הם קוראים לי "גזענית", אבל אני ממשיכה להילחם על הבית

הקרב על הגינות בדרום תל אביב החל ביום שבו הממשלה שלחה את הסודנים הראשונים לתחנה המרכזית, אי־אז באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים. הוא התגבר ככל שגל המסתננים התעצם, עד שהטביע את כל המרחב הציבורי. בתחילה נלחמנו על זכותם של ילדי השכונה להגיע לגינת שעשועים ולא למצוא בה עשרות אפריקנים ישנים, שותים, מתקלחים בברזייה או עושים את צרכיהם. אחר כך נלחמנו על זכותם של הילדים להגיע לגינת שעשועים ולא להיקלע לטקסי אבלות, חתונות או אסיפות שבט שהמסתננים מקיימים בהן. כיום המצב הוא שאנחנו נלחמים על עצם זכותם של הילדים להגיע לגינות.

גינת דה־מודינה בשכונת שפירא למשל, התפרסמה לראשונה בפברואר 2014, כאשר החלטנו לשים סוף לטקסי האבלות שהתקיימו בה מדי שבת בבוקר. זו גם הייתה פעולת השטח הרצינית הראשונה שהובלתי, ותחילת המתקפה האישית נגדי. שיטת הפעולה הייתה פשוטה: היינו מגיעים לגינה מוקדם בבוקר, תולים בלונים ומשתלטים על השטח לפני שיגיעו. אחרי כמה שבתות המסר הובן, והטקסים נפסקו.

אבל מתחילת 2014 ועד היום חל שינוי גדול בדרום תל אביב. אלפי נשים אריתראיות, שלא ברור כיצד נכנסו לארץ, זרמו לשכונות. הרווקים הבודדים נעשו למשפחות, והילודה מטפסת. צעד אחר צעד, יום אחר יום, הפכו השטחים הירוקים המעטים של דרום תל אביב לנחלתם של האפריקנים ויתר הזרים ומהגרי העבודה. הישראלים נדחקו אט אט לשוליים – לגינות הקטנות, ואל מחוץ לשכונות. חלשים מדי, שבורים מדי, אבודים מכדי להתנגד. זה קורה בנווה שאנן, זה קורה בשכונת שפירא, וזה קורה בשכונת התקווה. אפשר לקרוא לזה "סיפוח זוחל" או "כיבוש", אם תרצו.

חסידי התקינות הפוליטית אולי לא יאהבו לשמוע את זה, אבל מה שקרה הוא שילדים לבנים ששיחקו בגינות גורשו על ידי קבוצות של ילדים שחורים. היו שנתקלו באמירות כמו ״יהודי מסריח״, או ״מה את עושה בגינה שלנו?״. אמהות ישראליות נאלצו להילחם על זכותו של הילד להשתמש בנדנדה. הצפיפות נעשתה בלתי נסבלת. הזוהמה הצטברה סביב הפחים ועל משטח הגומי של המתקנים. קשיש שרוצה לשבת על ספסל לעת ערב לא ימצא מקום פנוי.

בחסות תעשיית החמלה

וישנם גם הימים שבהם שבט 'איתן' של הצופים – קוץ שתקוע בלב השכונה וסיפור קלאסי כיצד "עבודת קודש" של הומניסטים מטעם עצמם הופכת לסיוט של התושבים – עורך פעילויות לילדי הזרים. כך מוצפת הגינה במאות ילדים שניכסו אותה לעצמם באישור ובסמכות צופי תל אביב. הצופים מפעילים מערכות הגברה בשעות הלילה, והרעש נוראי. ילדי הזרים מתנכלים לתושבים מקומיים, שמתלוננים על ונדליזם ורעש. מול כל זה אנחנו מקבלים תשובה אחת מכל הגורמים: אבל הם ילדים, ואתם גזענים.

"דיברתי היום עם שירי קצת על הגינה", כתבה לי חברה לא מזמן. "שאלתי אותה אם זה נכון שביום שלישי כשיש צופים, לא כיף להגיע לגינה. אמרה לי, 'נכון, אבל באף יום לא כיף להגיע לגינה. כבר ניסו לסלק אותי משם עשרים אלף פעם, אמרו זאת הגינה שלהם'. אי אפשר למנוע מהם להגיע לגינה, זאת גינה ציבורית, כל אחד יכול לבוא, אבל מה שקורה שם זאת ממש אפליה". ילדה בת תשע, כן?

וכך החל שוב הקרב על הגינות הציבוריות. בהיעדר אוזן קשובה אצל הרשויות, ובהעדר התייחסות מצד התקשורת המרכזית, החלטנו להגיע לגינות עם מצלמות ולתעד. מכיוון שאנחנו מנהלים מאבק לא אלים, ומכיוון שנעשה מאמץ תעמולתי מרוכז לייצר מראית עין של שקט ודו־קיום, אין לנו נשק אחר אלא להציף את המציאות האמיתית באמצעות הקולות והתמונות. ומכיוון שלמסתננים יש פוביה ממצלמות (פחד מרשות ההגירה? מהמשטר בבית? מחשיפת האמת? אולי הכול ביחד?) ואדם בודד שפותח עליהם מצלמה מסכן את עצמו, החלטנו להגיע בקבוצה.

אני מבקשת להבהיר נקודה חשובה אחת: לפעולות הללו יש מטרה – לתעד את מציאות חיינו. במהלך הפעולות אנחנו נמנעים מכל מגע עם ילדים. כשהם מצולמים, זה קורה מפני שהם נשלחים להידחף אל מול המצלמות.

דוגמאות לא חסרות. לפני קצת פחות מחודשיים, למשל, נכנסה לגינת דה־מודינה קבוצה קטנה של פעילים שלנו בשעות אחר הצהריים, בזמן שהתקיימה שם פעילות של צופי שבט 'איתן'. כדי לא לעורר מהומה באתי עם מצלמת 'גו־פרו' קטנה, בתקווה שלא ישימו לב שאני מצלמת. כבכל ערב קיצי הייתה גינת דה־מודינה הומה ילדים ובני נוער — אפריקנים, אסייתים, דרום אמריקנים, מזרח אירופים. המשותף לכולם: ילדי זרים שהתגבשו לחבורה אחת, לרבות מי שבלחץ תעשיית החמלה קיבלו בטעות מעמד. ילדים ישראלים אין כאן. הסימון הטריטוריאלי ברור.

ברגע שזוהתה מצלמה, החלה ההתפרעות. בני הנוער הקיפו אותנו, זרקו עלינו בקבוקים, השליכו אבנים, חטפו מצלמות, הטיחו אגרוף בפניה של אחת הפעילות ושברו משקפיים של פעיל אחר שחטף כדור בפנים. לזה תוסיפו הרבה מאוד צרחות, קללות ואיומים. הרוחות התלהטו עד כדי כך שרק המשטרה הצליחה להרגיע את השטח. יהיו מי שיגידו שאנחנו צריכים להפסיק לצלם, להימנע מלצלם קטינים. אבל אם לא נתעד את הכיבוש, מי יאמין? וכמו שאמרה לי אחרי האירוע חברה מבוהלת: ״אם הם נדלקו ככה בגלל מצלמה והכו נשים, מה יהיה אם איזה ילד יגיד או יעשה משהו שיצית את הפתיל?"

שבוע אחר כך ערכנו פיקניק מתוקשר בגינה. היו שם יותר שוטרים מפעילים, וכל ״ידידי״ הצופים שבאו להגן עליהם. אגב, את הסרטון של אירועי אותו ערב מחקו לי מהפייסבוק. הוא ״פגע בכללי הקהילה״.

עוד דוגמה. בסופי שבוע הופך גן התקווה לאולם אירועים חינמי תחת כיפת השמים. בשישי בלילה חבורות של אפריקנים עושים שם על האש. אנחנו מתעדים ומזמינים משטרה. באחת הפעמים על הגבעה ממול התקיים אירוע גדול, כנראה חתונה. מזכירה לכם: סביב הגינה חיים אנשים שומרי שבת, מסורתיים. לא שזה מעניין מישהו.

נגד מכת המנגלים אנחנו מפעילים את סל״ע (סיירת לביטחון עירוני) ואת פקחי העירייה, אבל מה עושים עם החתונות? משתלטים על השטח ועורכים טקס יהודי. ביום שישי באמצע יולי באנו מוקדם, פתחנו מחצלות ושולחן, וערכנו קידוש על גבעת עופרה חזה. באותו לילה לא הודלקה אש בגינה, באותו לילה שרו בגינה שירי שבת.

"תחזרו למרוקו"

גינת התדהר שבפאתי שכונת התקווה היא גינה קטנטונת, כמה מתקנים וקצת דשא מתחת לבניין של הדיור הציבורי. מובלעת ישראלית קטנה ועלובה בתוך ים של מסתננים. כל מילה שנאמרת בגינה נכנסת לביתם של הדיירים. כל מסתנן שיושב על הדשא מסתכל ישירות לביתה של דבורה בת השמונים פלוס. על כל מתקן מתנהלת מלחמה, על כל ספסל מתנהל קרב. זו מלחמה על טריטוריה ועל כללי התנהגות – לכלוך, התערטלות, עשיית צרכים.

פעמיים באנו לשם במוצאי שבת, ופעמיים הכול נדלק. בפעם הראשונה הגיע כוח גדול של משטרה. האם משום שאנחנו היינו שם? כנראה. הדיירים ההמומים אמרו שמעולם לא ראו כל כך הרבה שוטרים בבת אחת. ולא, הם לא עשו כלום. הקשיבו לתלונות ועזבו. ואני? מעולם לא קראו לי ״שרמוטה״ כל כך הרבה פעמים.

אבל השיא הגיע לפני כשבועיים, במהלך סיור גינות בין גן לוינסקי, גן התקווה וגינת דה־מודינה. הרבה נאצות שמענו בסיור הגינות באותה שבת, בעיקר מהדור הבא של ילדי המסתננים שאנחנו מגדלים במערכת החינוך שלנו. קן צרעות אמיתי המדינה מטפחת פה. כדאי שתדעו שבעיניהם אנחנו זבלים, ללבנים יש צבע של שפיך, זו בכלל המדינה של הערבים, ותודה לאלוהים שהנאצים שחטו אותנו. בגלל זה הם אוהבים את הנאצים. אה, והיטלר הוא תותח.

הסיור התלקח בשניות. די בנוכחות שלנו, לבושים בחולצות וחבושים בכובעים של ״החזית לשחרור דרום תל אביב״, כדי להצית את השטח. אם תוסיפו לזה גם מצלמות, תקבלו קטטות. הילדים קיפצו מול המצלמות, האימהות קיללו והכו, הגברים התפרצו. ״המדינה על הזין שלי״, ״מה יש לכם לעשות פה?״, ״תחזרו למרוקו!״. המשטרה כהרגלה הגיעה והפרידה וזהו. אחרי האירוע הזה יצאו סייעני המסתננים בעוד מסע השמצה. הכול אישי, הכול אד הומינם, הכול שקרי.

הסרטון שהופק בעקבות האירוע רץ ברשת וזכה ליותר מחצי מיליון צפיות. בקרוב מאוד תשמעו את השמאל מדבר על ״ילדים ישראלים״ שנולדו כאן ושרים שירי מולדת, אבל אנחנו נזכור את ״הנאצים שחטו את האמאמא שלכם״.

זה הגיע עד כדי כך שמתוך רצון לתעד ולהפליל אותנו התארגנה קבוצת פעילי שמאל למשמרות בגינה, בתואנה שהם באים להגן על הילדים. ביום חמישי האחרון קיבלנו שמירה צמודה של המשטרה ומג״ב. ביום שישי לא הגענו, ובאורח פלא לא היה אף שוטר בשטח (למרות הדרישה החוזרת מן המשטרה להציב שם ניידת קבועה בסופי שבוע). במוצאי שבת חזרנו. העימות היה צפוי, אבל לא צפינו את גודל התעוזה. בגל הראשון באו הילדים. חצופים, מתגרים, נתקעים מול המצלמות, מאתגרים אותנו להגיד מילה לא נכונה או להרים יד. בגל השני באו הנשים. חצופות ומתגרות לא פחות, אלימות, רושפות שנאה ומתודרכות. בגל השלישי הגיעו הסייענים, חמורי סבר, ואז באמת התלהטו הרוחות.
הגלים לא פסקו. שוב ושוב התגרויות, שוב ושוב ״תחזרו למרוקו״. שוב ושוב פשיסטים. שוב ושוב השקר המכוער ״הם תוקפים ילדים״, כאילו שאם יגידו את זה מספיק פעמים כולם יאמינו. עד שלאט לאט הגינה התרוקנה.

בשבת הקרובה, 6 באוגוסט, אנחנו עורכים סיור פתוח לציבור בנווה־שאנן. הסיור ייצא בשעה 18.30 מגינת לוינסקי. התפיסה שלנו אומרת כי כל נוכחות שלנו במרחב הציבורי כקבוצה זקופת גו, היא חלק מהמאבק להחזרת שכונות דרום תל אביב לחיק מדינת ישראל.

ועוד מילה על סתימת פיות

לסיכום אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולדבר קצת על סתימת פיות, שהיא אחד המאפיינים הראשונים של דיקטטורה ועריצות מחשבתית. במקרה הזה, סותמי הפיות הם אנשים שלא מפסיקים לברבר על חופש: חופש המחשבה, חופש הדעה, חופש הדיבור וחופש המחאה. רק שזה מין חופש מוזר ששמור להם בלבד. להם מותר לעשות הכול, להגיד הכול, להשמיץ, להעליל, להוציא דיבה, לשקר, להכפיש, לתעד, לסלף ולאיים. הם הגזע העליון. ברגע שאת נועצת להם סיכה בבלון הנפוח יוצא כל האוויר ואיתו גם הברברת, ואבירי זכויות האדם, לוחמי החופש ומתנגדי המשטר מתגלים במערומיהם.

ועל מה יצא הקצף הפעם? לאחרונה צורפתי לרשימת הנחסמים הסדרתיים בפייסבוק. בעקבות האירועים בגינות קראו לי יודו־נאצית, טינופת מזוקקת, רוע צרוף, כלבה ועוד. האשימו אותי שאני משלמת לזונות ונרקומנים לעשות מהומות. איימו שיחשפו את פשעיי ויובילו למעצרי. כאשר הגבתי על ההכפשות, הפוסט נמחק ונחסמתי. למה? אולי לכם יש תשובה הגיונית. הנה הוא לשיפוטכם:

__________

שפי פז היא פעילה למען תושבי דרום תל אביב, עמותת 'עוטף תחנה מרכזית'