משחקי הכדורגל הם זירה של אפליה בוטה לטובת החזקים, הצעירים והשבעים, בחסותם של תאגידים קפיטליסטיים חזיריים. הלל גרשוני תוהה: מתי סוף סוף יגיע קצת צדק למגרש?
התעלמנו מכך די והותר, הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן.
צדק חברתי אינו יכול להיות סיסמה ריקה. שוויון אמיתי, מהותי – לא "שוויון בחוקים" מדומה – חייב להיות מיושם בפועל, ולא רק נישא בפיות האנשים ולבם בל עמהם.
אני מדבר, כמובן, על אליפות אירופה בכדורגל.
העיפו מבט בטבלת הנבחרות הפיינליסטיות מאז נוסדה האליפות:
גרמניה, עם אוכלוסייה של 82 מיליון איש, הגיעה לגמר לא פחות משש פעמים. ספרד – ארבע פעמים, עם אוכלוסייה של 46 מיליון 'בלבד' אבל עם פיצוי של מסורת כדורגל עשירה. אחר כך רוסיה הסובייטית, עם אוכלוסייה אדירה של כ־300 מיליון איש בעת התפרקותה, ואחריה איטליה עם 60 מיליון איש. התמונה ברורה: אם עברת את הסף של כמה עשרות מיליוני אזרחים, אתה בעל סיכוי טוב יותר להגיע לגמר. אם לא – תגיע אליו לכל היותר פעמיים בכל ההיסטוריה.
כל בר דעת יבין שמדובר באפליה בוטה. העובדה שלמדינה מסוימת יש מאגר גדול מספיק של אזרחים כדי שממנו יתבלטו הכוכבים, מהווה סטירת לחי בפרצופה של כל שאיפה לשוויון אמתי בין בני האדם. זה כמובן לא הכול: מעבר לגודל המדינה, גם לאלמנטים אקראיים לחלוטין כמו מסורת המעודדת כדורגל, או תמ"ג לנפש, יש השפעה מרובה על יכולותיה של הנבחרת הלאומית.
המערכת, אם כן, מוטה לטובת החזקים, הגדולים והשבעים, וכללי המשחק נקבעו במפורש נגד המדוכאים עלי אדמות. האם מקרה הוא שנבחרת פלסטין מעולם לא הגיעה להישגים של ממש?
אך מתבקשת אפוא היא החרמת העולם הישן עדי יסוד, והקמת סדר עולמי חדש שבו לפערים תרבותיים או למצב סוציו-אקונומי משופר לא תהיה השלכה על היכולת לזכות בגביע. הרעיון של הגרלה מי תהיה המדינה הזוכה יכול להיות פתרון נבון, ולמעשה הוא גם אינו רחוק מהמצב הנוכחי בין הנבחרות השבעות המגיעות למעלה, שגם הן מכריעות ביניהן את המשחק בתחרות בעיטות עונשין ותו לא.
כל זה, חשוב להעיר, הוא עדיין קצה הקרחון בלבד. משחק בין נבחרות "לאומיות" אינו אלא מחזק את הלאומנות הפושה בעולם, ומוציא אל הפועל את יצרי הלב האפלים ביותר. מן הצד השני, משחק בין "מועדוני כדורגל" שאינם אלא תאגידים קפיטליסטיים חזיריים, הוא הייצוג המר ביותר של תרבות הרווח הנצלנית, כאשר בעלי הון לוקחים "רגליים להשכרה" וזורקים עליהם כמה מיליוני פרוטות, כביכול סכום כסף כלשהו יכול להוות פיצוי על שימוש ציני בגופו של האדם כדי לענג אחרים.
לא זו אף זו: המשחק הנדון מבטא בגאון אפליה חמורה על בסיס יכולות פיזיות. הדרת בעלי מוגבלויות, פיזיות ונפשיות, מתבצעת בלא כל מחשבה שנייה. גם אפליה על רקע גיל שכיחה מאוד. הביטו בגרף הזה, המונה את מספר הדקות ששיחקו שחקנים, לפי גיל, בפרמייר ליג:
האפליה זועקת. לא הגעת לגיל 15? עברת את גיל 35? אתה נזרק לכלבים. האם לשחקנים בני 40 או 50 אין מה לתרום? האם אנחנו באמת מאמינים שהדעות הקדומות והגילנות אינן משחקות פה תפקיד, לא רק בבחירת השחקנים שיתרוצצו על הדשא אלא גם בעצם קביעת הכללים המפלים?
כולנו מכירים את ההבדל בין שוויון בתנאים לשוויון אמיתי. שוויון אמיתי מושג רק על ידי תנאים שונים לכל אחד ואחד, כדי שבסופו של דבר כולם יהיו בדיוק אותו דבר.
במקומות מסוימים הבינו את השערורייה ופועלים לתיקון העוולות הללו, אם כי באופן חלקי ולא משביע רצון. כך, לדוגמה, בפסיקה נאורה ומתקדמת הכריע בית הדין לעבודה בישראל לטובת עיוור שהופלה בקבלה לעבודה משום שלא רצו להתקין עבורו תוכנה מיוחדת בעלות גבוהה. באותה רוח, חובה לבטל את האפליה מחמת גיל ומגבלות פיזיות ונפשיות גם בענף הכדורגל. הנה כמה צעדים הכרחיים בדרך לתיקון עולם הכדורגל ברוח השוויון:
- יש לקשור כדורי ברזל לכל שחקן אתלטי. בדיקה פיזית מקיפה באמצעות ועדה ושלוש תת־ועדות שונות תקבע את משקל הכדור לכל שחקן, כדי שיושג שוויון מוחשי בין השחקנים.
- לשחקנים עם מוגבלות פיזית יש לספק את כל אפשרויות העזר, ובכלל זה כיסא גלגלים ממונע, ג'ט-פק, ו/או שחקן עזר מן הפיליפינים שיוקצה לטובת העניין.
- לשחקנים עם מוגבלות נפשית יש לספק מוח חלופי ממאגר המוחות הבינלאומי.
- תוקם תת־ועדה נוספת שתקבע, בהתאם לקריטריונים מדעיים, לאיזו מהנבחרות יש סיכוי טוב יותר לזכות בתחרות בתנאים לא הוגנים (תזכורת: כל התנאים אינם הוגנים), ובהתאם תוריד להן ניקוד. הוועדה תהיה אובייקטיבית כמובן, ללא משוא פנים ובלתי ניתנת לשיחוד, כמקובל בכדורגל העולמי. בשם ההעדפה המתקנת והבעת תמיכה בחלשים, ייקבע בתקנון כי נבחרת פלסטין תגיע בכל מקרה לגמר.
- בשלב מתקדם יותר יבוצע טיפול שורש בתנאי המשחק המפלים. תבוטל הגבלת המשחק בזמן, במספר השחקנים, בסוג הכדור ובגודל המגרש, וייקבע כי הבקעת שער לא תיחשב עוד מדד כלשהו לניצחון הנבחרת.
לאחר יישום כל הצעדים הנדרשים, כולנו תקווה שנגיע בסופו של דבר לשוויון מהותי ואיכותי גם בשאר ענפי הספורט, ובמקום התמונה המפלה הזו:
נגיע סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה, עם הפודיום הזה:
ונאמר אמן.
למה אתם לא כותבים על מודלים של ספורט מקצועי כמו בארה"ב???
אם הטענה היא שליברליזם מבטיח משחק מהנה-
הרי היכרות שטחית עם ספורט תחרותי תעלה שהוא מושך קהל רב למרות (ולדעתי- בגלל) רגולציה חזקה מאוד:
פיקוח על חומרים אסורים
חובת רישום
הפרדה בין גברים ונשים
הגבלה על זרים (לפחות בקבוצות לאומיות..)
תיקרת שכר (ב- NBA)
בקרה תקציבית ושאר תקנוני ההתאחדות לגבי שחקנים, מאמנים, קבוצות וכו'
וכמובן- חוקי המשחק עצמו.
כלומר, "שוק" הכדורגל נקבע ע"י "יד" שאינה נעלמת כלל וכלל.
טיעון מוזר במיוחד. גם לכל תאגיד קפיטליזטי יש כללים כיצד יש להתנהג בו. אזי אין "יד נעלמה"?!
קפיטלזים אינו אומר שאין כללים. קפיטליזם אומר שכללי המשחק נקבעים בצורה וולנטרית ולא ע"י הממשלה באמצעות כוחה.
תודה שהעלית את עניין ההפרדה בין גברים ונשים בספורט. העניין ראוי למאמר נפרד.
בקיצור – הפרדה בין נשים לגברים בספורט היא אפליה מגדרית פסולה, הדרת נשים , והחפצה שובניסטית (לא שאני יודע מה זה בדיוק, אבל נראה לי שזה מתאים להכניס כאן).
אם גברים ונשים יכולים להילחם שכם אל שכם ביחידת חי"ר, אין כל סיבה למה לא ליישם את זה על מגרש האתלטיקה, הכדורגל, הכדורסל, הכדור יד והגו'דו.
אני מציע לך לעשות השוואה בין הליגה הספרדית בכדורגל לבין הNBA. אחרי זה תחליט איזה מודל אתה מעדיף
לאמיר ש: מה ההבדל העקרוני בין כפיית כללים מדוקדקים ע"י תאגיד, לכפיית כללים כאלה ע"י מדינה?
משעשע. לקח לי כמה שניות לקלוט שמדובר בסרקאזם משובח.
נלחצתי לשניה שנכנסתי בטעות ל'שיחה מקומית' 🙂
לפני כ-20 שנה הוצגה ההמחשה הטובה ביותר, הזכורה לי, לנאמר במאמר. הוחלט, בשם אידאולגיה שוויונית כלשהי, שהלכה רחוק מדי, להקרין בטלוויזיה את גמר הגביע בכדורגל לנשים, לפני גמר הגברים. התוצאה הייתה סבל מתמשך לחובבי הכדורגל, האוהבים את המשחק בשל הקצב, החוזק, הקשיחות, וסליחה – גם כיוון שזה משחק 'גברי' באופיו. מה שהוצג על המסך לא הצדיק, פשוט, הקצאת כשעתיים של שידור. ניסיון זה לא חזר.
בנושא אחר – יש לדעתי בעיה עם 'קפיטליזם חזירי' בספורט. פחות בשל הכסף, ויותר כיוון שיכולתן של קבוצות עשירות מסוימות לקנות כל שחקן בגלובוס, מעקרת את יכולת ההזדהות איתן. הן פחות ופחות מייצגות משהו או מישהו. אם אני זוכר טוב, בהרכב צ'לסי היה רק שחקן אנגלי אחד (דניס ווייז) כשביקרה בישראל. כך, ההזדהות של ישראלים עם מכבי תל אביב בכדורסל פחתה בהרבה לעומת שנות ה-70, וביחס ישר לירידה ב'ישראליות' שלה, כפי שנתפסת בציבור. דומני שגם המחבר לא יתנגד לוויסות מסוים, שלדעתי יידרש יותר ויותר גם על ידי אוהדים.
בקבוצה ה״גדולה״ של מכבי, שלקחה שתי אליפויות ב-2004/2005, היו מעט מאוד ישראלים (בורשטיין ושלף בעיקרון היו המובילים, והיה את שארפ המתאזרח). הכוכבים היו וויציץ׳, שאראס, פארקר ובאסטון. ועדיין המדינה התרוקנה לחלוטין… ונס ז׳לגיריס עדיין משהו שכולם זוכרים… אז אני לא בטוח שזה מדוייק.
צריך שהמשכורת של השחקן הבכיר באירופה לא תהיה גבוהה ביותר מפי 10 ממשכורתו של השחקן הזוטר ביותר גם אם הוא משחק בליגה 5 באסטוניה. די לחזירות
בהחלט! הכדורגלנים, דורשים, צדק חברתי!
הבעייה היא שאנשים רבים, שמכנים את עצמם בטעות "פרוגרסיבים", הינם נטולי הומור במידה כזו, שהם עלולים לקחת את המאמר הזה ברצינות, ולפעול להגשמתו. בייחוד בעניין האפלייה המתקנת לנבחרת פלסטין, כמובן.
פעם, לא כל כך מזמן, טור כזה היה משעשע. היום,זה מנבא אימות שכמעט מעבר לפינה. למי שלא מבין, מומלץ הספר ״האריסון ברז׳רון״ מאת קרט וונגוט. עוד יותר קל — יש סרט, באותו שם.
שכחת את הדרת הנשים. אין שם אישה אחת לרפואה על המגרש.
אלא אם היא מעודדת, כלומר בחורה חצי עירומה שמנוצלת מינית להנאת ציבור הגברתנים המיוחמים בקהל.
אני מציע שיקציבו מכסה מתקנת של 60% נשים בכל רבוצות הכדורגל.
או לכל הפחות ישלחו חצי מהשחקנים לשיבוץ-מחדש מיני.
הלל גרשוני לא אכפת לך שאני ישים לינק למאמר הזה באתר ONE או אתר SPORT5 נכון?
יהיה לך יותר חשיפה 🙂