מספר הקמפיינים של תנועת החרם הבינלאומית (BDS) בקמפוסים בארה"ב צנח וגם האירועים האנטי־ישראליים פחתו, קובע דו"ח חדש. עליה משמעותית נרשמה דווקא בפעילות ארגונים יהודיים רדיקליים
"השנה האקדמית 2016-2015 מסמנת נקודת מפנה" כך קובע דו"ח חדש של ארגון 'קואליציית ישראל בקמפוסים' (ICC), "בשנה זו ניכרה ירידה כללית במספר הקמפיינים של ה־BDS בקמפוסים ברחבי ארה"ב". הנתונים מצביעים על תופעה חיובית, שתואמת מגמת התעניינות הולכת ופוחתת בסוגיה הפלסטינית ברחבי העולם. עם זאת, מציין הדו"ח, יש לשים לב לכך ש"הסטודנטים האנטי־ישראלים ממקדים את מאמציהם באופנים אחרים של פעילות, כגון מצגות סוחטות רגשות ומושכות תשומת לב, שמעוררות את הסנטימנט האנטי־ישראלי".
'קואליציית ישראל בקמפוסים' היא ארגון אמריקני פרו־ישראלי הפועל להעצמה וחיזוק פעילות פרו־ישראלית ברחבי הקמפוסים בארה"ב. בין יתר פעילויותיו הוא מפיק דו"ח שנתי, מתוך שאיפה "לספק תמונת מצב ריאלית של האווירה בקמפוסים בארה"ב ביחס לישראל". בכדי לעשות זאת, הוא מנטר כמה שיותר אירועים הקשורים לישראל בקולג'ים ובאוניברסיטאות בארה"ב, ונעזר בדו"חות של ארגונים נוספים, דיווחים מהקמפוסים ומקורות חשופים.
על פי הדו"ח, בשנה זו התרחשו 5,323 אירועים שקשורים לישראל בקמפוסים בארה"ב, מתוכם 1,437 היו אנטי־ישראליים ו-3,886 פרו־ישראליים. "נתונים אלו מלמדים על הפחתה של 12 אחוז במספר הפעילויות האנטי־ישראליות (1,630 בשנה האקדמית 2015-2014), בעוד שמספר הפעילויות הפרו־ישראליות עלה ב-3.5 אחוז (3,753)" נכתב.
במישור הארצי צנח מספר הקמפיינים של ה־BDS בקמפוסים ב־25 אחוז: מ־44 בשנת 2015-2014 ל־33 בשנת 2016-2015. יש לציין כי בשנה הקודמת נערך מבצע 'צוק איתן', מזכיר הדו"ח, כך שטבעי שמספר הפעילויות האנטי־ישראליות ירד, אך הירידה הגיע לרמה שלא נראתה מאז שנת 2012. מגמה זו באה לידי ביטוי גם בירידה של 28 אחוז בכמות הקמפוסים שבהם נערך "שבוע האפרטהייד" (60 השנה לעומת 83 בשנה שעברה). סטודנטים מהאוניברסיטאות הגדולות ו"ליגת הקיסוס", שפעם נחשבו לתומכים הקולניים ביותר של ה־BDS, הפחיתו את המעורבות שלהם בפעילות חרם.
למען הסר ספק, אירוע "אנטי־ישראלי" מוגדר בדו"ח כאירוע שמארגניו המרכזיים מכחישים בבירור את זכותה של ישראל להתקיים במדינה יהודית ודמוקרטית, בעלת גבולות ברורים ומוכרים ו/או מקדמים אג'נדה של חרמות על ישראל (BDS).
הפעילים הפרו־פלסטינים פונים לאלימות
אם כן, נראה שלפחות בארה"ב נחלשת השפעתה של תנועת החרם. אך לצד השינוי הזה מתרחשים תהליכים שיש לשים לב אליהם. כך לדוגמה, הדו"ח מצביע כי הארגונים האנטי־ישראליים התחזקו בנושא שיתוף פעולה וקואליציות – בין ארגונים ובין קמפוסים שונים – במטרה למקסם את ההשפעה שלהם. אך חשוב מכך: הפעילים האנטי־ישראלים אמנם מפחיתים את מספר האירועים, אך מקצינים ונעשים אלימים יותר.
הדו"ח מדגיש כי בשנה האחרונה התרחשה בקמפוסים עליה חדה בהפרעות לאירועים הקשורים לישראל, שבמהלכן אקטיביסטים אנטי־ישראלים מנסים להשתיק מרצים ודוברים אורחים: "במקרים רבים, הסטודנטים האנטי־ישראלים פונים להטרדות וכינויי גנאי כלפי דוברים, ובכך חושפים אותם לאופנים אגרסיביים של הטרדה מילולית. באמצעות צילום וידאו והפצה של האירועים הללו, האקטיביסטים הצליחו למשוך תשומת לב מקהלים רחבים יותר, ובכך הגדילו את החשיפה של טקטיקות האיומים שלהם".
כך למשל מצויין בדו"ח אירוע שהתרחש בחודש אפריל האחרון באוניברסיטת הרווארד, כאשר סטודנט בשם חוסאם אל־קולאק התפרץ באירוע שבו השתתפה ח"כ ציפי לבני והעיר כלפיה הערה אנטישמית. באירוע אחר באוניברסיטת סן פרנסיסקו התפרצו אקטיביסטים אנטי־ישראלים להרצאה של ראש עיריית ירושלים ניר ברקת בצעקות "אינתיפאדה". כך קרה גם לדיפלומט הערבי־ישראלי ג'ורג' דיק באוניברסיטת קליפורניה, שהרצאתו נקטעה על ידי תריסר סטודנטים אנטי־ישראלים.
בנוסף למגמות הללו, ארגון ICC הבחין בשינויים חשובים בתוך התנועה האנטי־ישראלית. בעוד הפעילות האנטי־ישראלית בנסיגה בחוף המערבי, שיקגו הפציעה כמוקד לפעילות מסוג זה. שלוש אוניברסיטאות באזור – אוניברסיטת שיקגו, אוניברסיטת אילינוי בשיקגו ואוניברסיטת נורת'ווסטרן – העבירו החלטות אנטי־ישראליות במהלך אביב 2016. בשיקגו מצוי המטה של ארגון אמריקנים 'מוסלמים למען פלסטין' (AMP), "הזרוע המובהקת ביותר של קמפיין ה־BDS בקמפוסים בארה"ב". ארגון זה ככל הנראה משפיע מאוד על הקמפוסים באזור.
שינוי נוסף הוא פניה לקהילות מחוץ לקמפוסים. כך למשל ארגון 'בשם סטודנטים למען צדק בפלסטין' (SJP – Students for justice in Palestine), אחד הארגונים האנטי־ציוניים, הפרו־פלסטיניים הקולניים והנפוצים ביותר בקמפוסים בארה"ב, השקיע מאמצים רבים ביצירת קשרים עם חברי קהילה מקומיים.
פעילות היהודים האנטי־ישראלים גוברת
הדו"ח טוען עוד כי שנת הלימודים האקדמית 2016-2015 התאפיינה בעליה משמעותית של פעילות מצד ארגונים יהודיים אנטי־ישראליים ברחבי הקמפוסים בארה"ב. ארגונים יהודיים רדיקליים, חלקם חדשים וחלקם אנונימיים עד לא מזמן – הפציעו ככוח משפיע במספר קמפוסים.
באזור שיקגו למשל, זכה הארגון הפרו־פלסטיני SJP לסיוע מארגון נוסף: 'קול יהודי לשלום' (JVP – Jewish voice for peace), מבקר חריף של ישראל ותומך קולני ב־BDS. ארגון זה מחזיק 23 סניפים ברחבי ארה"ב, ונחשב מוביל בקרב תנועת ה־BDS בקמפוסים. שני הארגונים התאחדו כדי לאסוף תמיכה בקרב הקהילה המקומית, וארגנו יחד התפרצות והפגנה באירוע של קהילת הלהט"ב. מה הבעיה שלהם עם האירוע? השתתפו בו גם נציגים מ'הבית הפתוח' בירושלים.
עוד מצויין בדו"ח כי הנוכחות המוגברת של JVP הוכחה כקריטית עבור ארגון SJP: היא עזרה לו בהענקת לגיטימציה לרטוריקה אנטי־ציונית, תוך הגנה מפני האשמות באנטישמיות.
"כל ההתפתחויות הללו עיצבו מחדש את התנועה האנטי־ישראלית בקמפוסים", מסביר דו"ח ה־ICC. "אחרי שנים של מיקוד מאמצים ומקורות למאבק ב־BDS, תומכי ישראל צריכים עתה להסתגל כדי להתמודד עם טווח רחב יותר של מאמצים אנטי־ישראליים. הנחשול האחרון של הפרעות מצד פעילים אנטי־ישראליים מקשה על פעילים פרו־ישראלים לחזק את הקול שלהם ולהרחיב את מעגל ההשפעה בקמפוסים. לסיכום: התלכדות של מגמות המשנות את פני נוף הקמפוסים ברחבי המדינה יוצרת מציאות חדשה – אתגרים חדשים – לתנועה הפרו־ישראלית".
חכו חכו לפסטיבל 50 שנות כיבוש
הוא כבר הגיע בדמותה של דרישה מוזרה למשאל עם. אבל ברור שזה רק מתאבן.
מחילה מכבודו אבל יש לי שאלה עקרונית לגבי עצם המאמר ועוד מאמרים רבים בנושא. למה כל כך אכפת לנו ממה שקורה בקמפוסים? הרי ידוע שסטודנטים הם בעלי נטייה אידיאליסטית שרואים הכל שחור לבן. גם אני הייתי כזה. עוד כמה שנים כשהם יהיו בעלי משפחות זה כבר לא יזיז להם. איזו השפעה יש להם על מדיניות החוץ של ארצם? על הכלכלה? על המסחר? שימשיכו לנבוח ואנו נמשיך בשלנו.
נעם אתה באמת צודק שבעוד מספר שנים המרץ של רובם יופנה למשפחותיהם אבל חלקם יגיע להנהגה כי כך זה קורה ואז תהיה השפעה לדעותיהם.
אני חושב שהבעיה פה היא שהמיעוט המבוטל מספרית מקרב הסטודנטים הללו שלא יתמסד ויתמתן בעתיד, הוא זה שבסופו של דבר ישתבץ במנגנוני השלטון והתקשורת בדיוק בגלל המחויבות האידיאולוגית שלו, ימשיך להפיץ את תורתו מעל במות רחבות בהרבה ולגרום הרבה יותר נזק בדמות מהלכים מדיניים וכדומה.
אירופה היא דוגמה בולטת לכך; הסטודנטים הנאיביים שחיים בסרט גם אחרי התואר הם בדיוק אלה שאתה רואה אחרי שנה שנתיים בהתמחויות בפרלמנטים במפלגות השונות, ב"מועצות ליחסי חוץ" כאלה ואחרות, בתור "עיתונאים" מתחילים עם בדיוק סיפור אחד לספר שוב ושוב או כמובילים של מסעות גיוס כספים למען זכויות האדם במזרח התיכון