שמאלנים בכל העולם העריצו את מנהיגה הוגו צ'אבס והצביעו על הישגיו, אבל קריסתה המהדהדת של ונצואלה ממחישה שוב את הפער בין ססמאות למציאות. האם הפעם הלקח יילמד?
87 אחוזים מאזרחי ונצואלה דיווחו לאחרונה שאין להם די כסף לקנות אוכל. זהו נתון קיצוני בכל קנה מידה, אך הוא יוצא דופן במיוחד בהתחשב בכך שוונצואלה הייתה עד לאחרונה מדינה צומחת, עם רפואה ושירותים חברתיים מתקדמים יחסית; לא בדיוק מדינה אפריקנית ממוצעת. אבל בעולם שהתרגל לראות הוצאות להורג ביוטיוב, לא מפתיע שגם העניין בקריסתה הכלכלית של ונצואלה דועך לאטו.
מדוע בכל זאת חשוב שוונצואלה תיחרט בתודעת הציבור? משום שוונצואלה היא נושאת דגל הסוציאליזם המודרני. אם פעם, כדי להזכיר לאנשים את עוולות הסוציאליזם הרדיקלי, הדוגמה המובהקת הייתה רשעותה וכישלונה של ברית המועצות, היום כבר לא צריך לחזור שלושים שנים לאחור; ונצואלה של 2016, חלוצת המודל ה"פוסט־ניאו־ליברלי", גאוות השמאל הרדיקלי, נכשלה קולוסאלית. כאילו לא למדנו דבר.
ונצואלה היא מדינה בעלת מסורת סטייטיסטית־קומוניסטית מפוארת. הנפט, מקור העושר שלה, היה בבעלות המדינה כבר משנות החמישים. עוד הרבה לפני כן, ונצואלה נשלטה על ידי הצבא. ברור שלעבר הרחוק יותר יש חלק חשוב בהבנת המשבר הנוכחי, אך כל תיאור של שרשרת האירועים שהובילה למשבר הנוכחי חייב להתחיל בעליית הוגו צ'אבס לשלטון. צ'אבס הוא האיש האחראי לכך שוונצואלה לא הלכה בעקבות מדינות הגוש הסובייטי לשעבר, שעברו מהפכה כלכלית לעבר שוק חופשי יותר.
את גודל ההחמצה ניתן לראות כשמשווים את מצבה הכלכלי של ונצואלה שנותרה קומוניסטית, לזה של צ'ילה שבחרה בכלכלת שוק (הנתונים מעודכנים נכון ל-2013. המצב הנוכחי גרוע בהרבה).
source: tradingeconomics.com
המנהיג הלטיני היה מהפכן פופוליסט וכריזמטי בחסד, שעלה לשלטון ב־1998 בעקבות משבר פוליטי וכלכלי, שנוצל על ידיו עד תום. הוא שלט במדינה ביד רמה, עד מותו בשנת 2013. הוא שכנע את הציבור שהקפיטליזם האמריקני והאליטות הבורגניות אשמות במצב הכלכלה, שההמלצות השמרניות של הקרן המוניטרית הבינלאומית הן אסון, ושהפתרון הוא מדינה עצמאית, סוציאליסטית וחזקה. את המהפכה שלו כינה צ'אבס "המהפכה הבוליבארית", בעקבות סימון בוליבר, מנהיג ונצואליאני בן המאה ה־19, ששאף לאחדות פוליטית וכלכלית של דרום אמריקה, הקטנת המעורבות האמריקנית באזור, עצמאות כלכלית, עוצמה וגאווה לאומית.
כדי להבין במה מדובר, די לעיין בטקסט שכתב במאה ה־19 יועצו הכלכלי של בוליבר: "סבון זר, למשל, הרס מפעלי סבון מקומיים רבים. כעת אנחנו מייבאים אפילו נרות מחו"ל, שנמכרים במחיר של 8 בריאל. המפעלים המקומיים הבודדים שעדיין מייצרים נרות, מייבאים את הפתילים… מדהים שככל שאנחנו נשענים יותר על אינטרסים זרים לאספקת הצרכים שלנו, העצמאות הלאומית שלנו דועכת והנזקקות שלנו מתרחבת אפילו לצרכים הבסיסיים ביותר". צ'אבס ייבא את הפרוטקציוניזם הלאומני הזה היישר מהמאה ה־19 לתוך עולם של כלכלה גלובלית וליברלית. הכתובת הייתה על הקיר.
כפי שתואר בספרים ובמחקרים רבים (למשל "הוגו צ'אבס: סוציאליסט למאה ה־21", מאת מייק גונזלס; "קומנדנטה: ונצואלה של צ'אבס", מאת רורי קארול), המהפכה הבוליבארית פורשה על ידי צ'אבס כיישום "דמוקרטיה שיתופית אמתית", דחיית ה"ניאו־ליברליזם" האמריקני, חלוקה שוויונית של רווחי הנפט, תכניות רווחה רחבות היקף, שוויון מלא לנשים ועוד. אך סיסמאות יפות לחוד ומציאות לחוד; הצעדים הכלכליים שנקט צ'אבס לא בוססו על כלכלה בריאה אלא על רווחי נפט, הלוואות ומדיניות שערי מטבע חסרת תוחלת, והם שהובילו את ונצואלה למשבר הנוכחי.
בקווים כלליים ניתן לתאר את השיטה של צ'אבס כשימוש ברווחי הנפט כדי לממן הוצאות רווחה ענקיות ("המשימות הבוליבאריות"). הוא אכן הצליח לשפר בדרך זו את החינוך והרווחה בוונצואלה, אך ההשלכות הכלכליות היו הרות אסון: הכסף מהנפט לא באמת היה מספיק, הממשלה לא חסכה די כסף, האינפלציה גאתה, והממשלה מימנה את הוצאותיה ההולכות וגדלות באמצעות חוב בריבית גבוהה.
צ'אבס יצר קשרים עם מדינות כגון סין, לוב, סוריה וזימבבואה; הקשרים הללו אכן עזרו לו לחולל צמיחה מסוימת (שהתרחשה גם במדיניות לטיניות אחרות) ולפתוח שווקים חדשים לייצוא נפט ולייבוא מוצרים, אך הם לא סייעו לו לפתח כלכלה בריאה. העסקים המקומיים לא פרחו, הביורוקרטיה הממשלתית גאתה וונצואלה המשיכה לייבא 80 אחוז מהמזון שלה, למרות שאיפתו של צ'אבס לפתח ייצור מקומי. התורים לאוכל התחילו כבר ב-2008; צ'אבס הקים רשת ממשלתית של סופרמרקטים עם פיקוח מחירים, דבר שהוביל להחרפה נוספת, למחסור במזון ולתורים לקניית אוכל.
בעידודו של צ'אבס נוצרו התאגדויות עובדים רבות, שזכו למימון ממשלתי. בשנת 2007 הוא הלאים תעשיות רבות כדי להקטין את השפעתן של חברות בינלאומיות. הוא קבע פיקוח מחירים ומערכת שערי מטבע מורכבת, שקיבעה שער מועדף ליבואנים ושער גרוע ליצואנים ומשקיעים בחו"ל, על מנת שיוכלו לייבא מוצרים מחו"ל בקלות וכדי שאנשים ישקיעו את כספם בוונצואלה ולא בחו"ל. ההתערבויות הללו לא מנעו כמובן את האינפלציה, ויצרו שוק שחור מסועף. וכמובן: בוונצואלה של צ'אבס היה אסור לפטר עובדים, משום סיבה שהיא.
במקביל, השחיתות השלטונית הגיעה לשיאים חדשים. צ'אבס קנה לעצמו מטוס יוקרה ב-65 מליון דולר, זמן קצר לאחר שהבטיח לקצץ ברכישת המטוסים הממשלתיים; פרויקטים ממשלתיים הוענקו ללא מכרזים; חברת הנפט הממשלתית נוהלה בחוסר יעילות קיצוני. המדיניות הכלכלית של צ'אבס, שהבטיחה שוויון, גרמה ליצירת מעמד עשיר חדש שהורכב מפקידים, אנשי צבא, בנקאים וסוחרים ממולחים שהשכילו לנצל את הרגולציות והשלטון הסוציאליסטי המושחת לטובתם. המעמד החדש קנה דירות יוקרה בחו"ל, טס במטוסים פרטיים, ותמיד שילם במזומן. חברות "פרטיות" שסחרו עם הממשלה, נוהלו בעצמן על ידי פקידי ממשלה. במקביל הפכה ונצואלה לממלכה לייצור קוקאין. בתשע השנים הראשונות לשליטת צ'אבס, היו לממשלה הכנסות של 700 מיליארד דולר; ההוצאות החברתיות של ונצואלה, שנוהלו בחוסר שקיפות ובחוסר יעילות לאורך השנים, לא הגיעו לממדים הללו. כסף רב נעלם, והשמועות דיברו על דולרים רבים שנערמו בחשבונות בנק זרים.
התוצאה הייתה כאוס כלכלי ושלטוני, שאמנם עורר רגשות לאומיים חזקים וקצר הצלחות בטווח הקצר בדמות ירידה בעוני ושיפור בבריאות ובחינוך, אך היה בלתי אחראי בטווח הארוך והפך את ונצואלה לחבית נפץ שהתפוצצה לבסוף.
אוהבים אותך, הוגו
כאמור, לצ'אבס הפופוליסט היו הצלחות חברתיות מסוימות, והוא קסם לאנשי שמאל רבים. בתקופתו עלתה תוחלת החיים במדינה, שיעור תמותת התינוקות ירד ורמת החינוך עלתה. הוא ביטא באמירותיו ובמעשיו את כל החלומות הרטובים של השמאל הליברלי הרדיקלי; שוויון, מלחמה בניאו־ליברליזם, ארגוני עובדים, דמוקרטיה שיתופית, צדק חלוקתי, מאבק בהתחממות הגלובלית ועוד. כל הסיסמאות האפשריות, הנשמעות באקדמיה מדי יום ביומו.
כך, למשל, הוא האשים את הקפיטליזם בהתחממות הגלובלית. "רוח רפאים מסתובבת ברחובות קופנהגן… הקפיטליזם הוא רוח הרפאים, שכמעט אף אחד לא רוצה לדבר עליו", אמר בוועידת האקלים בקופנהגן בשנת 2009, והבהיר כי "סוציאליזם זוהי הדרך, זהו השביל להצלת העולם, אין לי בכך שמץ של ספק. קפיטליזם הוא הדרך לגיהנום, הרס העולם".
בהומור אופייני אמר צ'אבס ב-2009: "אם האקלים היה בנק, ארצות הברית כבר הייתה מצילה אותו". עם התבטאויות מסוג זה, קל להבין מדוע רבים נטו לחבב את האיש.
ג'וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכלה, שיבח את הצמיחה הגבוהה של ונצואלה באותה תקופה ואת ההוצאות החברתיות הגבוהות. שטיגליץ עשה זאת תוך זלזול באינפלציה הגואה ובחוסר האחריות הכלכלית של צ'אבס. שטיגליץ היה אולי האינטלקטואל המערבי הבולט ביותר שהביע את אהדתו לוונצואלה, אך אנשי שמאל רבים ברחבי העולם, בהם עיתונאים מובילים ב"גארדיאן" וב"סלון" הביעו את תמיכתם הגלויה בו.
אך לא לעולם חוסן. ב-2013, עם מותו של צ'אבס, כבר היה ברור שההצלחות החברתיות והכלכליות של ונצואלה אינן בנות קיימא; האינפלציה גאתה, מחירי הנפט ירדו, והחוסרים במזון תכפו. כלכלתה הרעועה של ונצואלה נשענה כמעט לחלוטין על נפט (94% מהייצוא), ללא גיוון ופתיחות עסקית (בוונצואלה לוקח 144 ימים לפתוח עסק, לעומת שישה ימים בארה"ב) ומדיניות פיסקלית בלתי אחראית (גרעון תקציבי של 29% ב-2014, לעומת 6% בספרד ו-3% ביוון). הירידות במחירי הנפט העניקו מכה קשה לכלכלת המדינה, שהובילה להעצמת כל הבעיות האחרות. וכן, גם המדיניות הסוציאליסטית כשלה לחלוטין; שיעור האי־שוויון בוונצואלה גבוה כיום מבארה"ב.
source: tradingeconomics.com
ולמרות כל אלה, ניקולס מדורו, נהג אוטובוס לשעבר שהחליף את צ'אבס בהנהגת ונצואלה, המשיך באותה מדיניות כלכלית כושלת. כיום המצב ידוע. ונצואלה נמצאת במשבר חמור, וכתוצאה מכך גם הפשע גואה ברחובותיה: קרקס, בירת ונצואלה, נחשבת לעיר בעלת שיעור מקרי הרצח הגבוה ביותר בעולם. כך זה נראה כשלאנשים אין אוכל. במקום רפורמה כלכלית, נשיא ונצואלה עסוק בניסיונות כושלים להעלאת מחירי הנפט ל-100 דולר לחבית, ובהאשמת המערב בתיאוריות קונספירציה משוללות יסוד.
ב-2015 אמר מדורו כי "ונצואלה חייבת להעמיק את הסוציאליזם שלה כדי לשפר את הכלכלה", וכי "רוב הסקטור הפרטי הם עלוקות עצלניות". עם גישה כזאת, נראה שונצואלה אבודה. הפתרונות הכלכליים הנכונים ברורים: ייצוב מוניטרי, צמצום פיסקלי, ביטול הביורוקרטיה, הפרטה. למרבה הצער, נראה ששינוי משמעותי יבוא רק לאחר מהפכה מוחלטת, שתסתיים בעלייתו של שלטון ימני והגיוני; השלטון המטורף הנוכחי לא מראה כל נכונות לשינוי.
זהירות, פופוליזם
למרות דמיון מסוים, קשה להשוות בין השמאל הפרוגרסיבי במערב לשמאל הסוציאל־פופוליסטי הקיצוני בונצואלה. השמאל בישראל ובארה"ב מתבסס על פירות הצמיחה, היזמות והגלובליזציה הקפיטליסטית ה"ניאו־ליברלית" כדי לממש את שאיפותיו הסוציאליסטיות. צ'אבס, ואחריו מדורו, לקחו את הסוציאליזם צעד אחד קדימה: הלאימו את התעשיות, התערבו בכלכלה באופן קיצוני, וניסו להתנתק מכלכלת העולם. גם אם לאבי ניסנקורן ולברני סנדרס היה נולד ילד משותף, הוא היה מזיק פחות מצ'אבס.
ובכל זאת, הניסיון העגום של ונצואלה הוא תמרור אזהרה והרתעה נוסף מפני פוליטיקאים חסרי אחריות. הלקח פשוט: הסוציאליזם מסוכן, והכפפת כוחה של המדינה להגשמת מאוויים חברתיים עלול להסתיים באסון. נכון להיום, מה שמגן על המערב מפני אסונות כלכליים מסוג זה הם החירות והליברליזם הטבועים עמוק במוסדות הדמוקרטיים. בתנאים אלו, כוחם של סוציאליסטים ואידאליסטים שונים מוגבל, ונזקם מצומצם. כל כרסום בחירות הפרט ובחופש הכלכלי הוא צעד אחד נוסף בדרך לוונצואלה. אסור לשכוח זאת.
את המאמר הטוב ביותר שקראתי על המצב הנוכחי בוונצואלה כתב פרנסיסקו טורו, עיתונאי שמתגורר בבירה קרקס. וכך הוא חותם את דבריו: "זוהי ונצואלה היום, מדינה ללא עתיד. כבר עכשיו יש לנו אלימות ברמה של מלחמה, אפילו ללא מלחמה רשמית. אנשים שיש להם משפחה ומכרים שעדיין מתגוררים בוונצואלה לא מסוגלים לדמיין את המציאות ברגע שתתחיל מלחמת אזרחים אמיתית, בנוסף על המתרחש כיום". הלקח מהדהד.
המשפט "בהתחשב בכך שוונצואלה … לא בדיוק מדינה אפריקנית ממוצעת" קצת תמוה שכן וונצואלה אינה מדינה אפריקנית כלל, לא כל שכן מדינה אפריקנית ממוצעת.
אבל הנפט היה "של העם", אז איך זה שמדינה שאמורה ליהיות העשירה בתבל מדרדרת לתוהו ובוהו?
איך זה ש"העם" לא הצליח להזרים מספיק נפט מהאדמה (של העם)? איך?
בוודאי אלה מזימות הטייקונים! תשובה! משפחות ההון (קשר הון=שילטון), אה, היהודים (סליחה, ציונים)!
אה, שמאלנים? בוא נשמע תירוציכם. לא אתפלא אם יככב שם אחד, ביבי.
אתה באמת לא יודע מה יהיו התירוצים?
"הייתה לנו כוונה טובה, רצינו רק לעזור לעניים המסכנים. נכשלנו הפעם, אבל זה לא אומר כלום – נצליח בפעם הבאה. אסור לאבד תקווה למהפכה גדולה, שתהפוך את העולם למושלם. הקפיטליזם הבינלאומי חנק את ונצואלה האמיצה, ממש רגע לפני שהספיקה להגיע אל האושר והעושר. זה הכל באשמת החזירים הקפיטליסטים, כרגיל."
וכולי וכולי וכולי. התשובות האוטומטיות מוכנות מראש, ותמיד חוזרות על עצמן.
רמי, ומה עם ביבי? הרי זה הוא, הוא! חמסה חמסה נגד עין שרה…
על ביבי עדיף לא לדבר. אולי יש נשים וילדים שקוראים את הטוקבקים שלנו, ועצם אזכור שמו המפורש, עלול לפגוע בנפשם הרכה.
הסוציאליזם הוא חלום ורוד אשר נהפך למציאות אדומה
תודה רבה על הכתבה. מידע כזה למעשה מצונזר בעיתונות שלנו, מסיבות פוליטיות של קובעי דעת הקהל.
דבר ללמפה.
השמאל תמיד יכשל בשמירה על זכויות הקניין ויידכא יוזמה חופשית ולכן לא יוכל לטפח כלכלה בריאה אבל הוא מעולה מעולה מעולה באינדוקטרינציה ושטיפת מח מהגן ועד הדוקטורט
מוזר שעדיין ישנם אנשים שהויכוח "קפיטליזם-סוציאליזם" לא נפתר עבורם.
סוג כזה שלא אנשים יכול להיות רק אם הסוציאליזם, והשמאל בכלל, היא הדת שלהם.
כמו שיהודים/נוצרים/מוסלמים אדוקים מאמינים בבריאתנות מכיוון שכך הדת שלהם אומרת להם, באותה מידה הסוציאליסטים מאמינים בסוציאליזם כי כך הדת (שנקראת "שמאל") אומרת להם.
כך למשל הדת הזאת אומרת שמגדר הוא "נוזלי" ושהביולוגיה אינה חשובה, האיסלאם הרדיקלי הוא קורבן שמגיב לתוקפנות מערבית, כדור הארץ ייהרס כליל כתוצאה מפליטת גזי חממה, הלאום היא המצאה מיותרת שכדאי שתיעלם, האדם הלבן הוא בבסיסו גזען אך בני אדם כהי עור אינם מסוגלים אפילו להיות גזענים וכו'.