קריאה חדשה של הציונות בדו"ח ועדת ביטון – תגובה לעקיבא ביגמן

במאמרו של עקיבא ביגמן על דו"ח (מה קרה לציונות בדו"ח ועדת ביטון מידה 15/7/16) נראה לי שקודם נורה החץ, ואז סימנו סביבו את המטרה. הנחת היסוד הייתה שדו"ח שייכתב על העצמת יהדות ספרד והמזרח, בוודאי יהיה ספוג בניחוח הפוסט ציוני של חלקים מהקשת הדמוקרטית. בהתאם לתובנה זו נותח הדו"ח ובפני קוראי 'מידה' הוצגו חצאי המשפטים ושברי הפסקאות התומכים בהנחת היסוד המוקדמת. למרות האמירה על "קריאה זהירה ורגישה", ביגמן קרא קריאה מאד סלקטיבית. הוא חשב שבעצם הוא מבקר את חברי הקשת המזרחית (שבקושי מיוצגים בקרב הכותבים) אבל הוא בעצם מתח ביקורת על גישה שנותנת למימד של הדת והמסורת משקל חשוב ביותר בבניית זהות ציונית. הוא רצה למתוח ביקורת על השמאל הרדיקלי ונמצא מבקר את מי שמתנגד לגישת שלילת הגלות של הציונות החילונית הסוציאליסטית.

עיקר הביקורת של ביגמן היא על הדו"ח של ועדת המשנה להיסטוריה ומרבית הדוגמאות שלו הם משם. מכיוון שזה גם תחום התמחותי אתמקד בחלק הזה של הדו"ח. אקדים ואומר, חלק מחברי הוועדה הם עמיתים וידידים שלי. אני מכיר אותם, את נטיותיהם ותפיסת עולמם ההיסטורית, וכן, לא פחות מזה, את תפיסת עולמם הדתית. אין לי עניין להיכנס כאן לדיון פרסונלי, אך נראה לי שהיכרות טובה יותר עם חברי הועדה (השמות של חברי הועדות השונות מפורטים בעמ' 7 של דו"ח הועדה) הייתה מונעת הנחות מוקדמות מוטעות.

אקדים סקירה קצרה, מעין תיאור דורי (הנוטה מטבעו להכללות גסות) של החוקרים שעסקו ביהודי ארצות האסלאם. דור 0, לצורך העניין הם ההיסטוריונים הציונים הקלאסים שמיעטו להזכיר ולהכיר את תולדות היהודים בארצות האסלאם. הדור הראשון של החוקרים, שקיבל דחיפה בשנות השבעים עם הקמת המרכז לשילוב מורשת יהודי המזרח, מנה שיעור ניכר של חוקרים דתיים. זה לא היה מקרי. בקרב אלה רווחה התפיסה ששלילת הגלות מבית המדרש של ברנר ובן גוריון, מחקה לא רק את הזהות הדתית אלא גם את הזהות המזרחית.

בקרב חלק מחוקרי הדור הראשון הייתה התייחסות לציונות של יהודים בארצות האסלאם מבחינת "גם אנחנו היינו כמוכם". הם מצאו פעילות קטנה פה ופעילות קטנה שם של ציונית ממוסדת ואמרו – גם אנחנו היינו ציונים כמו באודסה. הדור השני, אם נמשיך את אותה הכללה, ניתן לשייכו לדור הפוסט ציוני. "המזרח הקיצון" או "עדות המזרח נוסח ברקלי" כפי שקראתי להם פעם. ברובם חילונים, נשואים לאשכנזיות או אשכנזים, רובם היו מדעני חברה, וכמעט ואין היסטוריונים ביניהם. הם אכן אימצו השקפות פוסט ציוניות ונטו לזלזל בחוקרי הדור הראשון. בעיניהם, להציג את היהודים מארצות האסלאם [ביטוי שהם לא השתמשו בו] כמי שהדת חשובה להם היה להציג אותם כפרימיטיבים. הם ראו בחוקרי הדור הראשון ככאלה שמנמיכים את קומתם של המזרחים [הביטוי שהם כן השתמשו בו] ועוסקים בפולקלור. בעיניהם הייתה הציונות תנועה גזענית שמטרתה הייתה להשפיל המזרחים ולשלול את זהותם.

חוקרים אלה גם גייסו את תובנותיהם לערעור הזהות הציונית. ביקורתו של ביגמן מכוונת אליהם (אבל הם כמעט ואינם מיוצגים בוועדה). חוקרי הדור השלישי אימצו חלק מהתובנות והביקורות של הדור השני אך הציגו תמונה הרבה יותר מורכבת, תמונה עם רגישות לדת ולשמירת מסורת, תמונה שרואה בציונות תנועה משחררת ולא תנועה מדכאת. בעיניהם, לא צריך למצוא הוכחות לפעילות ציונית כמו באודסה כדי להראות שגם יהודי ארצות האסלאם היו ציונים. בעיניהם ישנם כמה גרסאות של ציונות. ומה שבעיני חוקרי דור האפס נתפס כשאיפה משיחית לציון שאיננה ציונות, בעיני חוקרי הדור השלישי זה מתואר כעוד סוג של ציונות. חברי ועדת המשנה להיסטוריה של ועדת ביטון נמנים עם חוקרי הדור הראשון וחוקרי הדור השלישי. את הפרט הזה כנראה ביגמן לא איבחן ולכן קרא את הדו"ח קריאה מאד סלקטיבית.

לא על כל המלצותיה של ועדת ביטון הייתי חותם. בחלק מהנספחים, במיוחד בביקורת על ספרי הלימוד, נראה שמחברי הנספחים (שלעיתים כתובים בגוף ראשון אם כי אין שם חתימת המחבר) עשו גם הם קריאה סלקטיבית על מנת "לתפוס" את הספרים בקלקלתם. אולם הביקורת של ביגמן מציגה בפני קוראי 'מידה' תמונה מעוותת של דו"ח ועדת ביטון.

אמחיש. ביגמן טוען שמחברי הדו"ח מאשימים את הציונות בהרעת תנאי חייהם של יהודי ארצות האסלאם ומצטט משפט מהדו"ח ביחס לציונות: "מה שמהווה פתרון ליהודי אירופה יוצר בעיה ליהודי ארצות האסלאם". אבל, כמנהג ימים אלו, הוא מוציא דברים מהקשרם.

בנספח על איך צריך לספר את ההיסטוריה לתלמידי בתי הספר (נספח ו' עמ' 47 – 51) מוצגת סקירה על התהליכים המרכזים בהיסטוריה של היהודים בארצות האסלאם. הסקירה, המנוסחת בכותרות קצרות של ראשי פרקים, מדברת על שלל נושאים. איך קהילות יהודיות התמודדו עם הקיום כמיעוט בארצות האסלאם כבני מעמד נחות ועל המקום החשוב שהקהילה והדת מילאו בחייהם; השינוי שעברו היהודים עם חדירת השלטון הקולוניאלי תוך הבחנה בין הארצות השונות; ערעור מערכת היחסים בין יהודים למוסלמים ממערכת יחסים של רוב שולט על מיעוט נחות למערכת יחסים של בני מעמד משפטי שווה בעיני שלטון זר; העוינות של הרוב המוסלמי ליהודים בעקבות יחסיהם הטובים עם השלטון הזר; הסולידריות הכלל יהודית שהתגלתה בעלילת דמשק וביסוד חברות כמו כי"ח שבה יהודים אירופאים סייעו ליהודי ארצות האסלאם; מקומה של הציונות בחייהם של יהודי ארצות האסלאם וביקורת על כך שהתנועה הציונית מיעטה לעסוק בחינוך ציוני בארצות האסלאם ["עבודת ההווה"]; היחס האמביוולנטי של התנועה הציונית ליהודי ארצות האסלאם (מצד אחד סולדיריות, כמו שהציגו חוקרי הדור הראשון ומצד שני התנשאות – כמו שהציגו חוקרי הדור השני, והן לא ביטלו זו את זו כמו שטוענים חוקרי הדור השלישי); הייחודיות של התמיכה בציונות של יהודים בארצות ערב, ארצות בהם הממשלות והציבור ראו ביהודים בוגדים בעניין הערבי בשל עמדתם זו.

בהקשר הזה מוזכר המשפט שביגמן ציטט, על כך שהציונות ערערה את מעמדם של היהודים. הסקירה ממשיכה ואומרת שמעמד היהודים לא התערער רק בגלל הציונות אלא זו הייתה תוספת לערעור מעמדם שהחל בגלל השותפות של היהודים עם הקולוניאליסטים וחדירת האנטישמיות המודרנית לארצות האסלאם. אולם המשפטים הללו לא הובאו לידיעת קוראי 'מידה'. הפרשנות שניתנה לקוראי מידה על המשפט הנ"ל, שהועדה אימצה את התיזה של ההיסטוריונים החדשים שהיהודים חיו בשלום ובשלווה בארצות ערב עד שהגיעו הציונים האשכנזים ושיבשו את הכל, נסתרת לחלוטין כאשר מובאת הפסקה במלואה. למעשה די ברור מקריאת דו"ח ביטון שיהודים לא חיו בשלום ובשלווה בארצות האסלאם לפני התקופה המודרנית, אלא כמיעוט נחות, ושערעור מעמדם נבע משלל גורמים. ביגמן טוען שהפתרון המוצע הוא פירוק המסגרת הציונית ונותן לקוראים להניח שזה מה שהדו"ח עצמו מציע – אם כי כמובן אין שום הצעה כזו בדו"ח, לא מיניה ולא מקצתיה.

אם קוראים את המשפטים שבאים מיד אחרי המשפט שביגמן מוציא מהקשרו רואים שהוועדה מתארת את הפנייה של יהודי ארצות האסלאם לציונות למרות הקושי ובוודאי לא כדבר שלילי; שהועדה קוראת ללמד על העלייה כביטוי של סולידאריות יהודית, עמדה שהיא בודאי לא פוסט ציונית. מתוך נספח של ארבעה עמודים, נחתך משפט אחד מכאן ועוד חצי משפט משם, נוספה עליו פרשנות של הכותב (בלי לציין שזו פרשנות של הכותב) והמטרה סומנה. הקוראים ככל הנראה לא ילכו לקרוא את המקור. הם לא יוכלו לראות איך הדבר הוצא מהקשרו. לא מזמן ראינו את העיתון של המדינה עושה זאת וזעמנו.

אתן דוגמה נוספת. במאמר נכתב שמחברי דו"ח ביטון מסתייגים מפילנתרופים יהודים שהשקיעו את כספם ביהודי המזרח, ומובא משפט חלקי מהדו"ח "הסולדיריות הזו מבוססת על התנשאות תרבותית". אבל הנה הטקסט המלא:

"שלב המיסוד של הפילנתרופיה ובנייתה של מערכת חינוך מודרנית מערבית. ניתוח התופעה על רקע תופעת הסולידריות בין יהודי המערב ובין יהודי המזרח. יש כאן המשכיות של מחויבות וסולידריות יהודית בין קהילות יהודיות שונות הקיימת לאורך כל הקיום היהודי. אבל יש כאן גם תופעות חדשות. הסולידריות הזו מבוססת על התנשאות תרבותית אבל גם על שאיפה להבאת התרבות הזו לאחים היהודים בארצות נחשלות (צפון אפריקה, המזרח התיכון וחלקים מאירופה)".

כלומר הגעת כי"ח למרוקו לא כללה רק מתן עזרה וסיוע. היא גם כללה שינון של התלמידים היהודים את כל הסלוגנים של מערכת החינוך הצרפתית כולל "אבותינו הגאלים". לא מעט רבנים הסתייגו גם הם מאותם פילנתרופים שמביאים יחד עם הסיוע גם מערך שלם של תפיסה תרבותית חילונית. אבל מה שמותר לרבנים בג'רבה, אסור כנראה לחברי ועדת ביטון.

אני מסכים עם ביגמן שבטקסט המאד אלקלטי (ניכר שאין עורך אחד שניסה לשמור על שפה אחידה לכל אורכו) מופיעים הרבה מילים מהז'רגון הפוסט מודרני. הנרטיב הוא כמו מילת חובה. אולם גם אם השימוש במילה נרטיב וסיפר הוא מוגזם, חשוב להבין שכיום, מקובלת ושגורה ההבנה שתיאור היסטורי הוא לעיתים קרובות צורה אחת שבה בחרנו לספר את הסיפור. קיימות גם צורות אחרות. בוודאי הדבר נכון כאשר אנו מדברים על ספרי לימוד ולא רק על מחקר. התפיסה של המאה ה-19, שההיסטוריון מספר את ההיסטוריה כפי שהיא הייתה ולנטייתו או לעובדות שהוא בוחר להדגיש אין שום משקל, כבר מזמן איננה מקובלת.

אומנם יש גבולות לפרשנות ולבחירה של העובדות, אבל אין מקום לדחות לחלוטין את התפיסה שבהוראת היסטוריה אנחנו מכניסים, נרצה או לא, נרטיב מסויים. הנרטיב הציוני הקלאסי, שמיעט את מקומם של שומרי המסורת, שהפך את כל העלייה הראשונה לביל"ויים, וגם הגדיר את יהודי ארצות האסלאם כנחשלים מכיוון שהיו דתיים, כבר נדחה. בעשורים האחרונים התפתח, בצד הנרטיב הציוני הקלאסי גם נרטיב שרואה בתלמידי הגר"א את הציונים הראשונים ובישוב הישן קבוצה הרבה פחות הומוגנית ממה שהיסטוריונים ציונים קלאסיים לימדו אותנו. חלק גדול מאלה שמובילים את ה"נרטיב" הזה הם חוקרים דתיים לאומיים המזוהים עם הימין. מאמרו של ביגמן מחזיר את התפיסה של הציונות הסוציאליסטית כתפיסה הבלעדית של ההיסטוריה הציונית. הוא אינו מוכן לקבל שבהיסטוריה, כמו במציאות, העובדות אינן עומדות ללא פרשנות. הנרטיב הוא המסגרת שבה אנו בוחרים אילו עובדות להציג ואיך לפרש אותם. במשדרי אקטואליה אנחנו דורשים שיהיה גם פרשן מימין וגם פרשן משמאל, גם בתיאור ההיסטוריה יש מקום לפרשנים שונים, או לנרטיבים שונים. להניח שיש רק מציאות אחת משולה לערוץ טלוויזיה שנותן לח"כ לשעבר לחזור ולהיות עיתונאי מדווח, תוך התעלמות מהטייתו הפוליטית הברורה שעלולה לעוות את דיווחיו.

הביקורת שמותח ביגמן על ההצעה לסדרה חדשה בסגנון עמוד אש חדש לוקה באותם ליקויים. ביגמן כותב שהסדרה המוצעת, במקום להראות את תרומתם של יהודי המזרח לציונות, מתמקדת בעיקר בחיים בגלות (6 פרקים מתוך 12). כדאי לציין, רבים מאלה שמובילים כיום קבוצות לפולין גורסים שלא צריך לספר רק על חורבן יהדות אירופה. אנחנו כבר אחרי תקופת שלילת הגלות. יש מקום לספר לא רק איך היהודים מתו, אלא גם איך היהודים חיו. זה כמובן רלוונטי מאד ליהודים שומרי מצוות שרואים בחיים היהודים בפולין פרק חשוב. מבחינה זו, ההצעה של דו"ח ביטון על סדרת טלוויזיה, עושה דבר דומה – מראה איך היהודים חיו, ולא רק איך הם נרדפו ועזבו.

לקביעתו של ביגמן ש"האזכור היחיד של הציונות בסדרה נוגע לאופן שבו השפיעה הציונות לרעה על חייהם של יהודי המזרח בארצות ערב" אין מקור. קריאה בפרק הדן בסדרה המוצעת מצביע על לא מעט מקומות בהם הציונות מוצגת באור חיובי כמו "חשיבותה של הציונות לקהילות היהודיות בארצות האסלאם" (עמ' 212). אין אף מקום בו הציונות מוצגת באור שלילי. סיכומו של ביגמן "זו סדרה גלותית, לא ציונית וכמעט עוינת, לא עמוד האש אלא עמוד החושך", תואמת את התפיסה של ברנר ובן גוריון, שיש לשלול את הגלות. זוהי עמדה שהיא בעיני חשוכה. עמוד החושך שרואה בקיום היהודי מסורתי דבר שצריך להימחק מספרי ההיסטוריה על מנת שלא ייזכר שם הגלות עוד. טוב שתקופת שלילת הגלות מאחורינו.