד, צמוד לסא"ל יוני נתניהו, מפקד כוח הפריצה והחילוץ, שנהרג בריצה של הכוח אל פתחי הטרמינל הישן בשדה התעופה באנטבה. הוא היה מטר מיוני, כאשר זה נורה ונפל.

פרדו לא היה היחיד מבין לוחמי היחידה שכל הסיפור נראה להם דמיוני ולא בר ביצוע. גם סמ"ר אמיר עופר, לוחם באחת מחוליות הפריצה, כתב לאחרונה: "המשימה נראתה לי בלתי אפשרית. שכבתי בחושך וחשבתי איך ניתן לבצע אותה. פתאום צץ במוחי רעיון שנראה לי האפשרות היחידה: המוסד שיחד את אידי אמין, והכל יהיה הצגה אחת גדולה".

הדברים נכתבו בספר שיצא ממש עכשיו בהוצאת המל"מ (המרכז למורשת המודיעין) וזכה להפצה פנימית מוגבלת. בעיני רבים ממשתתפי הפעולה, ובוודאי ממקבלי ההחלטות, ביצוע פעולת חילוץ באוגנדה נראתה מעבר לדמיון המבצעי.

ובכל זאת, "הכניסה לנוהל קרב ביום חמישי נטרלה במידה רבה את הספקנות", כותב פרדו לראשונה על המבצע שבו השתתף. משהו קרה בימים שבהם מטוס 'אייר פראנס' היה חטוף בידי מחבלים פלסטינים וגרמנים. המשהו הזה הוא פעילות הכנה ותכנון ממשיים של קציני צה"ל בדרג בכיר ובדרג בינוני ומטה. לפני כ־15 שנה עוד הספקתי לשוחח עם האלוף בני פלד, ממפקדי חיל האוויר האגדיים. כשהוא רתום לערכת הנשמה ובלוני חמצן מתניידים, הוא סיפר לי בביתו בנווה־מגן על כל מלחמותיו, מטוסיו, הפלותיו ונפילותיו, אבל גם על מבצע אנטבה. "היו שלושה אנשים שבזכותם המבצע יצא אל הפועל והצליח", הוא אמר לי: "קותי אדם, מפקד חיל האויר – זה אני, ויוני נתניהו".

קותי היה ראש אג"ם ביולי 76' , ולמעשה סגן הרמטכ"ל. הוא האמין שצריך לתכנן מבצע חילוץ. בני פלד הגה את הרעיון של הגעה באמצעות מטוסי תובלה 'הרקולס' (130-C) אבל מה שמעניין בהשוואה לצה"ל של היום: קצינים ומפקדים בדרגות של רב־סרן וסגן־אלוף חשבו שהמצב שבו יהודים מוחזקים כבני ערובה במקום מרוחק, מתבצעת סלקציה בינם לאחרים, מדינת ישראל יורדת על ברכיה, ובעוד יומיים־שלושה תתחיל סדרה של הוצאות להורג – היא גם בעיה אישית שלהם; לא בעיה של הממשלה, גם לא של המטכ"ל בלבד. אי אפשר לפטור את זה סתמית: "שאלה בחלונות הגבוהים יפתרו את הבעיה, בשביל זה משלמים להם משכורת".

גם כשהחלה הפעולה עצמה, אלה שהכריעו את גורלה היו בודדים שלקחו אחריות ולא חיכו לפקודה נוספת. השניים שלמיטב שיפוטי, בנוסף ליוני נתניהו, יצרו את התוצאה המוצלחת הם אותו אמיר עופר שלא האמין בהיתכנות המבצע, וחברו אמנון פלד. הם פרצו ראשונים לאולם הנוסעים וחיסלו את שלושת המחבלים ששלטו בבני הערובה באולם. אחר כך היו עוד ארבעה.

אריות על כנפי נשרים

היום כולם יודעים להגיד שסביב המבצע וסביב יוני נתניהו נוצר מיתוס. אחיו של אהוד ברק, ד"ר מולי ברוג, אף מצא לנכון לתחקר את היווצרות המיתוס. בתרבות האמריקנית ידועה האמירה הלקוחה מהסרט 'האיש שירה בליברטי ואלנס': "כשהאגדה הופכת לעובדה, תדפיס את האגדה". זה נכון לגבי אחדים מהמיתוסים שההתיישבות הציונית בארץ ישראל בנתה לעצמה. אבל לגבי שחרור החטופים באנטבה יש בעיה. כל מרכיבי ה"מיתוס" של מבצע יונתן שהפך בתודעה הציבורית למבצע אנטבה, נכונים ומבוססים על עובדות.

לפתע ביום בהיר, ערב יום העצמאות המאתיים של ארצות הברית, מגיעה חבורה של אריות על כנפי נשרים ומחלצת את היהודים שנמצאו בסיטואציה שואתית מידי הגרמנים ויורשיהם בארגוני המחבלים. היום הבהיר הזה היה בקיץ 1976, זו תקופה שהנשרים היחידים בתודעה היו 'האיגלס'. מי יכול היה לצפות שבמחצית השנייה של שנות ה־70, אחרי מלחמת יום הכיפורים ומלחמת וייטנאם, יופיע גיבור ויצא אל הפועל מבצע הצלה בעל חשיבות היסטורית.

ואכן זה נתפס כסוג של אנכרוניזם. לא רק מדינת ישראל, אולי גם העולם המערבי כולו, היה אסיר תודה על אירוע מרומם נפש כמו מבצע אנטבה. למי שלא היה פה אז קשה להסביר את התחושות. אמרנו פוסט יום כיפור, פוסט וייטנאם, פוסט ווטרגייט. זו ישראל של העשור המשונה ביותר, שבין 1967 ל־1977. אני לא חושב שיש עוד עם שהיטלטל בתוך עשר שנים בין התרחשויות מבקיעות מציאות שגרמו לתחושות אקסטטיות קולקטיביות. וכמו רגעי האופוריה, היו ימים של שפל והתרסקות קולקטיבית. הניצחון במלחמת ששת הימים השרה תחושת רווחה שהתבטאה באקסטזה כמעט, על רקע הדכדוך והחרדה של תקופת ההמתנה. וכעבור שש שנים וחצי, "מרתף השואה". כך כינה באוזניי האלוף בני פלד את האווירה בבור המטכ"ל בימי מלחמת יום כיפור.

ימי שלטונו של יצחק רבין הראשון – יוני 1974 עד יוני 1977 – נחשבו, שלא בצדק, שלוש שנים של תקופת המתנה. רמטכ"ל ששת הימים לא הצליח להמריא. באפריל, שלושה חודשים לפני אנטבה, מת באופן פתאומי בבריכה רב־אלוף דוד אלעזר, רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים. דדו הנערץ והיקר היה מאוהביו ומעריציו של יוני נתניהו. הם קבורים זה לצד זה בהר הרצל. הנאהבים והנעימים, דוד ויהונתן.

המרכיב העיקרי של המיתוס מבוסס על מעשה גבורה שמתבצע על ידי גיבור מושיע. באנטבה לא הייתה נקמה. לא היה חיסול ראשי המרצחים, התזת ראש הנחש וביעור קיני הצפעונים. בוצע כל הדרוש כדי להשיב לחיים קרוב למאה נידונים יהודים. הגיבור שפרץ בראש לוחמיו, נהרג. ויוני, למרבה הצער, גילם דמות שהתאימה לשאת את ממדי האגדה. הוא היה צעיר יפה תואר, משכיל ואיש ספר (בוגר הרווארד) אך גם לוחם מיומן, וככל הנראה המפקד הקרבי המנוסה והטוב ביחידה. הוא מיעט בדיבור, שמר על דיסטנס, התלבט אך ברגעים הנכונים "לא היסס לרגע", כמו שנאמר בשיר הידוע. רבים ממיתוסי הגבורה מכסים על כישלון; הם נוצרים כדי לטייח את הכשל ולהגליד את הפצע הנורא. ושוב, לא במקרה הזה. קרב גבורה, מבצע הרואי, נשאר בזיכרון בתנאי שהוא מזוהה עם גיבור אחד. אם יזכרו בעתיד את בינת־ג'בייל, זה יהיה בזכות רועי קליין.

כאן, הטובים ניצחו את הרעים. פעם אחת הומחש לעולם התקשורת והמדינאות ללא מילים מיותרות, מי הם הטובים ומי הם הרעים במלחמה נגד הטרור. שגרירי הצביעות זכו לשיעור שהיה מורכב בעיקר ממעשים. מבצע אנטבה היה מיקרוקוסמוס של מלחמת ששת הימים. תקופת המתנה משפילה שארכה שישה ימים, ומלחמת בזק שארכה כשעה בלבד.

נקודת אור בעשור של פייסנות

במבט מהיום, כאשר אנחנו חוזים במלחמת עולם שלישית או שמא רביעית נגד הג'יהאד הטרוריסטי האסלאמי, שנות ה־70 של המאה הקודמת מצטיירות כעשור הפייסנות, בדיוק כמו שנות ה-30 בטרם הפורענות. הפורענות של היום הגיעה במידה רבה בגלל הכשרת הקרקע המדינית והאידיאולוגית שביצעו מנהיגי אירופה הסוציאל־דמוקרטית של אז – ברונו קרייסקי, וילי ברנדט, אולף פלמה וממשלות צרפת ואיטליה המושחתות. כל אלה פרסו שטיח אדום, גם באו"ם, ליאסר ערפאת ולארגונו אש"ף. הטרור האווירי חגג מ־1968 ועד 1976, כולל פיצוץ מטוסים באוויר ועל הקרקע. הכול מבית מדרשם של הפלסטינים, שהפכו לרדיקל־שיק בנייר כרומו ובצילומי טלוויזיה.

יצחק רבין כראש ממשלה, שמעון פרס כשר הביטחון, הרמטכ"ל מוטה גור, מפקד חיל האוויר בני פלד ומפקד הלוחמים המחלצים יוני נתניהו, העבירו מסר יחיד ומיוחד. מסר של אמת בערפל השקרים של הטרור ותומכיו. "להיות ישראלי בימים אלה פירושו להיות אדם משוכנע בצדקתו", כתב אז בעיתון 'הארץ' פובליציסט בשם אמנון רובינשטיין, פרופסור למשפטים. "חוטפי מטוס אייר פראנס נמנים עם חוליות מרצחים הממשיכים את המסורת הנאצית. מונעים על ידי תפיסה גזענית, מנסים תלמידים אלה של המופתי ושל גבלס להמשיך את המלחמה בעם היהודי. שיטות התעמולה שלהם הן שיטות נאציות, וניסיונם לערער את סדרי העולם התרבותי מושפע מהלך הרוח ההיטלראי". ואותו אמנון רובינשטיין המשיך ומנה את כניעותיו של האו"ם לכנופיית אש"ף, ואת השלמתה של מעצמת הענק ארצות הברית עם רצח שגריריה… או שאני מתבלבל, וכל זה קורה עכשיו.