השידור הציבורי הוא אנטי דמוקרטי

"מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו? השר צריך לשלוט, מה, נעמיד כסף ואז הם ישדרו מה שהם רוצים?" תהתה השרה מירי רגב בישיבת הממשלה, ועוררה סערה בביצת הפוליטיקה והתקשורת המקומית.

"במשפט אחד מסכמת רגב את תפיסת הממשלה לגבי כספי המיסים שלנו. הכסף שלנו – שייך להם. ממשלה ששכחה לגמרי את מקומה ותפקידה", צייצה סתיו שפיר. עמיתתה למפלגה, שלי יחימוביץ, החרתה־החזיקה אחריה: "הטקסטים שעמית סגל פרסם מישיבת הממשלה מצמררים. הממשלה כפוליטבירו אפל של התקשורת, סכנה ברורה ומיידית לתקשורת החופשית ולחופש הביטוי". משמאל להן הצטרפה לזעזוע זהבה גלאון: "שכחתי שכספי המסים הם הארנק הפרטי של רגב ונתניהו. אולי במקום תאגיד שידור ציבורי נקים פשוט את תאגיד הפירגון לממשלה?"

גם העיתונאים לא טמנו ידם בצלחת. עידו בנבג'י התפלץ: "מירי רגב סבורה שכספי ציבור אינם של ציבור אלא של הממשלה"; אורן נהרי נזף: "הכסף לא מכיסכם נכבדי. זה כספו של הציבור ואתם נאמניו"; וספי הנדלר סנט ברגב: "לדעתי כאשר לואי ה־14 אמר 'אני' הוא היה פחות יומרני ממירי רגב שאומרת 'אנחנו'". וזהו רק קצה הקרחון.

האמת היא שכולם צודקים. גם מירי רגב הסבורה שאם הכסף נלקח מן הציבור כי אז נבחרי הציבור צריכים לשלוט בו, שהרי בעל המאה הוא בעל הדעה; וגם המתנגדים לה, הסבורים שפוליטיזציה שכזו היא דבר רע מאוד. רוצים דוגמה? הנה אחת, מריאיון עם מפקד גלי צה"ל לשעבר אבי בניהו, שפורסם בסוף השבוע האחרון ב'ידיעות אחרונות': "בתקופת ההתנתקות", חשף בניהו, "כל הח"כים המורדים, אלה שהתנגדו למהלך, לא קיבלו פתחון פה ב'קול ישראל' בהוראה מגבוה".

אבל גם כאשר השליטה יוצאת מידי הפוליטיקאים, הבעיות אינן הופכות לקטנות יותר. האם זה באמת משנה אם מי ששולט בכלי התקשורת הוא שר כזה או אחר, או פקיד אקראי? האם הפקיד הזה, או חבורת הפקידים, יותר "אובייקטיביים" מאחרים, ולהם הייתם נותנים לשדר תעמולה כרצונם? העיפו מבט בתקשורת האלקטרונית הממלכתית, עם אריה גולן, קרן נויבך, משה נגבי, ניב רסקין, רזי ברקאי, רינו צרור, יעל דן ושות' – האם ה"אובייקטיביות" שלהם משקפת את עמדתו של רוב הציבור?

הסעיף שנגנז

ניתן כמובן לטעון שתקשורת ממלכתית בכלל לא אמורה להביע דעות אישיות, ותפקידה מצטמצם למסירת העובדות כהווייתן, ללא משוא פנים. מכיוון שכך, דווקא מעורבות של פוליטיקאים – שהם חלק מהזירה המסוקרת ויש להם אינטרסים משלהם – היא הבעייתית, אבל אין בעיה עם פקידים מקצועיים שישמרו על האיזון והאובייקטיביות. אך האומנם כך הוא? בפועל, אנחנו יודעים, לא זה המצב בישראל (קרן נויבך וכו'), וגם לא בעולם (זוכרים את הכותרות והדיווחים המוטים של ה־BBC הממלכתי?). אבל אולי זה ישתנה עם תאגיד השידור החדש? הצחקתם את העיתונאים.

הנה סעיף כזה בדיוק, שנכלל בתחילה בחוק התאגיד החדש:

בשידורי הרשות יש להימנע מחד־צדדיות, ממשפט קדום, מהבעת דעה אישית, ממתן ציונים והדבקת תגים, מהעלמת עובדות או מהטמעתן באורח סלקטיבי שלא לפי ערכן החדשותי.

נשמע נהדר, נכון? בדיוק לפי המודל של תקשורת ממלכתית ונטולת משוא פנים. אך דווקא הסעיף הזה זכה עד מהרה לכינוי הגנאי "סעיף ההשתקה", ותחת מתקפה תקשורתית כבדה נאלץ ראש הממשלה להעביר בכנסת תיקון לחוק המסיר את הסעיף הזה. מדוע? משום שכפי שטענו רבים בתקשורת ובארגוני שמאל אחרים –

הטיעון כאילו איסור הבעת עמדה הופך את התקשורת לאובייקטיבית הוא שקר. מאחורי כל בחירה של אייטם (האם לשדר מידע על סגירת מפעל או מידע על מאבק לפתיחת מכולות בשבת?), מאחורי כל בחירה של כותרת ומאחורי כל בחירה של מרואיין יש תפיסת עולם. מה שדרוש הוא דווקא שקיפות – עיתונאי חייב לחשוף את הדעות שלו, ולא להסתיר אותן.

דברים כדרבונות. אכן, כפי שאנחנו יודעים מהתאוריה ומהמציאות, כל החלטה מערכתית וכל דיווח הם מוטים בהגדרה. אלא שהטיעון הזה כשלעצמו זורק לפח את כל היומרה של גוף "מקצועי" המחליט על דרך הסיקור. אם מאחורי כל בחירה של אייטם, כותרת ומרואיין יש תפיסת עולם, מדוע שהמונופול על תפיסת העולם הזו יינתן לברנז'ה מצומצמת?

כל זה מחזיר אותנו אל השאלה, שהועלתה אפילו מעל דפי "הארץ": מדוע צריך בכלל שידור ציבורי? האם אתם מכירים בשוק התקשורת הכתובה גוף של "עיתון ציבורי"?

מתברר שהוועדות השונות – הרבות מספור – לרפורמה בשידור הציבורי, לא ממש שאלו את עצמן את השאלה הזו, וכששאלו, פטרו אותה בלא תשובה של ממש. ועדת צוקרמן מ־1997, למשל, קבעה כי "חיוני שבמדינת ישראל תתקיים מערכת תקינה ואיתנה של שידור ציבורי ברדיו ובטלוויזיה". למה חיוני? לא ממש ברור. הנה דבריו של ארנון צוקרמן בנוגע לוועדה בראשותו:

הוועדה בדקה בראש ובראשונה באופן יסודי את סוגיית ההפרטה בעזרת חברה לייעוץ כלכלי, והגיעה למסקנה שמבחינה כלכלית גרידא הדבר אפשרי, כלומר ניתן להפריט את כל השידור הציבורי, לבטל את אגרות הטלוויזיה והרדיו, לחסוך את תקציבי המדינה המממנים את הטלוויזיה החינוכית ואת גלי צה"ל, למכור את הזכיונות, וכל התהליך הזה לא יעלה כסף לאוצר המדינה. המחיר החברתי־תרבותי הכרוך בכך הוא השארת מדינת ישראל ללא שידור ציבורי. הוועדה סברה שזה פתרון לא נכון.

מדוע זה פתרון לא נכון? לא ברור. הבה נבדוק את הנימוקים שהועלו בבמות שונות להצדקת גוף שידור ציבורי, ונבחן אותם אחד לאחד.

פלורליזם תקשורתי

בדו"ח חברת הייעוץ 'עמרב השקעות', שצורף לדו"ח ועדת לנדס (2014), נאמר:

בכל מדינות ה־OECD בכלל ובמדינות ה־EU בפרט, פועלים גופי שידור ציבורי… עובדה זו מעידה כי שידור ציבורי נחשב כמרכיב חיוני בתקשורת ההמונים בכל המדינות הדמוקרטיות – בעיקר משום שהשידור הציבורי נחשב כמדיום עיקרי להצגת תמונה אובייקטיבית ומאוזנת של המציאות, כשהיא משוחררת מאינטרסים פוליטיים וכלכליים.

לפי הדו"ח, בישראל יש חשיבות גבוהה אף יותר לשידור הציבורי, והסיבה הראשונה היא:

פלורליזם תקשורתי – בישראל פועלות כיום שלוש מערכות חדשות ואקטואליה טלוויזיוניות… עם זאת, לאור מצבו הכספי של ערוץ 10 והאיומים התכופים לסגירתו… מעלים ספק אם הפלורליזם יימשך.

כלומר, כיוון שערוץ 10 (היה) בסכנת סגירה, יש הכרח שיתקיים גם הערוץ הראשון כדי לשמור על הגיוון. זהו טיעון משונה ביותר. ערוץ 2 וערוץ 10 קיימים מכוח חוק, שאסר על פלורליזם גדול יותר והקמת תחנות נוספות. מי מגביל את הפלורליזם? המדינה עצמה, שרק לאחרונה קנסה את ערוץ 20 על כך שהעז לחרוג מתנאי הרישיון שלו ולשדר, רחמנא ליצלן, חדשות.

פלורליזם תקשורתי הוא דבר הכרחי וחיוני, אין ספק. אבל מי שמגביל אותו הוא המדינה עצמה, ושידור ציבורי איננו מגדיל את הפלורליזם אלא מנציח את המונוליטיות התקשורתית. תנו לכל אחד לשדר כרצונו, כשם שכל אחד יכול לפתוח עיתון או אתר אינטרנט, ותקבלו פלורליזם אמיתי.

למעשה, כך באמת היה: הטלוויזיה בכבלים החלה כיוזמה פרטית ושידרה לציבור את מה שהוא רצה; אלא שהשלטון המרכזי לא אהב את הרעיון ודיכא את היוזמה הפרטית ביד רמה, והיא הפכה לבסוף לדינוזאור המכונה 'הוט', הכפוף לרגולציה כבדה. כך גם ברדיו: הפלורליזם החל לגאות עם שידורי הרדיו הפרטיים (שכונו "פיראטיים" כדי לאפשר לשלטון ולבעלי אינטרסים להילחם בהם). כל זמן שהעובר על החוק היה אייבי נתן, נתנו לו לשדר בשקט. ואולם מרגע שהימין והחרדים הספרדים גלו את השיטה, החלה מלחמת חורמה באותם שידורי רדיו. ושוב, בחסות "השידור הציבורי", הפלורליזם דווקא דוכא בכוח, ולא פרח. כאמור, גם היום אנחנו רואים את הדיכוי הזה, בערוץ 20 ועוד.

מענה לכשלי שוק

נעבור לסיבה הבאה. בתחום השידור, גורסים מלומדים שונים, יש "כשל שוק". מדוע? משום שמודל רגיל של שוק מתבסס על היכולת למנוע ממי שאינו משלם לך את השימוש בטובין; ואולם במקרה של תקשורת מתקיים הכלל של "נר לאחד – נר למאה", וממילא מודל של תשלום עבור שירות אינו יכול להתקיים. במקום זאת מתקיים מודל של פרסומות. מדוע זהו כשל שוק? משום שאילו הייתה אפשרות ריאלית של מניעת שידור ותשלום לפי שידור, ייתכן שהתכנים שהצרכנים היו בוחרים היו שונים מאלה המתקבלים במודל של פרסומות.

אלא שכמו במקרים רבים אחרים, השימוש במונח "כשל שוק" הוא בעייתי ביותר. אנחנו משווים את העולם האמיתי לעולם אידיאלי, ומתלוננים שהוא לא מתאים למה שהיה בעולם דמיוני. אך האם ניתן בכלל להגשים את העולם הדמיוני הזה בדרכים אחרות? ודאי שלא. אין באמת "דרך עוקפת" שתוכל לקבוע "מה היה אילו", והשידור הציבורי בלי ספק אינו מבטא שום "רצון של הציבור", בפרט כאשר פותחים את השוק לתחרות ורואים כמה צופים בפועל בערוץ הראשון לעומת ערוצים מסחריים. אם השידור המסחרי צריך לפעול לפי היגיון של פרסומות ומקסום צופים, השידור הציבורי איננו פועל לפי שום היגיון של ממש, מלבד שפיכת כסף על רעיונות שימצאו חן בעיני הפקידים המחלקים את כספו של הציבור. במילים אחרות, המרנו "כשל שוק" ב"כשל חוק", והתוצאה גרועה בהרבה.

בנוסף, כאשר הטכנולוגיה מאפשרת בסופו של דבר דרכים לתשלום ישיר על תוכניות (כמו בטלוויזיה בכבלים, pay per view ועוד) מתברר שהמרחק בין הדמיון למציאות בלתי ניתן לגישור. כן, אנשים אוהבים תרבות פופולרית הרבה יותר מאשר תוכניות גבוהות־מצח, גם במודלים של "שוק בלי כשל" כמו סרטי קולנוע. מתקבל הרושם שמה שעומד מאחורי טיעון "כשל השוק" הוא קבוצה קטנה של אנשים מתוסכלים, הממורמרים על כך שרוב האנשים לא רוצים לראות מה שהם רוצים לראות, ויעשו הכול כדי לכפות אותם לשלם על התרבות שהם אוהבים.

ראו למשל את דברי המכון הישראלי לדמוקרטיה, בנייר עמדה מ־1997:

השידור המסחרי, במהותו, נוהג לפי ההיגיון של "ערוץ קניות" – אין לשידור המסחרי עניין בשמירת האיזון בין שירותי תקשורת לרוב הציבור לעומת שירותים למיעוטים אתניים, דתיים או תרבותיים. הטלוויזיה המסחרית פונה, כצפוי, למכנה המשותף הרחב ביותר של כל הציבור ומטשטשת את זהויות הצופים כאזרחים… הנסיון הבינלאומי, בעיקר באירופה, מלמד על כך שהפרטת ערוצים ציבוריים מעודדת כניסת יזמים ואינטרסים כלכליים בינלאומיים… התפתחות זו כבר מאיימת על קיומן וחיוניותן של תעשיות סרטים והפקות תרבות מקומיות אחרות במדינות אירופה…".

במילים אחרות: יוצרי סרטים שאינם מעניינים את הציבור ושעד כה נהנו מבלעדיות מונופוליסטית, ממורמרים על כך שהציבור נוטש אותם לטובת דברים שמעניינים אותו יותר. מזעזע!

נושא נוסף שעלה, גם בציטוט לעיל וגם בדו"חות אחרים, הוא העובדה שהשידור הציבורי פונה גם "למיעוטים אתניים, דתיים או תרבותיים", בניגוד לטלוויזיה המסחרית הפונה למכנה המשותף הרחב. הכיצד? קחו לדוגמה את רדיו רק"ע, רדיו ממלכתי המקיים את הציווי לפנות למיעוטים בישראל, ולפיכך משדר בגאורגית ב־6:00 בבוקר, באמהרית ב־6:15, באנגלית ב־6:30, בצרפתית ב־6:45, ברוסית מ־7:00 עד 12:30, במוגרבית ב־12:45, בבוכרית ב־14:45, בפרסית ב־19:00, ברומנית ב־19:30, בלדינו ב־19:45, ביידיש ב־20:45 ובהונגרית ב־21:45.

כן כן, ככה "פונים למיעוטים אתניים, דתיים או תרבותיים" – מקצים להם רבע שעה ביום ברדיו נידח. בהחלט שירות רב חשיבות, באדיבות ממשלת ישראל.

הגיחוך שבטיעון גדל במיוחד כאשר מבינים שבמודל מסחרי אין שום היגיון בפנייה ל"מכנה משותף רחב" בלבד, ואל"ף־בי"ת של פרסום הוא פנייה מפולחת לקהלי יעד מדויקים. כך שדווקא בעולם של טלוויזיה ורדיו רב־ערוציים, בדיוק כמו בעולם העיתונות המודפסת, תהיה פנייה לקהלים רבים ומגוונים, שלא דרך השידור הציבורי. הטיעון של "כשל שוק", אם כן, אינו מחזיק מים. דווקא השידור הציבורי הראה כשלים של ממש, על חשבונכם כמובן.

אינטרסים מסחריים

ולעניין הבא. טענה רווחת מאוד היא שהשידור המסחרי, הנגוע באינטרסים, יגנוז תחקירים ותוכניות בשל אותם אינטרסים. כך, למשל, כתב גיא רולניק:

חשיפת קשרי ההון־שלטון, ביקורת על חברות הענק ובעיקר ניתוח הרגולציה ואיכות השירותים הציבוריים הם תפקידה הדמוקרטי של העיתונות בכלכלת שוק מתקדמת – גם אם לפעילות הזאת אין מודל עסקי של ממש. זה המקום שבו מימון ציבורי הוא קריטי.

זו נשמעת טענה נאצלת מאוד. אבל ראשית, הבה נבדוק האם יש לה קשר למציאות. הנה רולניק עצמו, מיד בהמשך דבריו:

אבל כדי שהשידור הציבורי יספק את השירות הזה הוא צריך להיות עצמאי לחלוטין ולהיבנות על תרבות ארגונית שונה לחלוטין מזאת שתמצאו כיום ברשות השידור, כמו גם ברוב העיתונים בישראל. שידור ציבורי שרואה לפניו רק את השליחות הציבורית. זאת משימה לא פשוטה בכלל.

אם כן, שידור ציבורי חסר פניות הוא חד־קרן, יצור מהאגדות. באותה מידה אפשר לדרוש גם שידור מסחרי נטול אג'נדה. אותה "תרבות ארגונית שונה לחלוטין" היא פשוט דבר שאינו קיים, אם כי הוא מתאים לגיא רולניק, שנוטה לבקר שוב ושוב את הרגולטורים אבל לתמוך ברגולציה של "רגולטור פילוסוף" אידיאלי הנמצא בדמיונו.

למעשה, הטיעון על אינטרסים הוא הפוך בדיוק: בדקו היכן נמצאים התחקירנים הבולטים והנושכים ביותר: אילנה דיין (ערוץ 2), רביב דרוקר (ערוץ 10), 'כלבוטק' (ערוץ 10) ועוד – רובם נמצאים בשידור המסחרי, לא הציבורי; כך גם בחו"ל – רוב התחקירים הבולטים נערכים על ידי גופים מסחריים מובהקים. הסיאוב והשחיתות, אם כבר, התרכזו יותר בשידור הציבורי, עד כדי עזיבתה של איילה חסון את הערוץ הראשון לאחר שניסתה לבצע שם ניקוי אורוות וכשלה.

כשחושבים על זה, סביר מאוד שכך יהיה. נכון, לגופים מסחריים יש אינטרסים, אך כאשר יש יותר מגוף מסחרי אחד, לכל אחד יש אינטרס נגד משנהו. מציאות זו עצמה מעודדת תחקירים נושכים ככל האפשר – של כל אחד נגד השני. דווקא כאשר גוף מסוים תלוי, בהרבה או במעט, בפוליטיקאים, היכולת שלו לבקר את השלטון ואת מרכזי הכוח מוגבלת. טיעון האינטרסים, אם כן, הוא אחד הטיעונים המובהקים נגד שידור ציבורי. ככל שקיימת מה שמכונה "ריכוזיות", כלומר חפיפת אינטרסים בין שניים־שלושה גופי שידור, הרי הפתרון לכך איננו מונופוליזציה אלא להפך – פתיחה רחבה יותר של השוק לתחרות, כדי למנוע את אותה מונוליטיות.

הלאה.

מיעוט מעורבות פוליטית

כך אומר המכון לדמוקרטיה:

טלוויזיה פרטית נוטה לשדר מידע פוליטי בהיקף מצומצם ובאיכות ירודה – מתברר שהתקשורת המסחרית מעודדת את ביקוש הציבור לבידור על פני הביקוש למידע פוליטי… מעניין לציין בהקשר זה את הדוגמא הבאה: אצל שלטונות גרמניה של זמננו קיימת רגישות מיוחדת לתופעת הצמצום בייצור ובהפצה של מידע פוליטי איכותי בערוצי התקשורת המסחרית. רגישות זו קשורה, כמובן, בזיכרונות על הקשר ההיסטורי בין עליית הנאצים והתפתחות יחס של אדישות לפוליטיקה מצד שכבות רבות בחברה הגרמנית. כזכור, אדישות ציבורית ביחס לתהליך הפוליטי והיעדר מידע פוליטי תרמו לעליית הדיקטטורה בגרמניה וגם במדינות אחרות. על רקע זה, אין להתחשב בירידת הביקוש הציבורי למידע פוליטי, וחובה לשמר ערוצי מידע פוליטיים פתוחים, נגישים ואיכותיים לציבור.

הבנתם? מה שהעלה את הנאצים לשלטון בגרמניה הוא "אדישות לפוליטיקה מצד שכבות רבות בחברה הגרמנית", ולא דווקא ההפך – התלהבות יתר ומעורבות אישית בפוליטיקה מצד שכבות מסוימות והתלהבות מהמושיע, הפיהרר. אגב, עוד שאלה היסטורית: האם גם בגרמניה של שנות השלושים הייתה טלוויזיה מסחרית או רדיו מסחרי שגרמו ל"אדישות ההמונים לפוליטיקה"?

הבה נחיל את הטיעון הזה גם על העיתונות הכתובה: גם שם יש נטייה לבידור וכן הלאה (ראו ערך 'ידיעות אחרונות' או ההצהבה הגוברת של 'הארץ', שלא לדבר על 'וואלה' ועוד). האם זה אומר שיש צורך ב"עיתון ציבורי" שידחוף אזרחים ל"מעורבות פוליטית"? האם האזרחים לא היו מעורבים פוליטית לולא הערוץ הראשון? במיוחד מעניינת האמירה כי "על רקע זה, אין להתחשב בירידת הביקוש הציבורי למידע פוליטי". ובמילים אחרות: לא אכפת לנו שאין מי שיצפה בערוץ הראשון, העיקר שהוא "יהיה שם". איך בדיוק זה יעזור למעורבות פוליטית? למכון לדמוקרטיה הפתרונים.

האמת היא שהציבור הישראלי מאוד מעורב פוליטית, בלי שום קשר לשידור ציבורי. והדרך למעורבות פוליטית של הציבור היא, שוב, בכיוון ההפוך בדיוק: הפקעת המונופול על השידור מידי קבוצה ברנז'אית מצומצמת, ופתיחת השוק לכל מאן דבעי לשדר – בדיוק כשם שהפקעת המונופול הממשלתי על הדפוס והדפסת העיתונים יצרה מעורבות אזרחית גדולה יותר ולא להפך.

אגב, מה קורה בארצות הברית, שבה השידור המסחרי הוא העיקרי? אין בכלל מעורבות של הציבור בפוליטיקה או שידורי אקטואליה וחדשות! כלומר מלבד רשתות כמו CNN, ABC, CBS, פוקס־ניוז ועוד… אכן, ניתן לזהות תהליכים.

מן הגורן ומן היקב

מה נשאר?

הנה עוד כמה נימוקים שהועלו על ידי המכון לדמוקרטיה, למשל הטיעון הבא:

שידור אירועים וטקסים בעלי חשיבות לאומית… הנו תפקיד ייחודי של השידור הציבורי – העקרונות המסחריים יכולים להכתיב, למשל, צמצום שידור של אירועים פוליטיים, שאף שאינם מושכים קהל צופים רב, הם בעלי חשיבות ציבורית גדולה. בזמן ועידת המפלגה הרפובליקנית של ארה"ב, באוגוסט 1996, הפסיק השדרן הידוע של תחנת השידור המסחרית ABC, טד קופל, את השידורים מן הוועידה זמן ניכר לפני סיומה, משיקולים מסחריים…

הבנתם? אבוי לנו, השדרן של ABC לא שידר ועידה מפלגתית משמימה עד סופה. ואתם יודעים איפה זה נגמר, נכון? נאצים, היטלר וכו'.

מה עוד?

למימון השידור הציבורי על ידי הציבור יש חשיבות ערכית רבה. יש ערך רב לשידור הציבורי, הממומן על ידי אגרה אוניברסלית. האגרה נותנת בידי ציבור הצופים סמכות מוסרית לצפות מהשידור הציבורי שייתן לו אספקה שוטפת של אינפורמציה מקיפה ומהימנה, לה זקוק הציבור למימוש זכויותיו… בשידור הציבורי יש אף היבט של טקס דמוקרטי של השתתפות ומפגש בין הממשל והאזרחים.

פה זה כבר הופך לפרודיה. טוב מאוד שגובים מן הציבור בכוח אגרה, כי אז יש לו "סמכות מוסרית" לפתח ציפיות מהשידור הציבורי. סמכות מוסרית זה נהדר, אבל איך יוכל הציבור להפעיל את סמכותו המוסרית, אם הפוליטיקאים שהוא בוחר בהם אינם יכולים להתערב? ומה יעזור ה"טקס הדמוקרטי" בלי שהממשל יכול לעשות שום דבר בעניין?

כל זה הוא לעג לרש. ושוב, הדרך שבה פועל השידור המסחרי – תחרות חופשית בין גופים רבים, ומימון באמצעות פרסומות – מקנה לציבור לא רק "סמכות מוסרית" לתבוע מהשדרנים את מה שהם רוצים, אלא גם יכולת לבחור בפועל במי שמשדר את התוכן הרצוי עבורו, בצורה הדמוקרטית ביותר האפשרית. אבל דבר כזה הוא משוקץ משום מה בעיני המכון לדמוקרטיה וחבריו. הם רוצים שתהיה "סמכות מוסרית", אבל אפס יכולת באמת להכריע.

חלום מול מציאות

אוהדי השידור הציבורי תומכים בחלום שאין לו כל בסיס במציאות. בדומה לתומכים ב"מלך פילוסוף" או ב"טכנוקרטיה מיטיבה", הרעיון ההיפותטי נשמע קסום: גוף שידור חזק ואמיץ, בלי שום יכולת של השפעה זרה, הפועל אך ורק לטובת האזרחים ולמענם. בפועל, הניסיון שלנו מאותו שידור ציבורי הוא הפוך בדיוק: גוף מסואב ומושחת, עם תקציב עתק של מיליארד ש"ח בשנה (תקציבו של התאגיד החדש הוא "רק" 714 מיליון ש"ח; השוו זאת לתקציב ערוץ 10 – 250 מיליון ש"ח, ותקציב חדשות 2 – 87 מיליון ש"ח), עם תוכניות נידחות בעלות של כ־300 אלף לפרק, ומשכורות כמו 41 אלף ש"ח בחודש למנהל מחסן.

האם תאגיד השידור החדש יהיה שונה? האם הוא יהיה גוף קסום, בלי חגיגות שכר, בלי סיאוב, בלי שחיתות, שיפעל אך ורק למען הציבור ובלי שום אינטרסים? ברור. ככה חשבו גם ב־1965, כשהוקמה רשות השידור. אבל כיון שהתמריצים לא השתנו, גם התוצאות לא תהיינה שונות.

"אני מאוד מוטרד מקיומו של השידור הציבורי", אמר נשיא המדינה, ראובן ריבלין ביום עיון בבית הנשיא בנושא "השוויון בראי המשפט", והוסיף: "השידור הציבורי, עם יכולות להתקיים כגוף בלתי תלוי, הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. תפקידו לאפשר לכל אזרח מישראל לגבש את עמדתו לגבי כל נושא שנמצא בדיון, ובלעדיו נהיה מדינה דמוקרטית עם נכות מסוימת".

בדיוק להפך, כבוד הנשיא. השידור הציבורי הוא הוא הגורם לנכותה של המדינה הדמוקרטית, להטיה הפוליטית המובנית בתקשורת, ולחגיגת בזבוז כספי ציבור על חשבון כולנו. צודק ח"כ ביטן; את תאגיד השידור החדש יש לסגור. צודקים מתנגדיו; גם על רשות השידור המושחתת יש להוריד את המסך. הגיע הזמן לפתוח את גלי האתר לתחרות חופשית אמיתית, לטובת הדמוקרטיה ולטובת האזרחים, ויפה שנייה אחת קודם.