איך להתיישב בארץ ישראל ולהישאר בחיים

ההיסטוריה של הציונות היא לא רק האידאולוגיות הגדולות והמאבקים עם הערבים. ספרו החדש של חזי עמיאור בוחן את ההחלטות הכלכליות של ראשוני המתיישבים, שהייתה להן השפעה מכריעה על התפתחות מדינת ישראל עד ימינו

קיבוץ משמר העמק, 1933. צילום: לע"מ, דרך ויקימדיה

במבט ראשון על כותרת ספרו החדש של ד"ר חזי עמיאור, משק בית האיכר, נראה שמדובר בנושא אזוטרי הלקוח מאחת הפינות של הציונות. אבל מחקרו של עמיאור עוסק בתשתית התיאורטית, ההיסטורית, האידאולוגית והמעשית של הנדבך המשפיע ביותר בציונות: ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל.

בדרך כלל יש נטייה להסתכל במבט היסטורי על הגשמת הציונות דרך הפריזמה האידאולוגית של העליות השונות, רדיפות היהודים והחיכוך המתמיד עם האוכלוסייה הערבית שחיה בארץ. אבל ספק אם יש משהו שעיצב את דמות החברה הישראלית ואת הפוליטיקה והכלכלה שלה, כמו גם את הפסיכולוגיה של האדם הישראלי, יותר מההתיישבות החקלאית.

כבר בסוף המאה ה־19, כותב עמיאור, הביט אחד העם בהסתייגות על ההתיישבות החקלאית שמצא בארץ. זו התגלמה במושבות הברון, שבהן לא מצא אחד העם את "אהבת העבודה הגופנית וחיי אכרים, כי אם אהבת העסק החדש בפרי הגפן, הנותן לבעליו… שכר טוב מנשך ומריבית… וכך הייתה ארץ קדשנו לקליפורניא חדשה, המושכת אליה עיניהם של מבקשי 'פרנסה' קלה ו'מחפשי אוצרות'". כך כתב אחד העם, ועמיאור מצטטו.

הרעיון בהתיישבות החקלאית היה גם להביא לשינוי מהפכני באופי העם ובאופי היהודים, כפי שראו זאת מנהיגי הציונות. "אנו רוצים לעשות אותם חקלאים ממש, אנשים מושרשים בקרקע", אמר הרצל. המטרה הייתה לספק תצרוכת עצמית, ושיווק של עודף התוצרת: "(שהמתיישבים) יהיו בעלי קיום עצמאי וחופשיים מתלות בכל גורם חיצוני", מסביר עמיאור.

כבר בשלב זה אפשר להציב את השאלה שהספר אינו עוסק בה. בפרספקטיבה כלכלית ארוכת שנים, באיזו מידה באמת הצליח "המשק המעורב", אותן צורות התיישבות של המושב והקיבוץ הגדול, יותר מהבסיס שנוצר במושבות הברון. הרציונל של המהפכה שנולדה בעלייה השנייה והשלישית היה שלא נכון לבסס את ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל על משקים או חוות חד־ענפיות, התיישבות שבכל נקודה שלה יגדלו רק גפנים או רק מטעים מסוג כזה או אחר. במקום זה הציעו המאורות הגדולים של מהפכת ההתיישבות של "משק בית האיכר" – יצחק וילקנסקי, עקיבא אטינגר ואליעזר יפה – שההתיישבות תתבסס על משקים משפחתיים "מעורבים". דהיינו גידולים חקלאיים בשדה, לול, רפת, חלקת מטע. הגברים ילכו בשדות, ואילו אם המשפחה תתמחה בעבודה ברפת או בלול.

עמיאור לא מרחיב בנושא, אבל ידוע שחלוצי העליה השנייה, מי ששימשו הנושא האנושי שביצע בשטח את ניסיונות ההתיישבות של המשק המעורב, השקיפו בתיעוב על מושבות הברון ועל ההתיישבות של העלייה הראשונה בכלל. הם ראו את ההתיישבות הזו, בנוסח זכרון יעקב, פתח תקווה ושאר יישובי העליה הראשונה, כמבוא לקולוניאליזם. הם הסתכלו עליה הרבה יותר בשלילה אפילו מאחד העם. המשק המעורב שהם הקימו היה מבוסס על התיישבות עצמית ועבודה עצמית, לא מנוהלת בידי בעלי הון מלמעלה ולא מנצלת עבודה מלמטה.

המומחים הנשכחים שעיצבו את ההתיישבות

המעניין הוא שבניגוד למיתוס על היצירה ההתיישבותית המקורית של החלוצים, למושבים ולקיבוצים היו מקורות השפעה ברורים ומזוהים באירופה, רוסיה ואמריקה. וילקנסקי קיבל את רעיונות ההתיישבות שלו ממפעל התיישבותי גרמני במאה ה־19. קראו לזה קולוניזציה פנימית. היה אז אינטרס לאומי גרמני ליישב שטחים ריקים עצומים בלב פרוסיה ושאר חלקי גרמניה. מכאן נולדו כל מיני ניסיונות התיישבות, כאשר הבעיה הייתה כיצד למשוך אנשים להתיישב ואיך לגרום לכך שאנשים בעלי יכולת לימוד יקדמו את החקלאות. בדומה, עקיבא אטינגר מצא את השראתו מההתיישבות ברוסיה.

אבל יותר מעניין הוא דווקא אליעזר יפה, הידוע כאבי תנועת המושבים. יפה הביא את רעיונותיו ותכניותיו מאמריקה, שם למד מהניסיונות החקלאיים במדינת אילינוי. כעבור שנים, ב־1924, יגיע מומחה מאוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה בשם מיד, והדו"ח שלו הכריע בשאלות מעשיות רבות לגבי עתיד ההתיישבות.

האנשים האלה נתנו כיוון לדחף ההתיישבותי של החלוצים, שהיה כושל בתחילת דרכו. קבוצות ההתיישבות המיתולוגיות בכינרת ובדגניה מסביבות 1910 היו קיקיוניות. המהפך האמיתי התחולל כאשר ב־1921 יצאו במקביל שתי תנועות ההתיישבות הסוציאליסטיות לדרכן, הקיבוץ והמושב. המסגרת הטבעית לתפיסה של האיכר הזעיר והמשק המעורב הייתה מושב העובדים. אך גם מה שנקרא "הקבוצה הגדולה", או "הקיבוץ הגדול", נבנה על אותו רעיון של שלילת החקלאות המבוססת על גידול אחד, ושממנה צומחת גם חברה מצבע מאוד מסוים.

הדו"ח של מיד תמך ברעיון של המושב, ושלל את הקבוצה. אותו פרופסור קליפורני לא הכיר כמובן את התסביכים האידיאולוגיים והסכסוכים הפוליטיים שהיוו את תוכן חיי החברה בארץ ישראל.

בסופו של דבר, דווקא תיאורטיקנים ויזמים של צורות התיישבות שונות ושל פיתוח חלקאות השפיעו כנראה על יסודות היישוב הציוני בארץ ישראל יותר מכל ברל כצנלסון, ברל לוקר או ברל רפטור, ויותר מבן־גוריון, טבנקין ומאיר יערי. את אלה אנחנו מכירים מהתכניות המדיניות ומהמאבקים האידיאולוגיים, אך בסופו של דבר התכניות של וילקנסקי, אטינגר, רופין ויפה הן שיצרו את המסגרות שקבעו את גבולות הארץ ואת הטיפוס האנושי שצמח בה. ואותם אנחנו בקושי זוכרים. אלה האנשים שבלעדיהם החלוצים לא יכלו להגשים את האידיאולוגיה שלהם.

עקיבא אטינגר היה מאמין גדול בהתיישבות החקלאית של הקבוצה או הקיבוץ, אליעזר יפה היה כאמור אבי המושבים. הגישות השונות הולידו גם תפיסה שונה לגבי ניהול המשק החקלאי. וילקנסקי, שהביא לקחים מההתיישבות בגרמניה, האמין בניהול מלמעלה בידי מומחים; אליעזר יפה קיבל את עמדת המתיישבים עצמם שהתנגדו לכך; ואילו אטינגר שם את יהבו על הקבוצה השיתופית, המורכבת ממשקים משפחתיים מעורבים.

זה דומה למה שניסו לעשות בקיבוץ עין־חרוד, אבי הקיבוץ הגדול. כאן נמצא בולדוזר אידיאולוגי פעלתן בדמותו של שלמה לבקוביץ' שחיבר את התיאוריה והעסקנות החקלאית הציונית למעשה ההתיישבותי עצמו. למעשה הוא היה אביו מולידו של קיבוץ עין חרוד, שממנו צמח הקיבוץ המאוחד, כשלצדו שני אידיאולוגים מסוגם של טבנקין ומנחם אלקינד מגדוד העבודה. כאן מתחייבת הערה: רוב חייו היה לבקוביץ' מוכר בשמו העברי שלמה לביא. כך גם שני בניו, ירובעל והלל, שנפלו במלחמת תש"ח ונקראו לביא. מוטב היה להזכירו פעם אחת תחת שמו המקורי ואחר כך לציינו בשמו המוכר – שלמה לביא.

כריכת הספר
כריכת הספר

הדוּד הגדול והסיר הקטן

כתיבתו של חזי עמיאור יפה , לעתים אף שנונה. הוא לוקח נושא מורכב ומסובך ומפרק אותו נכון לממדיו השונים. אך זהו אכן נושא מאוד מורכב, וזוהי משימה לא פשוטה לפתח נרטיב קריא בתחום כזה. בסופו של דבר זהו ספר העוסק באחד ההיבטים הכלכליים החשובים ביותר בתולדות הציונות. החקלאות ומסגרות ההתיישבות יצרו את התשתית לתפיסה של הכלכלה המתוכננת בישראל. נוצרה מהפכה חברתית ונפשית, מהפכה התיישבותית; אך במקביל נוצרו מסגרות תכנון כלכליות שהשפיעו כנראה לשלילה על המשק הישראלי בכללותו.

במקום השליטה מלמעלה של בעל הון ופקידי ברון כאלו ואחרים, הפכו המושבים והקיבוצים לתלויים בקרנות ההון הלאומיות. העובדה היא שאותן מושבות משוקצות מהעלייה הראשונה הפכו לערים משגשגות וליישובים גדולים ומפותחים, מראשון לציון ועד זכרון יעקב, פתח תקווה ומטולה. ואילו הקיבוצים נשארו עד היום מסגרות יישוב מצומצמות שרק עכשיו מקבלות כוח הזנק חדש כתוצאה מהפרטה והרחבות "קהילתיות".

כל זה לא נכלל בספרו של חזי עמיאור, אך אלה הרהורים לגיטימיים בעקבות קריאתו. מתבקש גם לדון בסתירות שנוצרו כתוצאה מתפיסת המשק המעורב כתשובה ההתיישבותית הציונית הנכונה לאתגרי יישוב הארץ ופיתוח החקלאות. בצד החיוב, אין ספק שנוצרה התיישבות שסימנה טריטוריאלית את השאיפה המדינית. נוצרו דחף לקדמה ופיתוח, ושאיפה למקוריות ולגילויים חדשים, המאפיינים עד היום את הכלכלה הישראלית בכללותה. מנגד, הצורך במתיישבים שיש להם הכשרה נפשית והשכלתית מוקדמת לצרכי התיישבות חקלאית, הוליד את "העלייה הסלקטיבית" מבית מדרשם של חיים ויצמן וארתור רופין. מי מתאים ליישוב ההדרגתי של הארץ, ומי לא. מוכרות האמירות של כמה מראשי הציונות, כי אינם רוצים להעביר את 'רחוב נלווקי' מוורשה לארץ ישראל. התוצאה הייתה חסימת חלק גדול מפוטנציאל העלייה ההמונית בעשור הראשון של המנדט הבריטי.

מסכם ד"ר עמיאור:

המשק המעורב היה זירת רעיונות דינמית ומגוונת. הוא היה דפוס חקלאי־כלכלי בעל יעוד היסטורי… ומטען אידיאולוגי מורכב של תיקון חברתי ולאומי… שילוב שבין סוציאליזם ויוזמה חופשית.

זאב ז'בוטינסקי ניתח את הניסוי הקומוניסטי בברית המועצות ככישלון כבר ב־1929, במאמרו "אנחנו הבורגנים". הוא חזה את התמוטטותו. אך לא נעלם מעיניו גם הניסוי הקולקטיביסטי שמתבצע בארץ ישראל מתחת לאפו. הוא השתמש בכינויים "הדוד הגדול" (רוסיה) ו"הסיר הקטן" (היישוב בארץ ישראל):

קשה שלא לשמוע את הנאמר בקול רם ולפעמים גם לוחשים חרש באוזנך דוקא המפוקחים ביותר בקרב הקבוצות הגדולות ביותר שלנו: 'בית משלנו… חלקה משלנו!…' מובן שהניסוי הזה נעשה בזעיר אנפין; אילו היה זה רק אחד ויחיד, לא הייתי מסתמך עליו, אך הוא מאשר את מה שהתהווה ברוסיה. נמצא אפוא שגם הדוד הגדול וגם הסיר הקטן הראו אותן תוצאות. הגורם האינדיווידואלי בפיתוח היצירה הוא גורם יסודי ובלתי נמנע.

עם כל הסיבות האובייקטיביות להרחקתו של ז'בוטינסקי מהארץ, נראה שעם השקפות כאלה היה גם צורך אידיאולוגי לסלקו מהישוב. הוא ראה יותר מדי.

חזי עמיאור, משק בית האיכר: המשק המעורב במחשבה הציונית. הוצאת מרכז זלמן שזר (2016), 424 עמודים

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

10 תגובות למאמר

  1. הניתוח שלך את מה שאין בספר "משק בית האיכר" נכון ומדויק. הציטוט מדברי ז'בוטינסקי משנת 1929 מסכם את הכול.
    אכן "הגורם האינדיווידואלי בפיתוח היצירה הוא גורם יסודי ובלתי נמנע." אני מעיד על כך מהחינוך מבית אבא שנולד בשלהי המאה ה- 19 במושבה ראשון לציון, החלו (הוא ואחיו) את דרכם בעבודות הובלת יינות בעגלות לירושלים ויפו, בגידול מטעי בעל במושבה (הלוואי והיו תנאי חקלאות כמו קליפורניה כחלומות אחד העם, הרי הערבים המקומיים מכרו ליהודים את הזיבורית שבקרקעות שהיו דלות לגידולי חורף עונתיים), מראשוני מגדלי הדרים במקום ( אבי חכר את פרדס הברון במקום בשנת 1923 כי הקולקטיב לא התאים להחזיק בו ), פיתח רפת חלב (כי המעבר לגידול שלחין אפשר מיספוא ירוק) ודחף את ילדיו ללמוד (הרי היינו משפחה של "בועזים") כך שאחי ז"ל היה דר' לוטרינריה ואנוכי דר' ואגרונום בתחום גדולי מטע. פרדסן פעיל גם היום ועל אף המגבלות הסביבתיות ומים, עבודה עצמית בשטח כמו שתי נחלות במושב. בספרי "משק ההדרים היהודי בארץ ישראל" (2003) פרק נרחב העוסק במשק המשפחתי הפרטי, פרק שנמחק מתולדות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל כפי שנכתבה ע"י התיאורטיקנים ויזמי צורות ההתיישבות האחרים.
    יישר כוח על רוח המאמר, אך כואב שנשארו מעטים שזה מעניין אותם.

  2. כבר בסוף המאה ה־19, כותב עמיאור, הביט אחד העם בהסתייגות על ההתיישבות החקלאית שמצא בארץ. זו התגלמה במושבות הברון, שבהן לא מצא אחד העם את "אהבת העבודה הגופנית וחיי אכרים, כי אם אהבת העסק החדש בפרי הגפן, הנותן לבעליו… שכר טוב מנשך ומריבית… וכך הייתה ארץ קדשנו לקליפורניא חדשה, המושכת אליה עיניהם של מבקשי 'פרנסה' קלה ו'מחפשי אוצרות'". כך כתב אחד העם, ועמיאור מצטטו.

    הפסקה הזאת מראה באופן מאלף כיצד אידיאליזם אינפנטילי, המתכחש לטבע האנושי (זה ממש פשע איום ונורא, לרצות להרוויח קצת כסף) יכול לגרום נזק חמור לדורות. כל זה נכון שבעתיים, כשהביקורת נמתחת על ידי אינטלקטואל תלוש מהמציאות, כמו אחד העם, שהיה צץ לביקורים קצרים בארץ ומיהר לחזור מיד לחו"ל. זה מזכיר את הרפורמים מארה"ב ואת "עצותיהם הטובות" בימינו.

  3. איך ההתיישבות השיתופית הצליחה? היא לא הצליחה. הבורגנים הרקובים היו אלה שהצליחו. וחלוצי ההתיישבות בקיבוצים התגלחו על הזקן שלנו, על ידי מחיקת חובות עצומים שלהם, שבוצעה על חשבוננו. כנראה שבשביל מחיקת חובות, העירוניים המסריחים כן היו מספיק טובים עבור הקיבוצניקים האציליים.

    1. רמי כהן, קצת ענווה. ההתיישבות השיתופית והקיבוצים שאתה מתגולל עליהם, הם שהלכו לתפוס את הספר ולקבוע בלהבי מחרשותיהם את גבולות הארץ, לא העירוניים והבורגנים, שאכן חילצו אותם שני דורות מאוחר יותר מתסבוכת כלכלית.

  4. הקיבוצים היו ונשארו שנוררים וחיים על חשבון אחרים הרבה יותר מאיכרי המושבות הגיבורים שלחמו בקדחת ובביצות והניחו את התשתית לכל הפלא הציוני. במושבות נעזרו בשעת מצוקה בכספי הברון למשך פחות מ20 שנה. רק עד שנת 1900. הקיבוצים והמושבים מוצצים את לשד התנועה הציונית בצינורות ישירים כמו כספי המוסדות הלאומיים ובצינורות עקיפים כמו חניקת תחרות, מיסוי, רגולציה ומחיקת חובות עד ימנו. מעולם לא היה להם קיום כלכלי עצמאי אמיתי.

  5. מה לעשות, אבל משק קולקטיבי התאים להפליא למשימות כמו התיישבות חלוצית, למשל. תנועת בית"ר לא כל כך הצליחה בתחום הזה, והקימה, כמדומני, מספר חד ספרתי של ישובים. התנועה הציונית העבירה את הבכורה למפלגות הפועלים, החל משנות השלושים, פשוט כי ראו שהעסק מצליח. בלי מאות הקיבוצים שהוקמו על פי עקרונות סוציאליסטיים, ר"ל, מפת הארץ הייתה שונה, ואולי ז'בוטינסקי, אילו חי עוד תשע שנים, היה כותב "שתי גדות לירדן, זו איננה, זו גם כן".

    חניתה או המצפים בנגב לא היו קמים לעולם אילו עקרונות כלכליים 'נכונים' היו מושלים בכיפה.

    כמובן, כל שיטה צריכה להיבחן על פי זמן, מקום, נסיבות ועוד. לא כל מה שהתאים לפני 80 שנה, למשל, מתאים ללא שינויים לימינו.

    1. בני
      ההבדל המרכזי בין בית"ר לבין תנועת העבודה באשר להצלחת תנועות ההתיישבות שלהן, נוצר מהבדל אחר, חשוב בהרבה:
      תנועת העבודה היא שהשתלטה בשנות השלושים על הסוכנות ויתר המוסדות הלאומיים, כולל כל התקציבים שבאו מתורמים קפיטליסטיים (וגם מהקופה הכחולה של "עמך").
      גם על השליטה במתן היתרי עליה, "סרטיפיקטים", השתלטה תנועת העבודה.
      ומכאן שדוקא הבית"רים, שמנהיגם קרא לפינוי מיידי של יהודי אירופה, נתקעו בפולין ו"זכו" להיספות/לעבור את השואה.
      מיעוטם הצליח להגיע לארץ בעליית "אף על פי" הבית"רית הבלתי לגלית.
      כך או אחרת- לא היו לבית"ר ההון ומשאבי האנוש להקים התיישבות משלה.

    2. אי אפשר להשתלט על ארגון וולונטרי ודמוקרטי, אם חבריו לא רוצים בכך. הדומיננטיות של תנועת העבודה במוסדות הלאומיים ניתנה לה פשוט כי היא עשתה, עשתה הרבה, ועשתה טוב. מבט פשוט על מפת הארץ יוכיח זאת. רוב הציבור בארץ משנות ה-30 עד שנות ה-70 לא היה בהכרח 'פועלי', אבל הוא מסר את ההנהגה למפלגות הפועלים פשוט כי הן הוכיחו יכולת. וז'בוטינסקי? הוא אכן קרא קריאות מרגשות לציבורים נרגשים.