נאום החירות של השרה איילת שקד

בנאומה בטקס פתיחת שנת המשפט ביקרה שרת המשפטים בחריפות את עודף החקיקה בישראל, הפוגע בכלכלה ובחירות הפרט. בשל חשיבות הדברים, מצאנו לנכון להביא בפניכם את הנאום המלא

חקיקה פוגעת בחירות; השרה איילת שקד בטקס פתיחת שנת המשפט. צילום: תומר ניוברג, פלאש90

בכל פעם שחברי הכנסת מצביעים בעד חוק חדש ולוח התוצאות במליאה מראה על תמיכה, באותה השעה בדיוק – חברי הכנסת מצביעים במקביל גם הצבעת נגד.

הצבעת הנגד הזו היא הצבעה שקטה; קשה לשים לב אליה, והתוצאה שלה כלל אינה נרשמת בדברי הכנסת. אבל זו הצבעת נגד חדה וברורה נגד החירות שלנו, שהחל מאותו הרגע שבו התקבל החוק החדש הולכת ומצטמצמת.

**

בכל פעם שהכנסת נותנת אמון בחוק חדש שאמור לשרת תכלית ראויה ולפתור בעיה חברתית או כלכלית – אנחנו למעשה מרימים את ידנו כדי לתמוך בהצבעת אי אמון. זו אינה הצבעת אי אמון המפילה ממשלות; היא לא תמלא למחרת את כותרות העיתונים ולא תופיע באינטרנט. אבל זו הצבעת אי אמון.

זו הצבעת אי אמון ביכולת שלנו כיחידים וכקהילות לנהל את עצמנו באופן שהוא טוב דיו; זו הצבעת אי אמון בחכמתו של העם והאדם ליצור ולשמר מנגנונים מוצלחים מאלה המעוצבים באופן מלאכותי באמצעות מומחים; זו הבעת אי אמון עמוקה בכוחן של קהילות משפחתיות, חברתיות וכלכליות לנהל את חייהן בכוחות עצמן ולחתור בהצלחה להשגת מטרותיהן.

**

ובכל זאת, לא פחות מאלף וחמש מאות פעמים(!) ביקשו חברי כנסת ושרי הממשלה, בחמישה עשר החודשים האחרונים, ליטול מאיתנו חלק מהחירויות שלנו. פעם אחר פעם, אלף וחמש מאות פעמים, התבקשנו, כממשלה, לשלול עוד קצת מחירותם של האזרחים. מהחירות שלכם!

אלף וחמש מאות הצעות חוק באו לפני ועדת שרים לענייני חקיקה, בראשה אני יושבת, וביקשו לתקן את החוקים הקיימים: להוסיף בהם סעיף; לבטל בהם סעיף; להנדס את החברה בצורה כזו שתעשה רק טוב ולעולם לא רע. כך מבטיחים תמיד היוזמים בדברי ההסבר להצעותיהם ונשבעים בפנינו בספר החוקים.

לפרץ החקיקה הזה שמכלה את זמנו של הפרלמנט הישראלי אין אח ורע בכל העולם המערבי כולו. זוהי בפירוש לא תעודת כבוד; זוהי תעודת עניות. היא מעידה על הכישלון המפואר הממתין בקצה דרכו של מי שמבקש לפתור כל בעיה בדרך של חקיקה.

**

אז כמובן שיש נושאים שבהם חשוב לחוקק, וכמובן שבצד שלילת החירות שקיימת באופן מובנה בכל הצעת חוק – קיים גם ערך אותו מבקשת כל הצעת חוק לקדם. המחוקק, בכל דבר חקיקה, נדרש לאזן בין תכלית החוק למחיר אותו יידרשו האזרחים לשלם. על פניו זה הרעיון שעומד בבסיס האמנה החברתית: האזרח מוותר על מידה מסוימת של חופש בכדי לאפשר למדינה לטפל בשמו בעניינים אקוטיים כאלה ואחרים.

גם הכלל הקבוע במסכת אבות “הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה – איש את רעהו חיים בלעו” אינו זר לנו. הכרנו אותו בנוסח הזה מאות רבות של שנים לפני שהובס האנגלי טבע גרסה דומה ומאוחרת שלו. אלא שנדמה, שחרדת הקודש שהייתה למחוקקים מכנסות קודמות, בשעה שבחנו את מחירה של החקיקה החדשה, אינה מאפיינת עוד את המחוקקים בכנסות האחרונות. וכך הגענו למצב בו בעשור האחרון הונחו על שולחן הכנסת יותר משנים עשר אלף הצעות חוק פרטיות.

בהערת אגב, אני חייבת להתוודות, ומכיוון שאנחנו באירוע קטן ואינטימי, ברור לי שזה יישאר בינינו: הדרך שבה ראיתי את נושא החקיקה כחברת כנסת שונה מאוד מאיך שאני רואה את הדברים היום. כשרת משפטים שאחראית על מכלול החקיקה בישראל – ההשלכות העצומות והנזקים ההיקפיים ברורים לי כיום בדרך שלא הייתה ברורה לי בעבר. את הלקח שלמדתי אני משתדלת ליישם קודם כל באמצעות הגבלת החקיקה במשרדי.

ההצעות הממשלתיות של משרד המשפטים אותן אני מקדמת הן אך ורק אלה שצלחו בדיקה דקדקנית שלי; רק אלה שהשתכנעתי לאחר שבועות (ולעתים לאחר חודשים רבים) של בדיקות, שאין מנוס מאשר לקדם אותן. יתרה מכך – בתחילת החודש קידמתי את החלטת הממשלה בעניין מדיניות הענישה בישראל. במסגרת ההחלטה קבעתי שהצעת חוק ממשלתית שמבקשת להחמיר ענישה תהיה חייבת לעבור לפני כן בדיקה במחלקת המחקר החדשה אותה אני מקימה במשרד המשפטים. כפי שלא היה עולה על הדעת להעביר הצעת חוק תקציבית בלי חוות דעת אוצרית, החל ממושב הכנסת הקרוב לא יתאפשר יותר להעביר הצעת חוק עונשית בלי להחזיק בחוות דעת משפטית מקבילה.

לא ניתן לקבל מצב בו נקבע כללים חדשים לשלילת חירותו של אדם המורשע בפלילים וזאת בלי לבדוק לפני כן: האם ניתן להימנע מצעד כה דרסטי; האם אפשר לפעול בדרך אחרת; מה ההשלכות; ומה האלטרנטיבות שעומדות בפנינו.

**

רבים מדברים על גודש החקיקה בישראל במושגים של עומס מערכתי המקשה על תפעול מוצלח של כוח האדם בכנסת ובממשלה ובכל זאת, אני מבקשת לומר לכם כאן שמספרן הגבוה של הצעות החוק אינו מייצר רק בעיה של עומס על המערכת – הוא מייצר קודם כל בעיה של חופש לאזרח; בעיה של חופש עבור כל אחד מאיתנו, כאדם פרטי, ובעיה של חופש עבור כולנו כחברה.

זו גם בעיה חברתית וגם בעיה כלכלית.

**

בהקדמה לספרו “קפיטליזם וחירות” מתייחס חתן פרס נובל פרופסור מילטון פרידמן לרשמיו מביקור שערך בישראל בשנות השישים, ומציין כך:

בישראל קיימות שתי מסורות יהודיות הנאבקות זו בזו. מסורת בת מאה שנה של אמונה בשלטון סוציאליסטי פטרנליסטי ודחיית הקפיטליזם והשוק החופשי, ומסורת בת אלפיים שנה שהתפתחה מתוך צרכים הכרחיים בגולה.

וכך מתאר פרידמן את הערכים שאפיינו את הקהילה היהודית:

הישענות האדם על עצמו ושיתוף פעולה חופשי… שימוש בכל אמצעי של כושר ההמצאה היהודי כדי לנצל את ההזדמנויות שבשוק שנעלמו מעיניהם קצרות הראייה של פקידי השלטון. הגעתי למסקנה כי למזלה של ישראל הוכח כי המסורת העתיקה יותר היא המסורת החזקה יותר.

עד כאן פרידמן. לצערי, נדמה שהדברים שנאמרו בביטחון ביחס להתרשמות בת למעלה מחמישים שנים אינם נכונים כיום באותה עוצמה.

המאבק בין המסורות היהודיות שפרידמן מדבר עליהן רחוק מלהיות מוכרע כיום לטובת השיטה הדוגלת בחופש.

**

1,100 הצעות חוק פרטיות בלמנו מתחילת הקדנציה, ואני שמחה לנצל את הבמה המכובדת הזו כדי לומר לכם כאן – על כך גאוותי. אני רואה את ועדת השרים לחקיקה כשומרת הסף הנאמנה של עם ישראל. זו שתעמוד בפרץ; זו שתנהל את קרב הבלימה; זו שמבינה שאין צורך במבול החקיקה המיותר.

יש צורך בחקיקה טובה. כל השאר הוא רעשי רקע מזיקים.

**

כשאני בוחנת את הצעות החוק המגיעות להכרעתה של ועדת שרים לענייני חקיקה, אני מגלה שללא לחיצתנו החזקה על דוושת הבלם, שבוע אחרי שבוע, היו ההצעות מייצרות עבורנו עולם מקביל לזה שלנו.

בעולם המקביל והרע הזה שולטת הממשלה באזרח באמצעות הסדרתם של עוד ועוד תחומים כלכליים, בשעה שלפרט נותרת מעט מאוד חירות לנהל את עצמו ואת עסקיו.

**

נבחן לרגע חלק קטן מאוד מתוך 1,100 הצעות החוק הפרטיות שהגיעו אלינו לוועדה ושאותן בלמנו. נסו לדמיין בעיני רוחכם איזה עולם היו ההצעות האלה יוצרות לו היו עוברות: זה היה עולם שבו לבעל נכס אסור היה להעלות את שכר הדירה שלו; איסור שהיה מביא באופן מיידי להעלאת שכר הדירה. בעולם המקביל הזה הייתה גם קיימת חובה על רשתות מזון לקבוע מחיר אחיד למוצרים דומים (מה שכמובן היה מביא ליישור קו במחירים – כלפי מעלה); זה היה עולם שמעניש – ולא באמצעות כוחות השוק – מלונות(!) על … אי התקנת אינטרנט אלחוטי(!).

וכן, היה זה עולם שבו היו מתקבלות גם הצעות חוק שאין לי מילה אחרת לתאר אותן מלבד “מוזרות”, כמו הטלת חובה על המדינה לחלק לאזרחיה אפודים המגנים מפני דקירות סכין, או הצעה שביקשה, מטעמים של תקינות פוליטית, לאסור באופן גורף את השימוש במושג “בתי אב”.

פרופ’ מילטון פרידמן: “יותר מדי חוקים”

**

הלוואי שהיה לי הביטחון שהמחוקק הישראלי עדיין מבקש לקדם את הערכים של “הישענות האדם על עצמו, שיתוף פעולה חופשי ושימוש בכל אמצעי של כושר ההמצאה היהודי”, עליהם דיבר פרידמן בשנות השישים של המאה הקודמת. לצערי נדמה לי שכל ההצעות שמניתי בפניכם, והרבה יותר מאלה – אלה שלא מניתי בפניכם, יוצאות מתוך נקודת המוצא שהפתרון מצוי במדינה, בפקידות ובמערכת המשפט; אף פעם לא באדם, אף פעם לא ביוזמה החופשית שלו.

משמאל, ולצערי לא פעם – גם מימין, אני מזהה רצון עז לצמצם את חירויותיו של האזרח ואת החופש העומד בבסיסו של השוק החופשי.

**

כשמבקשים לבחון את מדד החופש שלנו כדאי להכיר את המספרים. והנה השוואה היסטורית קטנה שאני מבקשת להציג בפניכם, ושיכולה לתת לנו תחושה מסוימת ביחס למדד החופש שלנו.

הכנסת השלישית, שנבחרה בשנת 1955 והתפזרה אחרי מעט יותר מארבע שנים במהלך שנת 1959, העבירה בכל תקופתה שלושה עשר חוקים בלבד – וכן, גם בה כיהנו 120 חברי כנסת בדיוק והם לא היו פחות טובים מאיתנו. לעומתה, הכנסת השמונה-עשרה, זו שנבחרה בשנת 2009 והתפזרה לאחר ארבע שנים בשנת 2013, חוקקה מעל 500 חוקים; מחציתם הצעות חוק ממשלתיות, ומחציתם הצעות חוק פרטיות. זה גידול של כמעט ארבעת אלפים אחוזים. מה גידול כזה ברגולציה עושה לחופש שלנו? כולכם יכולים לדמיין. הגידול הזה מטריד וחייב להדליק אצל כולנו נורה אדומה.

מזכירת הסיעה הוותיקה שלנו, תמי כנפו, שפרשה לאחרונה לאחר יותר מארבעים שנות עבודה מסורות, הייתה נוהגת לספר לנו, כיצד היו חברי הכנסת של שנים עברו בוחנים בדיוק ובדקדוק כל הצעת חוק; מבקשים לחשוב על השלכותיה של ההצעה ולהבין את משמעויותיה על הפרט ועל הכלל.

כל מי שהיה פעם במליאת הכנסת בשנים האחרונות יודע איך נראית כיום החתמה של חבר כנסת על הצעת חוק; לא פעם חבר כנסת יצרף את שמו להצעת החוק כיוזם שלה וזאת מבלי שעבר עליה, ולו רק בקריאה פשוטה; ולו רק פעם אחת.

**

לפעמים נדמה לי שאנחנו במירוץ – לתחתית: מי יצליח לחוקק כמה שיותר חוקים. מי יצליח “לגעת” בכמה שיותר נושאים. הדיוק פחות חשוב; יותר חשובה הכותרת. מחירו של החופש – גם הוא פחות חשוב. מתמקדים בהשגת המטרה המסוימת ומתעלמים מהתמונה הכוללת. גם התקשורת כמובן תורמת לכך בהכרזותיה מעת לעת על אלוף או אלופת המחוקקים; על חבר הכנסת החברתי ביותר. אני מציעה מדד חדש: הצעת החוק השבועית המיותרת ביותר.

החקיקה בישראל הגיעה לרמה מסוכנת. החופש של האזרח בישראל, ואני מדברת על החופש של כל אחד ואחת מאיתנו, נפגע עמוקות מתחרות החקיקה הזו שבין חברי הכנסת; מההתערבות המוגזמת בחייו. את התחרות הבריאה בין העסקים במשק אנחנו מחליפים בתחרות מזיקה בין חברי הכנסת והשרים.

יחד עם הפגיעה בחופש של האזרח נפגע באופן קשה השוק החופשי, שקורס תחת רגולציה קשה ומיותרת. החופש לנהל עסקים הוא החמצן של המגזר היצרני שלנו. הרגולציה העודפת חונקת אותו.

לא רק בתוך ישראל מרגישים את הרגולציה הלוחצת על המגזר העסקי; גם דו”ח ה-OECD שפורסם בינואר האחרון הגדיר את ישראל כ”מקום שקשה לעשות בו עסקים”. להגדרות האלו יש מחיר. משלמים עליהן במטבע קשה של בריחת משקיעים.

**

תפיסת השוק החופשי בה אני דוגלת אינה מבקשת לייצר כאן במזרח התיכון מערב פרוע. היא מבקשת לאפשר לשחקנים העסקיים להתנהל לפי כללי משחק בסיסיים המגדירים תחרות הוגנת ומתן הזדמנות שווה לכל השחקנים (החלשים והחזקים); כללים אותם קובעת המדינה, אותם היא מפרשת ושאת הפרתם היא אוכפת; היא מבקשת להימנע מלראות את המדינה כשחקן מרכזי, קל וחומר כמונופול; היא מבקשת לשמור על הכלל שבו למדינה אסור כל מה שלא הותר לה – ולפרט מותר כל מה שלא נאסר עליו.

תפיסת השוק החופשי בה אני דוגלת אינה יכולה לחיות בשלום עם משטר של הגבלות רגולטוריות כה רבות וכה חמורות, שכמעט ומביא את המגזר העסקי שלנו למצב שבו לעסקים בישראל, כל מה שלא הותר – אסור.

**

עם פתיחתה של שנת המשפט אני מבקשת מכולנו להחזיר את המערכת לאיזון. אני קוראת למחוקקים ולמשרדי הממשלה להוריד את הרגל מהגז ולשרים בוועדת השרים לחקיקה לדרוך בעוצמה על דוושת הבלם. ואדגיש – הקריאה שלי לחברי הכנסת לנהוג באיפוק אינה באה בשום אופן לשלול, חלילה, את עקרון הסמכות הנתונה תמיד בידיו של המחוקק, סמכות שאגן עליה בכל כוחי מפני כל מי שיבקש לערער על עצם הלגיטימיות שלה. מטרתה של הקריאה הזו להזכיר לכולנו את הרעיונות הישנים והנכונים:

• לעולם תהיה חכמת ההמון גדולה מזו של מומחי המדינה.

• לעולם מנגנוניו של העולם העסקי יהיו גמישים יותר, מהירים יותר, מגיבים יותר, וסתגלניים יותר – ממנגנוניה של המדינה;

• לעולם היחס שבין כלכלה לחופש יהיה כביש דו-סטרי: ככל שהכלכלה מצליחה יותר – רמת החופש של האזרח עולה; וככל שרמת החופש של האזרח עולה – מצליחה יותר הכלכלה.

**

על שטר הכסף החדש של חמישים שקלים מופיעים דבריו של המשורר שאול טשרניחובסקי: “עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז”. גם אני מאמינה באדם, ברוחו ובחירותו. האמונה הזו מחייבת אותנו חברי הכנסת לצניעות ולענווה בכל פעם שאנו מתבקשים להרים יד בעד חוק חדש שמגביל את רוח האדם וחירותו.

בשם מסורת בת אלפי שנים אני קוראת לכולנו לחזור לאותם הערכים הבסיסיים עליהם דיבר מילטון פרידמן: “הישענות האדם על עצמו”, וברוח המסורת היהודית של הערבות ההדדית אוסיף בהחלט – ‘וגם על קהילתו’; “שיתוף פעולה חופשי”, “ושימוש בכל אמצעי של כושר ההמצאה היהודי”.

**

תודה ושנת משפט מוצלחת!

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

37 תגובות למאמר

  1. אני אוהב אותה. פשוט כך. קול של תבונה בשממה של סכלות.
    האם היא “קול קורא במדבר” – או שמא “קול קורא, במדבר…”??

  2. וואו איזה נאום!
    גם נתניהו בימיו כשר אוצר לא הביא נאום חזק ואמיץ כזה

    ואפרופו נתניהו, לפחות בעיני הנאום הזה הציג באופן רשמי כנראה את המועמדת הבאה לתפקיד ראש הממשלה

    1. מועמד הבית היהודי לראשות הממשלה, אם בכלל, הוא בנט, הרבה לפני שקד. שקד היא גם אישה וגם חילונית, ולכן לא תהיה מועמדת מפלגתה לראשות הממשלה.

  3. פשוט נהדר. כיף לדעת שאשת שוק חופשי אמיתית ניצבת כשומרת סף על חירות האדם בכלל והאזרח בפרט!
    היישר כוח.. עכשיו רק תשפיעי על בנט לעבור לשיטת השוברים בחינוך.

  4. על אלו חוקים חדשים את חתומה ?
    חוק ההוצלפ החדש למשל?
    האם הוא טוב לכולם או שהוא משאיר צד אחד פגוע וקרח בגלל שמיטת חובות של חייביו?
    החייב המתוחכם בישראל יודע היטב איך לא לשלם.
    האם הועילו חכמים בתקנתם?

  5. תרשמו: היא תהיה ראש ממשלה.

    גם כי היא פוליטיקאית טובה. יודעת לכלכל את מהליכה.
    וגם, בעיקר, כי יש לה השקפת עולם, “אני מאמין” מגובש.
    וגם כי היא עובדת ומדברת מהראש. לא צווחת. לא מתלהמת.
    בקיצור, מנהיגה.

    1. וגם כל הטייקונים יתמכו בה אחרי שהיא החלישה את מערכת המשפט, הרשות להגבלים עסקיים והיכולת לאזרח הקטן לתבוע תביעה ייצוגית. כסף לקמפיין לא יחסר לה

  6. כדאי לשאול את כבוד השרה כיצד היא מגדירה את הנסיון לחוקק את חוק “ישראל היום”

  7. מדהים איך ב’בית היהודי’ לוקחים דברים שהתבטא בהם משה פייגלין יו”ר מפלגת ‘זהות’ והופכים אותם למצע אידאולוגי.

    1. מדהים איך חסידי פייגלין בטוחים שהוא המציא כל מה שהוא אומר… הוא בסך הכל חוזר על רעיונות חשובים ויפים. ההבדל בינו לאיילת שקד הוא לא במקוריות אלא ביכולת הביצוע

  8. מה שמדהים זה שנאום תאצ’ריסטי ב 2016 נחשב למשב רוח רענן, חריג ואפילו חתרני. ועוד מספרים לנו שהניאו-ליבלרליזם ניצח.

  9. נאום מביש שמתחנף למאיון העליון
    התלהבות שאינה במקומה גם לא באתר המצדד לכאורה בשוק חופשי
    פרידמן היה נכון בתיאוריה של שנות השישים
    עד היום העם בישראל אוכל בוסר בשל כך בזכות ילדי האוצר הקנאים לתורתו
    בשל החנק התקציבי על ההוצאה הציבורית
    בשל רדידות ודוגמטיות מחשבתית כלכלית של אגף התקציבים וכוחו העצום חסר הפרופורציה

    1. למה אתר שדוגל בשוק חופשי לא יכול להתלהב מהפוליטיקאי החשוב הראשון בהרבה זמן שאומר בירור שאחת הבעיות הגדולות של ישראל היא רגולציה ממשלתית והתערבות יתרה? (במיוחד אם אי אפשר להאשים אותם שהם מתחנפים לביבי)

  10. כמה חבל שמילטון פרידמן הוא זה שייעץ בשנות ה-70 לניקסון לנתק את הקשר שבין שער הדולר לבין הזהב.
    בכך הביא עלינו את כלכלת הדפסות הכסף ששדדה את אזרחי העולם, דרדרה את מצבם הכלכלי, העשירה ספסרים ומקורבים והביאה אותנו אל פי הפחת בו כולנו נמצאים היום.

    1. אין ספק שהעולם צריך לחזור לבסיס הזהב. וגם לכרכרות וסוסים. זו האופציה המפוקחת היחידה.

    2. אתה מעוניין לחזור לרמת החיים של טרום שנות השבעים?

      אגב, אזרחי העולם כל-כך הידרדרו, שבשנה שעברה העריך הבנק העולמי ש*בפעם הראשונה בהיסטוריה* פחות מ-10% מהעולם חיים מתחת לקו של “עוני קיצוני”.
      http://www.worldbank.org/en/news/press-release/2015/10/04/world-bank-forecasts-global-poverty-to-fall-below-10-for-first-time-major-hurdles-remain-in-goal-to-end-poverty-by-2030

    3. נראה לי שהוא התכוון שזה דרדר את מצבנו הכלכלי ביחס למה שהיה יכול להיות לולא היו מנתקים את הקשר בין הדולר לזהב. (כפי שחלק מהאסכולה האוסטרית טוענת).

    4. רמי כהן, אם אין לך מושג, וככל הנראה אין לך, הציניות הופכת ריקה מתוכן.
      יגיל, אל תבלבל בין רמת החיים בעולם לבין היציבות הכלכלית בארה”ב. אפשר לחיות נפלא עם אובר דרפט- עד שלא.
      ארה”ב של טרום שנות השבעים הייתה מדינה יצרנית עם רמת חוב נמוכה יחסית. ארה”ב של היום היא מדינה אכולת חוב ללא יכולת או כוונה להחזיר אותו.
      מעמד הביניים נשחק עד דק בארה”ב, הכסף זורם לגורמי הכח, בין היתר על ידי מדיניות ההדפסות המושחתת. כוח הקנייה נשחק, הריבית שלילית ואינה מאפשרת לגמלאים להתקיים מחסכונותיהם, המשכורות לא עולות. זה לא סתם שטראמפ מנצח בקרב בני מעמד הביניים המתדרדר והולך.
      אז מילטון פרידמן היה הוגה דעות גדול. בנושא הזה העצה שלו הייתה אסון בקנה מידה תנ”כי.
      ובכלל, הגיע הזמן שמישהו יתחיל להתייחס ברצינות לאסכולה האוסטרית, בהחלט. והגיע הזמן שמישהו בבנק ישראל יתחיל להזיז את ישבנו המדושן ולקנות זהב פיזי.

    5. מפוקח – אתה כמובן צודק ושידיך לא יירפו בגלל תגובות של ילדים שכל הכלכלה מבחינתם זה לשנן משפט אחד: קומוניזם רע וקפיטליזם טוב

      ניתוק הקשר בין הכסף לזהב גרמה לכסף להיות חסר ערך, למעט האמון(ה) בו.
      כל עוד רמת האמון בו היתה גבוהה אידיאולוגית כאופוזיציה (או קואליציה) לקומוניזם – השינוי לא הורגש, היה לכסף ערך.
      בדומה לאמונתם של המוסלמים באללה – לא השארנו כיום שום אופציה אחרת – אנחנו נאחזים בשוק המוניטרי שנהפך למקום שאליו נמשכים אנשים מושחתים, ששם לא נכלאים פושעים, ממש כמו דעאש. כל הדיבור על החירות הכלכלית כזכויות הפרט נרמס ומנוצל לרעה. ממש כמו דעאש. אתה יודע מי יעניש אותך היום אם לא תחזיר חוב, מי ייתן לך שירות גרוע, ישקר ויסלחו לו, לא ייתן לך להתנתק – מונופולים של השוק החופשי.
      כיום הכסף מאבד את ערכו במהירות, אינפלציה סמויה. זה מוסתר על ידי הגדלת החובות העצומים שכמו שאמרת, לא יוחזרו לעולם. גם ההתקדמות הטכנולוגית מסתירה את זה – עלויות הייצור יורדות אבל המחירים לא יורדים.
      הגענו לקצה התהום של הקפיטליזם, הפיכתו לשוק חופשי לגמרי כלומר לג’ונגל שם רק החזקים והטפילים שנצמדים אליהם שורדים.

  11. פאתטית. כל שבוע את וחברייך בימין באים עם עוד הצעת חוק הזויה שמנסה לכבול את ידיהם של יריביכם הפוליטיים, ופתאום את נגד חקיקת יתר?

  12. תכלס, מה הרעיון שלה? (החיובי מאד,כך אני חושב)- לתקוע מקלות בגלגלים של שני כוחות המזינים את עצמם ודורסים כל מה שבדרך. המחוקקת והשופטת, שהמון הצעות חוק פשוט מנציחות את שליטתן בחיינו. לשתי המערכות האלה יש תפישה שמאלנית ברורה וזו הדרך להמשיך לשלוט באין סיכוי להיות בשלטון בדרך המקובלת.

  13. קצת פופוליזם.
    ודאי שעודף החקיקה הוא מוגזם, ואולי צריך לחוקק חוק להגביל את המחוקקים, אבל צריך לזכור שהרוב המוחלט של הצעות החוק הן אינן הצעות חוק חדשות, אלא תיקוני חקיקה, שחלקן לא באות להגביל את הפרט אלא דווקא לשחרר אותו.
    מטריד ביותר שהדברים נאמרים ממי שניסתה כידוע לסגור או להגביל קיומו של עיתון ששבר את שלטון השמאל בתקשורת

  14. נאום מעולה בלשונו וברוחו, אבל למה השורה התחתונה היא עוד משפטיזציה ועוד הישענות על מחלקת מחקר ממשלתית…?

    קחי את ספר החוקים ותזרקי חצי מהדפים, ותתקני כבר את חוק יסוד השפיטה.

    1. ישר כוח איילת
      לא שומעים הרבה קולות כמו שלך בפוליטיקה הישראלית
      שמירה על עקרונות חירות הפרט ולקיחת יוזמה ואחריות מצידו הם שמביאים לפריחה חברתית וכלכלית
      המשיכי כך ועוד תגיעי רחוק
      העם צמא לאנשים עם מצפן ומצפון בריאים
      השארי עקבית בדרך זו ועם ישראל יוקיר לך תודה

  15. אני מאוד מאוד מעריך את השרה איילת שקד ומאוד גאה בפועלה , אבל הפעם איך לומר משהו מאוד מסריח לי מכמה סיבות :א. אם רוצים להפחית חקיקה כדאי מאוד שאכיפת הקיים תתוגבר והענישה תהיה רצינית יותר אך משום מה לא נאמר כלום בנושא כי זאת בעצם ביקורת על השופטים ששולחים פושעים מסוכנים הביתה כל יום.
    ב. הסיבה העיקרית שיש לחץ מהציבור לחקיקה זה מפני שהמופקדים על חייו מועלים בתפקידם ושליחותם , ולציבור אין אמון במוסרם והגינותם ולכן יש צורך בהגנה ע”י חוק כי המוסר ודרך הישר לא ממומשים ע”י הנבחרים וכתוצאה מכך ע”י כל השוק. אבל גם זה בכלל לא קיבל התייחסות .
    בקיצור יש פה ריח מסריח של פוליטיקה ששוב מטפלת בזנב .

  16. פייגלין לאחרונה מדגיש זאת, בין השאר במצע מפלגת ‘זהות’ שהקים

  17. אחד הנאומים המסוכנים ביותר שקראתי.
    כל מי שלא מבין יאהב את הביטויים היפים המפוזרים בנאום
    רק מי שינסה להרכיב תמונה שלמה מזה ויצרף יוזמות של איילת בעבר – יבחין בתמונה המסוכנת יותר מכל אמרותיה והחלטותיה של מירי רגב למשל.

    אז אבהיר את זה. זה לא קשור לשמאל וימין או לערבים ויהודים/ישראלים. תשכחו את זה ואז תהיו פנויים להבין את כוונותיה של איילת שקד.

    איילת לא מעוניינת בחופש הפרט אלא בחופש פעולה למונופולים.
    היא סומכת עליהם. אתם סומכים על חברות ענק? באינטרנט? בסלולרי? בנקים? חברות ביטוח? גז? – אלה יקבלו חופש פעולה מלא. זאת הליברליזציה של איילת שקד.
    למה הדבר דומה? לזה שבג’ודו יבטלו את החלוקה למשקלים. למי זה יועיל? ל(אזרח ה) קטן? – לא, זה יועיל רק לגדולים שיקטפו את כל ה(רווחים) פרסים.
    לשם כך איילת בעצם מחלישה את מערכת המשפט שהיא, יחד עם הדמוקרטיה הם היחידים השומרים על האזרח הקטן, הלא מאורגן, החופשי באמת.
    דוגמא: דרישתה להעלות את האגרה עבור תביעות ייצוגיות. כלומר בעצם להפסיק עם הכלי הזה שנותן כח לאזרח הקטן לפגוע בגוף גדול עקב עוולה שהוא עולל לו.
    ישנו גם הצעת חוק שהרשות להגבלים עסקיים לא תעסוק באיתור מונופולים אלא הציבור.
    היא בעצם לא רוצה שיבואו להישפט. לא הממשלה ולא המונופולים מהשוק הפרטי. היא בטח תקרא לזה התייעלות.

    אני לא רוצה להעיק אז אני לא אראה שהנאום הזה נשען על עקרונות שהוכחו כלא נכונים כמו חוכמת ההמונים וכו’
    איילת שקד תתקדם פוליטית כי כל הגופים הגדולים נהנים ממנה, כך שהיא לא תסבול מחוסר מקורות מימון.
    והאזרח הקטן נהנה להסתכל עליה ולשמוע אותה מדברת יפה. אלא שהוא חושב שהיא מייצגת אותו, והיא ממש לא!

    1. המונופול היחידי האמיתי במדינת ישראל זה המגזר הציבורי. והוא גם הנהנה מהעברת עוד ועוד כוח אליו על ידי חקיקת יתר.
      ואם המטרה של שרת המשפטים כדבריך (שאגב, דורשים הוכחה קצת יותר חזקה מפרשנות על נאום) היא לחזק את המונופולים הכלכליים, אלה שלפחות מייצרים משהו (בניגוד למגזר הציבורי), אז שיהיה. על הדרך מתחזק המגזר הפרטי, וזה מה שחשוב.

  18. מתוך מערכת משפטית שמאלנית שרוב החלטותיה הם אנטי ישראליות ובעד האויב שחורש מזימות נגדינו, אז שמח שיצאה לנו איילת שקד “כפרח בין החוחים”

  19. בוקר טוב, הבעיה בפופוליזם.
    למצער שאת חושבת שחקיקה אנטי דמוקרטית היא דבר ראוי. צביעות לטעון שצריך לתת לשוק וחוכמת ההמונים לעבוד ואז להגביל. לא מפתיע כי מראש את מייצגת מפלגה שמחוברת למועצת ישע אחד הגופים הכי לא ראויים שיש.

    1. “בארץ אהבתי השקד פורח

      אך מי עיני נשר לו ויראנו
      ומי לב חכם לו ויכירנו”

      צריך להיזהר מאוד ממי שעומד מאחורי איילת שקד…

  20. השקר הגדול בנאומה הוא שחוקים רבים מאוד נועדו להגביל את כוחה של הממשלה ושל חופש המוסדות דווקא ובמקביל להגדיל את זכויות האזרחים.היות ולהבדיל משנות החמישים המדינה והשלטון הפכו לחמדנים ורעים יותר

  21. השרה להקמת וועדות , השרה לדחיית החלטות,ולמיסמוס חוקים