האם סוף סוף התקשורת תבין שההסתדרות פוגעת בעובדים?

בחודשים האחרונים עזבו שורה של עיתונאים בכירים את תפקידיהם בקול תרועה רמה, לטובת הצטרפות ל"תאגיד השידור הישראלי" החדש. ביניהם ניתן למנות את יאיר שרקי שעזב את ערוץ 2,  שאול אמסטרדמסקי שעזב את 'כלכליסט', אבישי עברי שעזב את ערוץ 20, עומר־בן רובי שעזב את גלי צה"ל ועוד. לצדם הצטרפו לתאגיד עיתונאים ותיקים מ'קול ישראל', בהם יעקב אחימאיר, אריה גולן, יואב קרקובסקי, מלאכי חזקיה, גל ברגר, אסתי פרז, ניסים קינן – בסך הכול כמאתיים איש שכבר חתמו על חוזים עם התאגיד.

תאגיד השידור אמור היה להתחיל לפעול ב־30 בספטמבר הקרוב, לאחר דחייה מהמועד הראשוני שהיה נקוב בחוק – סוף 2015. ולפתע: פצצה. בהודעה שפרסמה ההסתדרות(!), ורק לאחריה פרסם גם משרד התקשורת, נמסר שתחילת הפעלתו של התאגיד לא תהיה לפני 2018. כן, 2018.

ומה יעשו עד אז כל העיתונאים שעזבו את מקום עבודתם? לשאול אמסטרדמסקי היה רעיון: "תכלס, תמיד חלמתי לצאת לטיול של שנה וחצי מסביב לעולם רק שאף פעם לא היתה הזדמנות", הוא צייץ בחשבון הטוויטר שלו.

מה עניין ההסתדרות לתאגיד? האם היא נהנית להתעלל באנשים שחותמים במקום עבודה חדש? קודם כול, ברור שכן. אבל בשביל זה צריך לחזור אחורה, לשאלה מדוע בכלל קם התאגיד.

אותה גברת באותה אדרת

רשות השידור, שקמה ב-1965, עברה את אותו תהליך שעברו גופים ממשלתיים רבים: היא הפכה לגוף מסואב, שמן, מלא באי־סדרים, חריגות שכר וחגיגות שכר. האמת, זה לא ממש צריך להפתיע: כשאתה לא פועל כגוף מסחרי תקין הנדרש להצביע על מאזנים ושורת רווח, וכשהכסף הוא לא שלך אלא של משלם האגרה, למה שלא תחגוג? רק לאחרונה קיבלנו תזכורת לגודל השחיתות, בתחקיר "המקור" בערוץ 10 על משחק זדוני בכספי משלם המסים לטובת אנשים פרטיים. וזהו רק קצה הקרחון.

ככל שהתבררה רמת הסיאוב והסכמי השכר המופרזים, יחד עם הכישלון הטוטלי במאבק על לבו של הציבור הישראלי בשוק שהפך לתחרותי יותר ויותר, קמו ועדות שונות שהמליצו על רפורמות ברשות. בעקבות אותן ועדות, ולאחר דו"ח חריף של מבקר המדינה, הוחלט לבסוף על רפורמה מקיפה ברשות השידור שתהווה למעשה סגירתה והקמתה במתכונת חדשה בשם "תאגיד השידור הישראלי".

מה השגנו בסגירה ופתיחה מחדש? התנהלות תקציבית ראויה מעט יותר, העסקת פחות עובדים לצד הוצאה לפנסיה של הקיימים, ובעיקר שליטה הדוקה פחות של ההסתדרות, שעד כה הייתה מלכת רשות השידור. החוזה שנחתם עם חלק מהעובדים שהצטרפו לתאגיד החדש קובע שמדובר בחוזה אישי שלא יחולו עליו כל תנאי הסכמים קיבוציים. במילים אחרות, מישהו הזיז לניסנקורן את הגבינה.

ליו"ר ההסתדרות, כך נראה, לא ממש אכפת מהאנשים שעזבו את מקום עבודתם ועכשיו צריכים למצוא מה לעשות בזמן שנותר. כי ניסנקורן וההסתדרות אינם דואגים באמת לאנשים ולעובדים. הם דואגים לכוח של עצמם, ובתאגיד החדש יהיה להם הרבה פחות כוח. אם הם ימשכו את רשות השידור הכושלת עוד שנה, העובדים המאוגדים שם יוכלו להמשיך לחיות על חשבון הציבור – אף שלא ברור מהו המקור התקציבי למהלך כזה –  ובלי להתחייב לתועלת מוחשית כמו בכל גוף נורמלי. בינתיים ניסנקורן יוכל להפעיל את שריריו כך שגם הגוף החדש יהיה המשכו־תאומו של הגוף הישן, על ההתאגדות המסואבת שבו. כי לניסנקורן אכפת רק מניסנקורן.

למכור, ושהשוק ידבר

גם לפני ההתערבות הכוחנית של ניסנקורן, לא היו לי תקוות מהתאגיד החדש. מדובר באותה גברת, כמעט באותה אדרת. העובדה שבמקום אגרה ישירה התאגיד יתבסס על תקציב המדינה, ובעצם על כספי מסים אחרים, איננה משמעותית בשום צורה; העובדים שהצטרפו לתאגיד הם אותם אנשים שאנחנו מכירים מכלי התקשורת הקיימים, ורובם ממשיכים מרשות השידור הישנה, כך שגם גיוון ודם חדש לא ממש נראה כאן; וחשוב מכול, התמריצים הם אותם תמריצים – שוב מדובר בגוף שאין לו כל עניין בשאלה כמה אנשים יקשיבו לשידוריו או יצפו בתכניותיו, כך שהוא יכול להמשיך וליצור תכנים בעלי עניין מועט לציבור. גם בתחום ההטיה הפוליטית אין מה לצפות, כפי שהרחבתי בטור קודם: כאשר אין תחרות, אין גם שום אינטרס לקלוע לטעמו הפוליטי של הקהל, והתוצאות צפויות למדי.

"שידור ציבורי" איננו נשמת אפה של הדמוקרטיה כפי שמפמפמים לנו השכם והערב, אלא בדיוק להפך – אחד האויבים הגדולים ביותר שלה. באמצעותו יכולה קבוצה קטנה של אנשים לשלוט בסדר היום של מדינה שלמה, מבלי לתת דין וחשבון לאיש. טענה שגורה היא שיש צורך בשידור ציבורי משום שבמדיה עסקית ועמוסת אינטרסים, תחקירים חשובים נגד תאגידים גדולים ייגנזו או לא ייערכו מלכתחילה. אין רחוק מן האמת מזה. כאשר המדיה פלורליסטית באמת, כלומר פתוחה לתחרות, מול כל בעל עסק יש בעל עסק מתחרה. לצורך העניין, אם ב'מעריב' לא יערכו תחקירים על בעלי השליטה ב'מעריב' – התחקיר ימצא מקום ב'ידיעות'. אם ב'המקור' תיגנז תכנית על מישהו שהבעלים חפץ ביקרו – 'עובדה' תשוש לאמץ אותה. לא מאמינים לי? העיפו מבט אל התקשורת האמריקנית. שם המדיה פתוחה, ותחקירים נערכים בלי הרף – כל עיתון נגד מתחריו. הצורך ב"שידור ציבורי" איננו גדול יותר מהצורך הדמיוני של "עיתון ציבורי", ולכן התאגיד החדש בכל מקרה לא עומד לפתור את הבעיות הבסיסיות של שוק התקשורת בישראל.

מה, אם כן, צריך לעשות? בניגוד לניסנקורן, שלא ממש אכפת לו מהעיתונאים שעזבו את מקום עבודתם וחתמו בתאגיד החדש, אנחנו איננו יכולים להקל ראש בהתחייבויות שכבר נחתמו. שוק התקשורת צריך להיפתח לתחרות, אבל התאגיד החדש איננו חייב להתפרק לשם כך. כל מה שיש לעשות הוא למכור אותו באופן מסודר למעוניינים להפעיל אותו, ולתת לגופים אחרים לשדר גם הם ככל העולה על רוחם. לא נותר לנו אלא לקוות שהפארסה המביכה הזו של התעללות ההסתדרות בעיתונאים תיחקק בזיכרונם הקולקטיבי, ותסייע לקידום המאבק נגד אחד הגופים המושחתים והמזיקים בישראל.