נאום החירות של השרה איילת שקד

בכל פעם שחברי הכנסת מצביעים בעד חוק חדש ולוח התוצאות במליאה מראה על תמיכה, באותה השעה בדיוק – חברי הכנסת מצביעים במקביל גם הצבעת נגד.

הצבעת הנגד הזו היא הצבעה שקטה; קשה לשים לב אליה, והתוצאה שלה כלל אינה נרשמת בדברי הכנסת. אבל זו הצבעת נגד חדה וברורה נגד החירות שלנו, שהחל מאותו הרגע שבו התקבל החוק החדש הולכת ומצטמצמת.

**

בכל פעם שהכנסת נותנת אמון בחוק חדש שאמור לשרת תכלית ראויה ולפתור בעיה חברתית או כלכלית – אנחנו למעשה מרימים את ידנו כדי לתמוך בהצבעת אי אמון. זו אינה הצבעת אי אמון המפילה ממשלות; היא לא תמלא למחרת את כותרות העיתונים ולא תופיע באינטרנט. אבל זו הצבעת אי אמון.

זו הצבעת אי אמון ביכולת שלנו כיחידים וכקהילות לנהל את עצמנו באופן שהוא טוב דיו; זו הצבעת אי אמון בחכמתו של העם והאדם ליצור ולשמר מנגנונים מוצלחים מאלה המעוצבים באופן מלאכותי באמצעות מומחים; זו הבעת אי אמון עמוקה בכוחן של קהילות משפחתיות, חברתיות וכלכליות לנהל את חייהן בכוחות עצמן ולחתור בהצלחה להשגת מטרותיהן.

**

ובכל זאת, לא פחות מאלף וחמש מאות פעמים(!) ביקשו חברי כנסת ושרי הממשלה, בחמישה עשר החודשים האחרונים, ליטול מאיתנו חלק מהחירויות שלנו. פעם אחר פעם, אלף וחמש מאות פעמים, התבקשנו, כממשלה, לשלול עוד קצת מחירותם של האזרחים. מהחירות שלכם!

אלף וחמש מאות הצעות חוק באו לפני ועדת שרים לענייני חקיקה, בראשה אני יושבת, וביקשו לתקן את החוקים הקיימים: להוסיף בהם סעיף; לבטל בהם סעיף; להנדס את החברה בצורה כזו שתעשה רק טוב ולעולם לא רע. כך מבטיחים תמיד היוזמים בדברי ההסבר להצעותיהם ונשבעים בפנינו בספר החוקים.

לפרץ החקיקה הזה שמכלה את זמנו של הפרלמנט הישראלי אין אח ורע בכל העולם המערבי כולו. זוהי בפירוש לא תעודת כבוד; זוהי תעודת עניות. היא מעידה על הכישלון המפואר הממתין בקצה דרכו של מי שמבקש לפתור כל בעיה בדרך של חקיקה.

**

אז כמובן שיש נושאים שבהם חשוב לחוקק, וכמובן שבצד שלילת החירות שקיימת באופן מובנה בכל הצעת חוק – קיים גם ערך אותו מבקשת כל הצעת חוק לקדם. המחוקק, בכל דבר חקיקה, נדרש לאזן בין תכלית החוק למחיר אותו יידרשו האזרחים לשלם. על פניו זה הרעיון שעומד בבסיס האמנה החברתית: האזרח מוותר על מידה מסוימת של חופש בכדי לאפשר למדינה לטפל בשמו בעניינים אקוטיים כאלה ואחרים.

גם הכלל הקבוע במסכת אבות "הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה – איש את רעהו חיים בלעו" אינו זר לנו. הכרנו אותו בנוסח הזה מאות רבות של שנים לפני שהובס האנגלי טבע גרסה דומה ומאוחרת שלו. אלא שנדמה, שחרדת הקודש שהייתה למחוקקים מכנסות קודמות, בשעה שבחנו את מחירה של החקיקה החדשה, אינה מאפיינת עוד את המחוקקים בכנסות האחרונות. וכך הגענו למצב בו בעשור האחרון הונחו על שולחן הכנסת יותר משנים עשר אלף הצעות חוק פרטיות.

בהערת אגב, אני חייבת להתוודות, ומכיוון שאנחנו באירוע קטן ואינטימי, ברור לי שזה יישאר בינינו: הדרך שבה ראיתי את נושא החקיקה כחברת כנסת שונה מאוד מאיך שאני רואה את הדברים היום. כשרת משפטים שאחראית על מכלול החקיקה בישראל – ההשלכות העצומות והנזקים ההיקפיים ברורים לי כיום בדרך שלא הייתה ברורה לי בעבר. את הלקח שלמדתי אני משתדלת ליישם קודם כל באמצעות הגבלת החקיקה במשרדי.

ההצעות הממשלתיות של משרד המשפטים אותן אני מקדמת הן אך ורק אלה שצלחו בדיקה דקדקנית שלי; רק אלה שהשתכנעתי לאחר שבועות (ולעתים לאחר חודשים רבים) של בדיקות, שאין מנוס מאשר לקדם אותן. יתרה מכך – בתחילת החודש קידמתי את החלטת הממשלה בעניין מדיניות הענישה בישראל. במסגרת ההחלטה קבעתי שהצעת חוק ממשלתית שמבקשת להחמיר ענישה תהיה חייבת לעבור לפני כן בדיקה במחלקת המחקר החדשה אותה אני מקימה במשרד המשפטים. כפי שלא היה עולה על הדעת להעביר הצעת חוק תקציבית בלי חוות דעת אוצרית, החל ממושב הכנסת הקרוב לא יתאפשר יותר להעביר הצעת חוק עונשית בלי להחזיק בחוות דעת משפטית מקבילה.

לא ניתן לקבל מצב בו נקבע כללים חדשים לשלילת חירותו של אדם המורשע בפלילים וזאת בלי לבדוק לפני כן: האם ניתן להימנע מצעד כה דרסטי; האם אפשר לפעול בדרך אחרת; מה ההשלכות; ומה האלטרנטיבות שעומדות בפנינו.

**

רבים מדברים על גודש החקיקה בישראל במושגים של עומס מערכתי המקשה על תפעול מוצלח של כוח האדם בכנסת ובממשלה ובכל זאת, אני מבקשת לומר לכם כאן שמספרן הגבוה של הצעות החוק אינו מייצר רק בעיה של עומס על המערכת – הוא מייצר קודם כל בעיה של חופש לאזרח; בעיה של חופש עבור כל אחד מאיתנו, כאדם פרטי, ובעיה של חופש עבור כולנו כחברה.

זו גם בעיה חברתית וגם בעיה כלכלית.

**

בהקדמה לספרו "קפיטליזם וחירות" מתייחס חתן פרס נובל פרופסור מילטון פרידמן לרשמיו מביקור שערך בישראל בשנות השישים, ומציין כך:

בישראל קיימות שתי מסורות יהודיות הנאבקות זו בזו. מסורת בת מאה שנה של אמונה בשלטון סוציאליסטי פטרנליסטי ודחיית הקפיטליזם והשוק החופשי, ומסורת בת אלפיים שנה שהתפתחה מתוך צרכים הכרחיים בגולה.

וכך מתאר פרידמן את הערכים שאפיינו את הקהילה היהודית:

הישענות האדם על עצמו ושיתוף פעולה חופשי… שימוש בכל אמצעי של כושר ההמצאה היהודי כדי לנצל את ההזדמנויות שבשוק שנעלמו מעיניהם קצרות הראייה של פקידי השלטון. הגעתי למסקנה כי למזלה של ישראל הוכח כי המסורת העתיקה יותר היא המסורת החזקה יותר.

עד כאן פרידמן. לצערי, נדמה שהדברים שנאמרו בביטחון ביחס להתרשמות בת למעלה מחמישים שנים אינם נכונים כיום באותה עוצמה.

המאבק בין המסורות היהודיות שפרידמן מדבר עליהן רחוק מלהיות מוכרע כיום לטובת השיטה הדוגלת בחופש.

**

1,100 הצעות חוק פרטיות בלמנו מתחילת הקדנציה, ואני שמחה לנצל את הבמה המכובדת הזו כדי לומר לכם כאן – על כך גאוותי. אני רואה את ועדת השרים לחקיקה כשומרת הסף הנאמנה של עם ישראל. זו שתעמוד בפרץ; זו שתנהל את קרב הבלימה; זו שמבינה שאין צורך במבול החקיקה המיותר.

יש צורך בחקיקה טובה. כל השאר הוא רעשי רקע מזיקים.

**

כשאני בוחנת את הצעות החוק המגיעות להכרעתה של ועדת שרים לענייני חקיקה, אני מגלה שללא לחיצתנו החזקה על דוושת הבלם, שבוע אחרי שבוע, היו ההצעות מייצרות עבורנו עולם מקביל לזה שלנו.

בעולם המקביל והרע הזה שולטת הממשלה באזרח באמצעות הסדרתם של עוד ועוד תחומים כלכליים, בשעה שלפרט נותרת מעט מאוד חירות לנהל את עצמו ואת עסקיו.

**

נבחן לרגע חלק קטן מאוד מתוך 1,100 הצעות החוק הפרטיות שהגיעו אלינו לוועדה ושאותן בלמנו. נסו לדמיין בעיני רוחכם איזה עולם היו ההצעות האלה יוצרות לו היו עוברות: זה היה עולם שבו לבעל נכס אסור היה להעלות את שכר הדירה שלו; איסור שהיה מביא באופן מיידי להעלאת שכר הדירה. בעולם המקביל הזה הייתה גם קיימת חובה על רשתות מזון לקבוע מחיר אחיד למוצרים דומים (מה שכמובן היה מביא ליישור קו במחירים – כלפי מעלה); זה היה עולם שמעניש – ולא באמצעות כוחות השוק – מלונות(!) על … אי התקנת אינטרנט אלחוטי(!).

וכן, היה זה עולם שבו היו מתקבלות גם הצעות חוק שאין לי מילה אחרת לתאר אותן מלבד "מוזרות", כמו הטלת חובה על המדינה לחלק לאזרחיה אפודים המגנים מפני דקירות סכין, או הצעה שביקשה, מטעמים של תקינות פוליטית, לאסור באופן גורף את השימוש במושג "בתי אב".

פרופ' מילטון פרידמן: "יותר מדי חוקים"

**

הלוואי שהיה לי הביטחון שהמחוקק הישראלי עדיין מבקש לקדם את הערכים של "הישענות האדם על עצמו, שיתוף פעולה חופשי ושימוש בכל אמצעי של כושר ההמצאה היהודי", עליהם דיבר פרידמן בשנות השישים של המאה הקודמת. לצערי נדמה לי שכל ההצעות שמניתי בפניכם, והרבה יותר מאלה – אלה שלא מניתי בפניכם, יוצאות מתוך נקודת המוצא שהפתרון מצוי במדינה, בפקידות ובמערכת המשפט; אף פעם לא באדם, אף פעם לא ביוזמה החופשית שלו.

משמאל, ולצערי לא פעם – גם מימין, אני מזהה רצון עז לצמצם את חירויותיו של האזרח ואת החופש העומד בבסיסו של השוק החופשי.

**

כשמבקשים לבחון את מדד החופש שלנו כדאי להכיר את המספרים. והנה השוואה היסטורית קטנה שאני מבקשת להציג בפניכם, ושיכולה לתת לנו תחושה מסוימת ביחס למדד החופש שלנו.

הכנסת השלישית, שנבחרה בשנת 1955 והתפזרה אחרי מעט יותר מארבע שנים במהלך שנת 1959, העבירה בכל תקופתה שלושה עשר חוקים בלבד – וכן, גם בה כיהנו 120 חברי כנסת בדיוק והם לא היו פחות טובים מאיתנו. לעומתה, הכנסת השמונה-עשרה, זו שנבחרה בשנת 2009 והתפזרה לאחר ארבע שנים בשנת 2013, חוקקה מעל 500 חוקים; מחציתם הצעות חוק ממשלתיות, ומחציתם הצעות חוק פרטיות. זה גידול של כמעט ארבעת אלפים אחוזים. מה גידול כזה ברגולציה עושה לחופש שלנו? כולכם יכולים לדמיין. הגידול הזה מטריד וחייב להדליק אצל כולנו נורה אדומה.

מזכירת הסיעה הוותיקה שלנו, תמי כנפו, שפרשה לאחרונה לאחר יותר מארבעים שנות עבודה מסורות, הייתה נוהגת לספר לנו, כיצד היו חברי הכנסת של שנים עברו בוחנים בדיוק ובדקדוק כל הצעת חוק; מבקשים לחשוב על השלכותיה של ההצעה ולהבין את משמעויותיה על הפרט ועל הכלל.

כל מי שהיה פעם במליאת הכנסת בשנים האחרונות יודע איך נראית כיום החתמה של חבר כנסת על הצעת חוק; לא פעם חבר כנסת יצרף את שמו להצעת החוק כיוזם שלה וזאת מבלי שעבר עליה, ולו רק בקריאה פשוטה; ולו רק פעם אחת.

**

לפעמים נדמה לי שאנחנו במירוץ – לתחתית: מי יצליח לחוקק כמה שיותר חוקים. מי יצליח "לגעת" בכמה שיותר נושאים. הדיוק פחות חשוב; יותר חשובה הכותרת. מחירו של החופש – גם הוא פחות חשוב. מתמקדים בהשגת המטרה המסוימת ומתעלמים מהתמונה הכוללת. גם התקשורת כמובן תורמת לכך בהכרזותיה מעת לעת על אלוף או אלופת המחוקקים; על חבר הכנסת החברתי ביותר. אני מציעה מדד חדש: הצעת החוק השבועית המיותרת ביותר.

החקיקה בישראל הגיעה לרמה מסוכנת. החופש של האזרח בישראל, ואני מדברת על החופש של כל אחד ואחת מאיתנו, נפגע עמוקות מתחרות החקיקה הזו שבין חברי הכנסת; מההתערבות המוגזמת בחייו. את התחרות הבריאה בין העסקים במשק אנחנו מחליפים בתחרות מזיקה בין חברי הכנסת והשרים.

יחד עם הפגיעה בחופש של האזרח נפגע באופן קשה השוק החופשי, שקורס תחת רגולציה קשה ומיותרת. החופש לנהל עסקים הוא החמצן של המגזר היצרני שלנו. הרגולציה העודפת חונקת אותו.

לא רק בתוך ישראל מרגישים את הרגולציה הלוחצת על המגזר העסקי; גם דו"ח ה-OECD שפורסם בינואר האחרון הגדיר את ישראל כ"מקום שקשה לעשות בו עסקים". להגדרות האלו יש מחיר. משלמים עליהן במטבע קשה של בריחת משקיעים.

**

תפיסת השוק החופשי בה אני דוגלת אינה מבקשת לייצר כאן במזרח התיכון מערב פרוע. היא מבקשת לאפשר לשחקנים העסקיים להתנהל לפי כללי משחק בסיסיים המגדירים תחרות הוגנת ומתן הזדמנות שווה לכל השחקנים (החלשים והחזקים); כללים אותם קובעת המדינה, אותם היא מפרשת ושאת הפרתם היא אוכפת; היא מבקשת להימנע מלראות את המדינה כשחקן מרכזי, קל וחומר כמונופול; היא מבקשת לשמור על הכלל שבו למדינה אסור כל מה שלא הותר לה – ולפרט מותר כל מה שלא נאסר עליו.

תפיסת השוק החופשי בה אני דוגלת אינה יכולה לחיות בשלום עם משטר של הגבלות רגולטוריות כה רבות וכה חמורות, שכמעט ומביא את המגזר העסקי שלנו למצב שבו לעסקים בישראל, כל מה שלא הותר – אסור.

**

עם פתיחתה של שנת המשפט אני מבקשת מכולנו להחזיר את המערכת לאיזון. אני קוראת למחוקקים ולמשרדי הממשלה להוריד את הרגל מהגז ולשרים בוועדת השרים לחקיקה לדרוך בעוצמה על דוושת הבלם. ואדגיש – הקריאה שלי לחברי הכנסת לנהוג באיפוק אינה באה בשום אופן לשלול, חלילה, את עקרון הסמכות הנתונה תמיד בידיו של המחוקק, סמכות שאגן עליה בכל כוחי מפני כל מי שיבקש לערער על עצם הלגיטימיות שלה. מטרתה של הקריאה הזו להזכיר לכולנו את הרעיונות הישנים והנכונים:

• לעולם תהיה חכמת ההמון גדולה מזו של מומחי המדינה.

• לעולם מנגנוניו של העולם העסקי יהיו גמישים יותר, מהירים יותר, מגיבים יותר, וסתגלניים יותר – ממנגנוניה של המדינה;

• לעולם היחס שבין כלכלה לחופש יהיה כביש דו-סטרי: ככל שהכלכלה מצליחה יותר – רמת החופש של האזרח עולה; וככל שרמת החופש של האזרח עולה – מצליחה יותר הכלכלה.

**

על שטר הכסף החדש של חמישים שקלים מופיעים דבריו של המשורר שאול טשרניחובסקי: "עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז". גם אני מאמינה באדם, ברוחו ובחירותו. האמונה הזו מחייבת אותנו חברי הכנסת לצניעות ולענווה בכל פעם שאנו מתבקשים להרים יד בעד חוק חדש שמגביל את רוח האדם וחירותו.

בשם מסורת בת אלפי שנים אני קוראת לכולנו לחזור לאותם הערכים הבסיסיים עליהם דיבר מילטון פרידמן: "הישענות האדם על עצמו", וברוח המסורת היהודית של הערבות ההדדית אוסיף בהחלט – 'וגם על קהילתו'; "שיתוף פעולה חופשי", "ושימוש בכל אמצעי של כושר ההמצאה היהודי".

**

תודה ושנת משפט מוצלחת!