3,500 פלסטינים נהרגו בסוריה, ואבו־מאזן? חוגג שגרירות חדשה בדמשק

המאמר פורסם לראשונה באתר מכון 'גייטסטון', ואנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו. מאנגלית: שאול לילוב

הקהילה הבינלאומית שכחה, כך נראה, שפלסטינים ניתן למצוא גם הרחק מעבר לגדה המערבית ולרצועת עזה. פלסטינים "אחרים" אלה חיים במדינות ערביות כסוריה, ירדן ולבנון, וריבוי תלונותיהם הקשות כנראה אינו מעניין את הקהילה הבינלאומית. רק פלסטינים המתגוררים בגדה המערבית וברצועת עזה זוכים לתשומת לב בינלאומית. מדוע? מפני שבדיוק הפרטים הללו משמשים בידי הקהילה הבינלאומית ככלי ניגוח נגד ישראל.

כמעט 3,500 פלסטינים נהרגו בסוריה מאז תחילת מלחמת האזרחים בשנת 2011. אבל כיוון שהאחראים להרג היו גם הם ערבים, ולא ישראלים, זה כבר איננו סיפור ראוי לחדשות בתקשורת המרכזית. נתון זה התגלה בשבוע שעבר על ידי "קבוצת הפעולה הלונדונית למען הפלסטינים בסוריה" (AGPS) שנוסדה ב־2012, במטרה לתעד את סבלם של הפלסטינים שם ולהכין רשימות של קרבנות, אסירים ונעדרים, על מנת לעדכן בהם את מאגרי המידע של פורומים לזכויות אדם.

עם זאת, פורומים של "זכויות אדם" מזניחים ממצאים מסוג זה. הם אכן עסוקים מדי בשביל זה – עסוקים מעל הראש בישראל.

פורומים אלה ל"זכויות אדם" ממקדים את תשומת הלב שלהם אך ורק בפלסטינים המתגוררים בגדה המערבית ובעזה, וכך מתאפשר להם לחפש ללא הרף אחר דרכים להאשים את ישראל באחריות לעוולות, תוך התעלמות מהפשעים שמבצעים ערבים באחיהם הפלסטינים. האובססיה הזאת באשר לישראל, שמגיעה לעתים לשיאים של גיחוך, עושה שירות רע מאוד לקרבנות הפלסטינים של פשעים שאחראים להם ערבים אחרים.

אם ניקח כמה מספרים לדוגמה, לפי דיווחי AGPS נהרגו בסוריה 85 פלסטינים בשנה הראשונה של מלחמת האזרחים (2011). ב־2012 טיפס המספר ל־776. ב־2013 היו כבר 1,015 קרבנות פלסטינים, מספר שיא עד כה, וב־2014 מתו 724. בשנה שלאחר מכן היו 502 הרוגים, ומתחילת השנה (עד חודש יולי) גבתה המלחמה בסוריה את חייהם של כ־200 פלסטינים.

מה היו נסיבות מותם של הפלסטינים האלה? ב־AGPS אומרים כי הם נהרגו מהפגזות ישירות, עימותים מזוינים, עינויים בבתי כלא, הפצצות – וגם כתוצאה מהמצור שהוטל על מחנות הפליטים שלהם בסוריה.

עם זאת, מצבם של אחיהם שבסוריה אינו עומד בראש סדר היום של אנשי הרשות הפלסטינית ברמאללה. מקום של כבוד תופסת שם האשמתה של ישראל בכל דבר שהרשות עצמה גרמה לו. עבור אבו מאזן ובכיריו בגדה המערבית, הפלסטינים בסוריה הם פשוט אוויר. למעשה, בצעד שמטריף את הדעת, מנסה בימים הרשות הפלסטינית לשפר את יחסיה עם משטרו של אסד בסוריה – אותו משטר שטובח, כולא ומענה עשרות פלסטינים מדי יום.

הרשות הפלסטינית אינה עונה

בצעד שעורר את זעמם של פלסטינים רבים בסוריה, חגגה לאחרונה הרשות חנוכת שגרירות פלסטינית חדשה בדמשק. "הם [הנהגת הרשות] מכרו את הפלסטינים בסוריה והתפייסו עם המשטר הסורי", העיר במרירות פלסטיני מקומי. פלסטיני אחר ציין: "עכשיו אנחנו יודעים מה הסיבה לכך שכמה משלחות של אש"ף מגיעות בזמן האחרון לביקורים בסוריה: מטרתם היא לחדש את הקשרים עם המשטר, לא להבטיח את ביטחונם של מחנות הפליטים שלנו או לפעול לשחרורם של הפלסטינים המוחזקים בכלא הסורי".

אחרים האשימו את הנהגת הרשות הפלסטינית ב"הקרבת דמם של פלסטינים". הם הצביעו על כך שמתן האישור לפתיחת שגרירות הוא בעצם פרס שמעניק המשטר הסורי לרשות, תמורת העובדה שהיא הפנתה עורף למצוקתם של הפלסטינים בסוריה. הפלסטינים התלוננו כי דיפלומטים ונציגים של הרשות הפלסטינית בדמשק, שאליהם פנו בעבר לעזרה, התעלמו מהטלפונים שלהם.

כלי תקשורת בינלאומיים מדווחים באופן סדיר על "משבר המים" בעיירות וכפרים פלסטיניים, במיוחד בגדה המערבית. זהו סיפור שחוזר על עצמו כמעט מדי קיץ, כאשר כמה עיתונאים זרים יוצאים לחפש כל סיפור שיציג את ישראל באור שלילי. ואין דבר נוח יותר מלקבוע שישראל אחראית ל"משבר המים" בגדה. אבל לכמה עיתונאים מערביים אכפת לבדוק מה קורה עם הפלסטינים הצמאים למים במחנה הפליטים ירמוךּ שבסוריה? האם מישהו בקהילה הבינלאומית יודע שהמחנה הזה מצוי ללא אספקת מים כבר במשך יותר מ־720 יום? או שאין חשמל במחנה במשך שלוש השנים האחרונות?

ירמוך, רק שמונה קילומטרים ממרכז דמשק, הוא מחנה הפליטים הפלסטיני הגדול בסוריה. כלומר, היה הגדול ביותר. בחודש יוני 2002 חיו בו 112 אלף פלסטינים. עד סוף 2014 הצטמקה אוכלוסיית המחנה לפחות מ־20 אלף איש. מקורות רפואיים אומרים כי רבים מתושבי המחנה סובלים משורה של מחלות.

אלה נתונים מדאיגים, אבל לא את הנהגת הרש"פ או אמצעי תקשורת מרכזיים וארגוני "זכויות אדם" במערב. שום פעמון אזעקה אינו מצלצל גם כאשר בבתי הכלא הסוריים נמקים למעלה מ־12 אלף פלסטינים, ללא זכות לראות עורך־דין או בני משפחה. בין האסירים הללו יש גם 765 ילדים ו־543 נשים. על פי מקורות פלסטינים, בערך 503 מן האסירים מתו בעינויים בשנים האחרונות.

לדברי מקורות יודעי דבר, חלק מהאסירות הפלסטיניות נאנסו בידי חוקריהן ושומריהן. הודא, בחורה בת 19 ממחנה ירמוך, אמרה כי נכנסה להריון לאחר שבוצע בה שוב ושוב אונס קבוצתי כאשר הוחזקה בכלא הסורי במשך 15 יום. "לפעמים היו אונסים אותי יותר מ־10 פעמים ביום", סיפרה הודא, שכתוצאה מההתעללות בה סבלה מדימום חמור ואיבדה את הכרתה. היא סיפרה באריכות כיצד הוחזקה בתאה במשך שלושה שבועות לצד גופותיהם של אסירים אחרים שעונו למוות.

ארגוני "זכויות אדם" מתעלמים

סיפורים כאלה כמעט לעולם אינם מוצאים את דרכם אל עיתוני המערב החשובים. כנסים של ארגונים בינלאומיים לזכויות אדם גם הם לא עוסקים בהם, ואפילו לא האו"ם. האסירים הפלסטינים היחידים שהעולם עוסק בהם הם אלה הכלואים בישראל. הנהגת הרשות הפלסטינית אינה מחמיצה הזדמנות לקרוא לשחרורם של פלסטינים שנעצרו בידי ישראל, שרובם חשודים או כבר הורשעו בפעילות טרור. אבל כשזה מגיע לאלפים שסובלים מעינויים בסוריה, מנהיגי הרשות ברמאללה ממלאים את פיהם מים – והתוצאות קטלניות. למען הדיוק, ראוי להזכיר כי פת"ח וחמאס פנו פעמים אחדות לשלטונות סוריה בנוגע לאסירים – אבל מתברר ששני הארגונים הללו פשוט ניסו לשחרר כמה מחבריהם.

דיווחים מסוריה מעלים כי שלושה מחנות פליטים פלסטינים נתונים תחת עוצר מלא של צבא סוריה וארגוני־הדמה הפלסטינים הסרים למרותו. מחנה ירמוך, למשל, נמצא תחת עוצר כבר למעלה מ־970 יום, ובמחנה אל־סבינה יש עוצר כבר יותר מ־820 ימים. הלאה: מחנה הנדראט מתמודד עם גורל דומה יותר מ־1,000 יום. רוב תושבי המחנות האלה נאלצו לברוח מבתיהם. בירמוך מתו מרעב, או כתוצאה מטיפול רפואי בלתי הולם, 186 פלסטינים. למעלה מ־70 אחוזים ממחנה דרעא הושמדו לחלוטין בהפגזות מתמשכות של צבא סוריה ומיליציות אחרות.

הפלסטינים של סוריה היו בני מזל אילו היו מתגוררים בגדה המערבית או ברצועת עזה. שם, הקהילה והתקשורת הבינלאומית ודאי היו מבחינות מיד בקיומם. אבל כאשר עיתונאים מערביים מבזבזים את זמנם על פלסטינים המעוכבים לבידוק ביטחוני במחסומים ישראלים בגדה המערבית, ובאותו זמן פשוט מתעלמים מחביות חומרי נפץ שהטיל חיל האוויר הסורי על שכונות מגורים במחנות הפליטים בסוריה, הדבר מעורר תהייה גדולה מה מניע אותם באמת