מאחורי הסיבוב: הבלוג של יהודה הראל

כשימין ושמאל נפגשים

האם יש אפשרות להנמיך את הווליום של "מלחמות היהודים", לראות מעבר לקיצונים, לפוליטיקאים ולתקשורת ולמצוא מכנה משותף?

להרגיע את הרוחות; עימות בעת הפגנה נגד מעצר נערים פלסטינים בירושלים. צילום: יונתן זינדל, פלאש90

נפגשים על הקרקע

מתברר שאין פרטנר פלסטיני להסכם שלום. אבל אולי יתכן הסדר כלשהו בין המחנות של השמאל והימין בישראל?

הימין והשמאל הם שני מחנות וקואליציות הנאבקים ושוללים זה את זה דרך קבע. בסערת המאבק נעשים הקיצוניים ביותר לדוברי שני המחנות. הבונוס שנותנות הפוליטיקה והתקשורת לדמויות ולאמירות קיצוניות מחריף את הניגוד ומעמיק את התהום.

שני המחנות אינם עתידים להיעלם, ובכל אחד מהם מאות רבות של אלפי ישראלים, כישרונות, קבוצות, עדות, תרבויות, מסורות וכוחות שישראל אינה יכולה בלעדיהם. היעלמות אחד המחנות אינה רצויה, לא קיימת, ואיננה אופציה.

אולי יתכנו הנמכת הווליום של הוויכוח (לא בין "הבוגדים" ו"הפאשיסטים"), ואפילו בניית קונצנזוס תפעולי תוך כדי המשך הוויכוח?

הפילוג הוא עמוק, אבל המציאות בה נמצאים כולנו היא אחת. ככל שהמחנות ירדו מגובהי האידאולוגיות הגדולות ויתקרבו לקרקע המציאות, כך גם יתקרבו זה לזה.

הייתכן?

הגורמים המקשים על ההתקרבות הם התחרות האישית והפוליטית והאופי העדתי, הדתי, התרבותי וההיסטורי המתלווה לשני המחנות. גם המסורת היהודית של פלפולים אידאולוגיים, פילוגים, סיעות ומלחמות אזרחים אינה תורמת לאחדות.

אך ישנה גם מציאות המקלה על ההתקרבות. שלא כמו במדינות אחרות, אצלנו בין השמאל והימין אין חילוקי דעות בנושאים הכלכליים-חברתיים. בשני המחנות מצויים חסידי כלכלת השוק ו"חברתיים", והוויכוח ביניהם חוצה כל אחד מהם. שני המחנות הם מגוונים ועשויים מקואליציות של כוחות ואינטרסים שונים, כך שייתכנו התקרבות ושיתופי פעולה בין המחנות גם שלא בהסכמת כל הקבוצות.

גם המתקפות והאיומים בהם נתונה ישראל על כל "מחנותיה" יכולים, אולי, לתרום להתקרבות.

בשמאל כבר מבינים

השמאל מתחיל לרדת מהעץ הגבוה של החלומות והססמאות לכיוון קרקע המציאות, כשהמטרה כבר אינה "שלום" אלא רק "הפסקת הכיבוש".

מתברר, כאמור, ש"אין פרטנר" במשמעות העקרונית, כיוון שהפלסטינים לעולם לא יוכלו לוותר על זכות השיבה ולהסכים למדינה יהודית, גם בגבולות 67'. במצבו של המזרח התיכון אין סיכוי שהאיום על ישראל והטרור ייעלמו, גם כשיחתמו הסכמים ואפילו הסכמי שלום.

בשוליים הריאליים של השמאל מתחילים לפקפק ברלוונטיות של "שתי מדינות לשני עמים". יודעים שצה"ל יהיה חייב, גם בעתיד לפעול, ככל שיידרש, בכל שטחי הגדה המערבית. משלימים עם "גושי התיישבות", שיכללו בריבונות ישראלית את מרבית האוכלוסייה היהודית ביהודה ושומרון.

בימין כבר משלימים

חבל עזה סמוך למרכז המדינה והוא לכל הדעות חלק מארץ ישראל המערבית. למרות זאת, הימין החילוני והדתי כאחד אינו מציע כיום לספח את הרצועה על תושביה: בתנאים מסוימים אפוא, ישראל יכולה לוותר על חלקים מארצה שלה.

גם בימין משלימים עם הסכמי אוסלו, ואין ערעור על קיומה של הרשות הפלסטינית ושליטתה על שטחי A ו-B, הכוללים 40% משטחי הגדה המערבית ולמעלה מ-90% מהאוכלוסייה הפלסטינית, שלכל הדעות טוב שאינה חלק מאוכלוסיית ישראל.

במחלוקת על "גבעת האולפנה" בבית-אל גילו הנהגת 'אמנה' והתושבים נכונות להזזה לא גדולה של השכונה כדי למנוע עימות פנימי.

ניתן להניח שהפעולה החופשית של צה"ל בכל הגדה המערבית מקלה על הרחבות מסוימות של שטחי B, במטרה לאפשר לפלסטינים יותר רציפות ותנועה בין שכם וחברון.

ההסדר

ההסדר בין השמאל לימין דומה להסכמות שניתן אולי להגיע אליהם עם הפלסטינים, לפחות דה-פקטו.

על הסכם הקבע וגבולות הקבע אי אפשר להסכים עם הפלסטינים, וגם לא בין השמאל והימין – עליהם אפשר רק לריב ולהלחם. צריך לזהות את הנושאים עליהם כן ניתן להסכים (בין השמאל והימין), ולהשאיר את המחלוקות לעתיד. נושאים אלה יכללו הגדרה של גושי ההתיישבות המוסכמים ובנייה בהם ובירושלים, והקלות לפלסטינים בתשתיות מים, תחבורה, אנרגיה ובנושאים כלכליים.

אין צורך ואפשרות למנות במסגרת זו את כל הנושאים עליהם חייבים ויכולים השמאל והימין להגיע להסכמות. הייתרון הגדול של ההסכמות, והעמידה ביחד בלחצים הערביים והבין-לאומיים, יכולים לאפשר עבודה משותפת תוך כדי המשך הוויכוח.

חזרה לקרקע המציאות. האמת, אני יודע שההצעות שהובאו כאן אינן ריאליות. הקיצונים, הפוליטיקאים והתקשורת פשוט אינם יכולים לוותר על "מלחמות היהודים" שעליהן פרנסתם.

עוד משהו

פסימיסט רואה את הקושי בכל הזדמנות. אופטימיסט רואה את ההזדמנות בכל קושי.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

12 תגובות למאמר

  1. זה בסדר כשמנסים ליישב בין שמאל וימין. זה לא בסדר כשממציאים עמדות חדשות לשמאל ולימין, או נכונות לדברים שאינם נכונים להם. אני לא מדבר על 'קיצונים', אלא על 'מתונים' שפשוט לא יסכימו:

    * הכותב טועה כשהוא רואה את שינוי העמדה בשמאל מציפייה ל'שלום' ל'הפסקת הכיבוש' כהתמתנות. להיפך! אם בעבר היו לישראל דרישות כלשהן תמורת יציאה משטחים, עכשיו המטרה היא לצאת בכל מחיר. יאיר לפיד הסביר בעת ההתנתקות שהמטרה היא רק להראות למתנחלים מי אדוני הארץ.
    * הימין לחלוטין לא משלים עם הפיכת שטחים לשטחי B. לא מכיר ולו פוליטיקאי אחד מהימין שהסכים לכך או הציע זאת. יותר מכך: כשאובמה לחץ, ביבי ויתר באשר לנושאים אחרים, אבל לעולם לא כאן.
    * השמאל לא השלים עם 'גושי ההתיישבות', ויש רבים בשמאל שמעוניינים בהקפאת בנייה שם ובירושלים.
    * יש רבים בימין שהיו מעדיפים לפרק את הרשות הפלשתינית, בהתחשב בכך שהיא מעודדת טרור וקיומה מביא ללחץ דיפלומטי.
    * לבסוף, הנטייה למו"מ בינינו לבין עצמנו שיביא לויתורים לאחרים אינה מקובלת, כך רק נתיש עצמנו לדעת.

    מאמר זה ואחרים מעידים שהנטיה האידיאלוגית האמיתית של 'מידה' היא לקפיטליזם 'חזירי'. על כל נושא אחר 'מידה' מוכנה להתפשר או למכור.

    1. "מידה" זה אתר של ימין רק שאינו משיחי לא לצד הימני ולא צד השמאלי נקודה.

    2. יאיר – כיף לראות מישהו שרואה את מה שאני רואה
      אחרי שאני עוקב אחרי האתר הזה (בהמלצת אראל סגל) – ראיתי שהם לא מתפשרים בדבר אחד – התמיכה בקאפיטליזם החזירי, בצורה לא מידתית – בדיוק כמו שאמרת
      וכמו שאמרת בנוסף – הם תומכים בימין, אבל בצורה יותר מידתית.
      המאמר הזה מציג עמדה שנראית סבירה, פשרה בין שמאל לימין. אלא שהוא מתיימר לייצג שמאל וימין, כאילו עשה משאל ומחקר בקרב תומכי שמאל ותומכי ימין, מה שהוא כמובן לא עשה.
      כל האתר הזה הוא פסאבדו מדעי – כלומר כאילו מדעי ומחקרי: מדבר בשפה מדעית/מחקרית ללא שום מתודה מדעית וללא שום מחקר, כך שיוצא שהוא מטעה יותר ממעשיר

    3. מה לעשות, לא כולם יכולים להיות מדעיים ומחוננים בהגיון מחקרי אורווליאני, כמו "הארץ" ודה מרקר.

    4. אתה צודק. זה אתר איום ונורא. והעונש שמגיע לו, הוא שאנשים איכותיים כמוך ינטשו אותו לנצח. ככה תראה לכולנו מה זה.

  2. אני בעד לחזור לעזה לכבוש את השטח, ולהקים לתחייה כל התנחלויות שפורקו וכמובן ליצור רצועת ביטחון שתמנע מכנופיות טרוריסטיות לפגע בחיילים ואזרחים ישראלים וביעדים ישראלים!

  3. כל הויכוח לגבי השטחים הוא שטות תאורטית מיותרת, לא יותר משמעותי או מעשי למשל מויכוח אם אנחנו חיים בעולם אמיתי או שהכל מציאות מדומה (הסרט מטריקס), דיון מעגלי מיותר וחסר משמעות. הכדור במגרש הפלסטיני. ביום שהם יפסיקו את האלימות 80% ויותר מהישראלים ישמחו למסור להם לא רק את יו"ש אלא גם את קריית אונו ובנותיה. רק שיהיה כבר שלום.
    מה שמדהים שאנחנו מאפשרים לדיון התאורטי הזה להכתיב ולנהל לנו את סדר היום. אני לא יכול להביע עמדה לגבי שום נושא בלי שיקטלגו אותי קודם אם אני תומך מתנחלים או תומך ערבים, בעד סיפוח או נגד כיבוש. מה זה משנה? גם כשברק מסר את ירושלים לערפאת (שיכול היה להחליט מה שהיה רוצה והציבור שלו היה מקבל את זה) או כשאולמרט רצה "להתכנס" זה לא עבד בגלל הפלשתינים, אז מה נראה לכם ששלי יחימוביץ/ הרצוג/ אראל מרגלית אם ייבחרו לראשות העבודה ולראשות הממשלה – הם יוכלו לכפות על הפלסטינים שלום?? די כבר להרוס את הדיון הציבורי בישראל בשאלות טיפשיות כמו "שתי מדינות". זה רעיון מלפני עשור והוא לא רלוונטי יותר. כן, בגלל דאע"ש. זה שינה את המצב וישראל לא תאפשר מדינה פלשתינית שתיפול לידי דאע"ש מיד כשנפנה את מבטנו. או שנמשיך להתעלם מהחיים כמו אובמה ונדבר על "בעיות" של מעט עשירים וכאלה.

    1. יפה כתבת
      לא רגיל למצוא באתר הזה הרבה תגובות ברמה
      כל הכבוד

    2. לפחות יש באתר הזה מחלק ציונים מקצועי ומוסמך כמוך.

  4. שמחתי מאד לקרוא את המאמר החשוב של יהודה הראל.
    הוא תואם למאמר שכתבתי (קישור בסוף).
    אבל במאמר שלי אני מציע גם איך ליצור (על מה) ליצור את הפשרה בין הימין לשמאל.
    הבעיה עיקרית שהשמאל מציג לימין היא שהמשך המצב הקיים מוביל ל-"מדינה דו-לאומית".
    זו בעיה קשה, שגם חלק מהימין לא מתעלם ממנה, אבל הפתרונות שלו (סיפוח) לא מקובלים על השמאל.
    המאמר מציע שלי, מציע את הפשרה הראלית היחידה.
    פתרון ראלי לבעיית המדינה הדו-לאומית – תכנית שטח איי.
    בקצרה – התכנית מדברת על הכרה במדינה פלסטינאית בשטח איי + השכונות הערביות שמסביב ירושלים, וללא פינויי התנחלויות.
    התכנית לא תביא לשלום עם הפלסטינאים, אבל תפתור את בעיית "המדינה הדו-לאומית" ותאחה את הקרע בין הימין לשמאל בעם.
    ראה פרוט ב-
    http://www.20il.co.il/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%94-%D7%91%D7%9C%D7%99-%D7%9B%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A9-%D7%95%D7%91%D7%9C%D7%99-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%97/

  5. בסוף תהיה פה מדינת אחת, אנחנו צריכים לחשוב איך מגיעים אליה ומחזיקים בה שלטון טוב, שיהיה ביטחון, שיהיה יחסית ליברלי (כמו עכשיו), שיאפשר מסחר חופשי ושייקח מסים נמוכים.

    הבעיה העיקרית שעומדת היום היא הדתיות והפנטיות הדתית של הפלסטינים, שעד שנות ה-70 הייתה חלשה.

  6. בסוף תהיה פה מדינת אחת, אנחנו צריכים לחשוב איך מגיעים אליה ומחזיקים בה שלטון טוב, שיהיה ביטחון, שיהיה יחסית ליברלי (כמו עכשיו), שיאפשר מסחר חופשי ושייקח מסים נמוכים.

    הבעיה העיקרית שעומדת היום היא הדתיות והפנטיות הדתית של הפלסטינים, שעד שנות ה-70 הייתה חלשה.