האיראנים חופרים לעצמם את הבור

המו"מ המוזר המתנהל בין הממשל האמריקאי לנציגים האיראנים, מייצר יותר בלבול מהבנה. וההסבר לכך הוא, שמבחינת האיראנים אין מדובר במשא ומתן – אלא בהמשך המלחמה באמצעים אחרים, פשוטו כמשמעו. משא ומתן עסקי או דיפלומטי, נועד לגשר על חילוקי דעות וניגוד אינטרסים, ולהוביל את הצדדים לפתרון מוסכם. אלא שעבור האיראנים חילוקי הדעות וניגוד האינטרסים אינם בעיה שצריך לפתור, אלא נכס שאותו צריך לנהל בזהירות. בלי לשבור את הכלים, אבל גם בלי להתקדם לעבר הסכם סופי. שזה מה שהם עושים בימים אלו, באמצעות שליטה בזמן כמשאב, ובאי־ההכרעה כקרדום לחפור בו. הערכת הנושאים (ולא נותנים) האיראנים היא, כי ניהול נכון של התהליך יאפשר להם להתיש את טראמפ, ולהשיג את יעדם המרכזי: שימור המשטר. לשם כך הם מתעקשים להחזיק בידיהם מנופי לחץ, ובראשם האורניום המועשר, המהווה בעיניהם תעודת ביטוח לעתיד; לשלוט במיצרי הורמוז, מתוך ההערכה שהמשבר הכלכלי העולמי הפוגע בין היתר בתעשיית השבבים, יאלץ את טראמפ להפסיק את המצור הנגדי; להציג את המחלוקות הפנימיות בין תומכים ומתנגדים להסכם כהסבר למריחת הזמן; ולהדהד את הנרטיב שלפיו הם לעולם לא יכנעו. בין לבין האיראנים בונים על על דעת הקהל האמריקאית המתנגדת למלחמה, על הקונגרס שבלי אישורו, טראמפ יאלץ לקפל את הכוחות, על החשש מקרבנות שימנע מהלך קרקעי אמריקאי ואחרון, על כך שטראמפ ימנע מהרס נרחב של התשתיות שיפגע באוכלוסיה האיראנית שאותה הבטיח לשחרר משליטתם המדכאת.

למעשה קשה לזהות הבדל בין העקרונות שהציבו האיראנים במהלך המשא ומתן שקדם למבצע 'זעם אפי', לאלו שהם מציבים היום. מבחינת טראמפ המו״מ הוא כלי לסיום המלחמה, אבל מבחינת האיראנים מדובר בעוד שלב בה, "אקס פקטור" שישנה את מאזן הכוחות הנוכחי ויכריע את המערכה לטובתם. האיראנים בקיצור, נלחמים אחרת. האסון האנושי, הכלכלי והחברתי הנורא שחוו במלחמת איראן-עיראק. וההכרה שהם מדינה מוקצית מחמת מיאוס, הן במערב והן במרחב הסוני, הוביל את שלטון האיטוללות למסקנה, כי עימות חזיתי ישיר עם יריביהם החזקים עלול להסתיים רע. מכאן נולדה העדפה לאסטרטגיה עקיפה ומתמשכת. הכוללת השקעה סבלנית ואף מעוררת התפעלות, באריגת רשת מוקדי חיכוך בכל הארצות הסובבות אותה, על בסיס פרוקסיז, הנאמנים לה, שאותם היא מממנת ומזיינת, במטרה להפעילם ביום פקודה, נגד: ישראל – 'השטן הקטן', הצבא האמריקאי במזה"ת – 'השטן הגדול', המשטרים הסוניים, ונתיבי השייט הבינ"ל. על מנת לשלוט בקצב ההסלמה, ולנהל את המערכה, כאשר תחליט לעשות זאת, בתנאים הרצויים לה מנפנפים שליטיה בארסנל הטילים הבאליסטיים ובאופציית הפיכתה למדינת סף גרעינית, כסוג של פרוטקשין.

ההתנהלות האיראנית קשורה לאחת התיאוריות המשפיעות בחקר ההיסטוריה הצבאית, של ההיסטוריון הנודע ויקטור דייויס הנסון ((Hanson, לפיה קיים הבדל בין דפוסי הלחימה שהתפתחו, למן העת העתיקה ואילך, ביוון הקלאסית במערב ובפרס האחמנית במזרח. לדבריו צבא האזרחים של ערי המדינה היווניות פיתח שיטת לחימה, שהתבססה על ניהול 'חסכוני' של זמן ומרחב. שבאה לידי ביטוי בחתירה לקרב מכריע, פלנקס מול פלנקס, ונצחון הרואי, שהתבטא בשבירת מערך האויב והנסתו משדה הקרב. הפרסים ממזרח שהתבססו על צבאות שכירים, ושאותם כינו היוונים בזלזול 'ברברים', פעלו מתוך הגיון הפוך. הם ויתרו על קרבות הכרעה הרואיים, והתישו את יריביהם באמצעות תמרונים, פשיטות ודיפלומטיה, תוך ניהול גמיש יותר של הזמן והמרחב. היו גם יוצאים מן הכלל אצלם, כמו כורש הגדול (559–530 לפנה״ס) ודריווש הראשון (522–486 לפנה״ס), שאליהם הנסון מתיחס בספר אחר כאל חריגים. מה שמסביר לדעתו את ההתפוררות המהירה של האימפריות שהקימו, בעקבות חזרת יורשיהם למלחמות התשה. ומכל מקום מסקנתו היא, שדרך הלחימה המערבית ביטאה תפיסת עולם תרבותית וחברתית, שאיפשרה בניה והפעלה של ‘מכונות מלחמה’ אפקטיביות, שהפכו את המערב, בחשבון אחרון, לשליט העולם כולו.

ההבדל בין תפיסות הלחימה השונות, בין התנגשות פיזית מהירה וברוטלית, החותרת לנצחון הרואי במערב ובין שחיקה מורטת עצבים במזרח, נטוע עמוק בתפיסת הזמן והמרחב השונה שהתפתחה בשתי הציויליזציות, כאלף שנים ויותר לפני הופעת האיסלם, עניין שחמק כנראה מעיני חוקרי המזרח התיכון, שייחסו את עקרונות הההתמדה ('סבר') העמידה האיתנה ('איסתקמה') ההקרבה ('שהאדה') ואחרים, לאידאולוגיה הקיצונית של אירגונים 'מודרניים' כמו חמאס, חזבאללה ומשמרות המהפכה. הייתה זו התעלמות מן העובדה שמאז ומעולם העדיפו אנשי המזרח להכריע את אויביהם באמצעות אסטרטגיה של שחיקה, הרבה לפני שחסן אל-בנה, סעד קוטיב, והאיטוללה חומני, ניסחו לכך הצדקות דתיות. או אם לומר זאת אחרת, האידאולוגיה הרדיקלית לא יצרה את התפיסה, אלא רק נתנה לו שם.

ומכאן בחזרה למערכה מול איראן. מלחמה, כפי שטוען הפרופסור מרטין ואן קרפלד, מחשובי הוגי הדעות הצבאיים בימינו, היא המשך של תרבות יותר מאשר של פוליטיקה. ההחלטה לצאת למלחמה או לסיימה היא אמנם 'פוליטית', אך האופן שבו היא מתנהלת, מנוהלת ומוכרעת, נטוע עמוק בתרבות. ענין המסביר את היחס השונה של חברות במערב ובמזרח, לאבדות, לסבל, למחירים הכלכלים שהן מוכנות לשלם. כמו גם לשאלות מהותיות כמו, איך היא צריכה להתנהל, איפה, למשך כמה זמן, ולאיזו תכלית. וכפועל יוצא מכל אלו, לתת את התשובה המכרעת, מה יחשב כניצחון. כל אלו מוצאים את ביטויים במערכה הנוכחית.

מבחינת טראמפ מדובר היה בהתחלה בפרויקט הדומה לשאר הפרויקטים הנדלנים שניהל בחייו: יעדים מדידים, 'לוקיישן' ברור, וזמן קצוב להשלמת התכניות. שכללו את הוצאת 450 ק"ג האורניום המועשר מאיראן, מניעת העשרה לעשרים השנים הבאות, צימצום תכנית הטילים והתמיכה בפרוקסיז. מודע לרוח הפרוגרס בארצו, הסולדת ממלחמות ומגלה קוצר רוח כאשר הן: תובעות קרבנות, מתמשכות ומייקרות את חשבון המכולת, הוא ריכז פלאנקס אדיר, וחתר, בשיתוף ישראל להכריע את איראן באמצעות מהלך צבאי קטלני ומהיר. שפגע קשות בהנהגתם, במתקני ההעשרה שלהם ובתעשיית הטילים. בתום 40 ימי לחימה, ולאחר שהגנרלים בישרו שהם השיגו את היעדים שהציב להם, הוא פנה לאיראנים והציע להם, 'הצעה שאי אפשר לסרב לה'. לפתוח את מיצר הורמוז ולהכנס למשא ומתן, שיאפשר לסיים את המלחמה, או להסתכן בחזרה לתקופת האבן. משמרות המהפכה אמנם קיבלו את תנאי הפסקת האש אבל התחכמו והמשיכו לחסום את התנועה בהורמוז, מהלך שנועד להבהיר, כי הם נחושים להמשיך במלחמה 'לפי כללי המשחק הקודמים' ולחתור לנצחון באמצעות המהלכים הדיפלומטיים באיסלמבאד.

מן האמור לעיל ניתן להסיק כמה דברים. הראשון, שהאולטימטום להחזיר את איראן לתקופת האבן, גרם פיק ברכיים למשמרות המהפכה. והראיה, הויתור על דרישותיהם לסלק את הצבא האמריקאי מהאזור, ולשלם להם פיצויים, כתנאי להפסקת האש מצידם. בכך חשפו לעיני כל שלוש נקודות תורפה. הראשונה – שהם רציונליים, השניה – שאינם התאבדותים, ואחרון – חשוב מכל, שתלותם במדינה גוברת על תלות המדינה בהם. נקודות תורפה העתידות, כפי שיתברר מיד, עתידה למלא תפקיד מרכזי במשחק החתול והעכבר שהנשיא האמריקאי מנהל מולם. ועם זאת האיראנים, נאמנים לאסטרטגיה המזרחית, החליטו להתיש את הנשיא תוך מינוף הזמן וחיזוק אחיזתם במרחב, הודות למצור הימי, שליטתם בפרוקסיז, והרתעת האמריקאים ממהלך צבאי על אדמתם.

כאשר טראמפ הבין עם מי יש לו עסק, הוא התלבט בין שלוש אפשרויות. לשוב ולהפעיל את הפלנקס נגד הכלכלה וכוחות המשטר האיראנים, שפירושו 'עוד מאותו דבר'; להחזיר את איראן לתקופת האבן, מהלך שהיה מציב את משמרות המהפכה עם הגב לקיר; או להחזיר לאיראנים באותה מטבע, כלומר לשלול מהם את האחיזה במרחב ולהתיש אותם בחזרה. החלטה שהובילה אותו להטיל בלוקדה נגדית על המפרץ הפרסי, להשבית את יצוא הנפט האיראני מהאי כארג', ואת פעולת נמל באנדר-עבאס, המהווה את צינור האספקה העיקרי של סל המזון האיראני. הבעיה המרכזית של איראן כיום, אינה בהכרח מחסור בדולרים מעצירת ייצוא הנפט, כפי שמקובל לחשוב, אלא ההסגר המונע מהם ליבא תירס, חיטה, אורז, שמני מאכל וסוכר התופסים בין 40%-90% ממוצרי היבוא. המשטר יכול להמשיך ולהדפיס כסף על מנת לשלם משכורות לאנשי משמרות המהפכה. אך כשהייבוא נחסם, הכסף הופך חסר משמעות, שכן אין מה לקנות בו.

חסימת מיצר הורמוז מזה והבלוקדה האמריקאית מזה, יצרו לכאורה מצב תיקו, המשחק לידיהם של משמרות המהפכה, ומאפשר להם למשוך זמן ולשחוק את יריבם. אלא שמדובר בתיקו למראית עין בלבד. אסטרטגיה של התשה, מתאימה לחברה חקלאית מסורתית, לא לחברה תעשייתית־עירונית. כאן טמון כשל היסוד ביישום האסטרטגיה שבחרו משמרות המהפכה. איראן היא דוגמה מובהקת לחברה בעלת מאפיינים מודרניים. כ-75% מהאוכלוסיתה מרוכזת כיום בערי ענק כמו טהרן, משהד, ואיספהן, וחיי היום יום של אזרחיהן מתבססים על פעילות תקינה של תשתיות חשמל, מים, תקשורת, אינטרנט ושרשראות אספקה. משמרות המהפכה יכולים להחזיק בנרטיב של עמידה איתנה כל עוד המערכות הללו מתפקדות, אך כאשר הן נשחקות — מה שקורה בימים אלו, הולך ונוצר שינוי תודעתי. הפגיעה באספקת דלק לערים כבר מורגשת. המדפים בסופר עדיין מלאים, אבל המערכת הלוגיסטית שממלאת אותם מתרוקנת בשל בעיות אספקה המתבטאות בעליות מחירים מטורפות של מוצרי יסוד, וירידה בייצור בשר עוף, ביצים וחלב. הפרדוקס ברור, היתרונות המסורתיים של סבלנות ועמידה איתנה, הופכים עם התמשכות הזמן לחסרונות עבור המשטר האיראני, ויוצרים כשל מערכתי המסכן את המשטר. המעבר מתחושת עמידה וניצחון, לתחושת כישלון ואובדן שליטה, עשוי להיות מהיר מן הצפוי.

לסיכום, טרמאפ הוא איש עסקים קשוח, נושא – ולא נותן – מנוסה לאין שיעור משחקני השחמט האיראנים. מי שצופה בראיונות שהוא מעניק לכתבים, מבין מיד, שמדובר באדם שיודע מה הוא רוצה, ומשוכנע שהוא ישיג זאת. בשורת מהלכים מתוחכמים, הוא הצליח לבודד את איראן משותפותיה סין ורוסיה, לשלוט במחירי הנפט, לסכסך בין מוקדי הכח השונים בטהרן ולטעת בהם את ההכרה, שכל מהלך שיעשו, רק יגדיל את ההפסד. הירידה בפופולריות שלו בארה"ב ובחירות האמצע בנובמבר, אינן מטרידות אותו, כגאון שיווק הוא יודע עד כמה הפכפכה דעת הקהל, ומה קל להנדס אותה. מבחינתו מדד נאסד"ק השובר שיאים בחודשים האחרונים, למרות המלחמה, הוא הקריטריון האמיתי לתחושות הציבור. הכרזתו שמבצע 'זעם אפי' הסתיים הודות להפסקת האש, מאפשרת לו לנטרל את מגבלת 60 היום של הקונגרס, ולהתחיל במלחמה חדשה לכשיחפוץ. מלחמות במזה"ת אינן מוכרעות על ידי מי שפוגע חזק יותר, אלא על ידי מי שמסכן את יכולת משטר היריב לשלוט. שיטת הכאוס של טראמפ, שראשיתה בהפעלת 'הפלנקס המערבי', והמשכה 'בהתשה המזרחית', המשלבת בין עימות ישיר לעקיף, מכוונת בדיוק לכך. משום שאת טראמפ לא מעניינת האיסטרטגיה אלא הנצחון. כמו קאטו הזקן הוא מכריז שהאורניום לא ישאר באיראן, ושמיצרי הורמוז יפתחו. ייתכן שיחליט להפעיל לשם כך את הפלנקס שנית, ולהוריד את השלטר באיספהן, ועם זה לא יעזור, להחזיר את איראן לתקופת האבן. כך או כך כדאי לאיראנים להאמין לו…

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.