בספרו החדש מתעקש גלעד שר להתעלם מהסרבנות הפלסטינית וממאן להיפרד מפנטזיית השלום. בניגוד לטיעונים הממוחזרים על "הכיבוש המשחית", ישראל היא מדינה מוסרית וגם פורחת ומשגשגת
גלעד שר, הקרב על הבית (ידיעות ספרים, 2016), 301 עמודים
ספרו של גלעד שר, "הקרב על הבית", גרם לי תחושת עצב. הביוגרפיה הקצרה של המחבר בגב הספר מלמדת על ההחמצה: מדובר באלוף־משנה במילואים, עורך דין מצליח, מנהל לשכת ראש הממשלה ברק ומי שמעיד על עצמו כי "זכה להערכה ממדינאים ישראלים ועולמיים". עם רקורד וסופרלטיבים שכאלו מאכזב במיוחד לגלות מה יצא תחת ידיו, ויותר מזה מה הוא חושב ובמה הוא מאמין.
כמובן, זה לא רק גלעד שר אלא עוד רבים וטובים: קצינים בכירים בדימוס, אינטלקטואלים ועיתונאים בכירים, מרביתם אנשים ערכיים שבאמת רוצים בטובתה של מדינת ישראל. פעם הקבוצה שלהם הייתה מובילת החברה, אבל הם טעו בדרך ומסרבים בכל כוחם להכיר במציאות ולהודות בטעותם. הם הפכו לסוג של יהודים משיחיים. אנשים שאי אפשר לבלבל אותם עם עובדות. אף שהרעיונות השגויים שלהם נכשלו לחלוטין בשני ניסויים מרחיקי לכת, אוסלו ו"ההתנתקות", שלהם נוספו עוד ניסויי משנה (קמפ דיוויד 2, טאבה ומיניאפוליס) – דבר אינו עוזר.
שילמנו מחיר מר בדרך הניסויים האכזרית – בדם, בטראומות אישיות ובקרע לאומי, אבל דבר אינו משנה את דעתם. האשם תמיד בנו ולא בצד השני. גם אם אין עם מי לדבר, וגם אם הפלסטינים דוחים את עצם הקיום של מדינה ציונית בכל גבול, עדיין התרופה לכל צרותינו היא עקירה, גירוש ופינוי.
אבל לפני שמדברים על התכנים, צריך לומר שההתמקדות בהם עושה חסד לעריכה של הספר. מדובר באוסף אקלקטי של רעיונות, ההופכים מדי פעם למעין מיני סקירות היסטוריות של זירות שונות: ההתיישבות ביו"ש ("ההתנחלויות"), היחסים עם ארצות הברית, אלטלנה, המחלוקות בעם – קיפוץ תזזיתי שנועד לשרת את התזה שנפרסת שוב ושוב על פני עמודים רבים, ברמות לא אחידות של פירוט והתעמקות.
לא למד מהניסיון
בדרך לתזה מקבל הקורא ריכוז מחזורי של כל הקלישאות שהמציא השמאל הישראלי במהלך חמישים השנים האחרונות. "המשך הסטטוס־קוו הוא לא טוב לישראל. הסטטוס־קוו הוא אשליה". באמת? לא שצריך לקדש את הסטטוס־קוו, אבל את אותו הדבר אמר השמאל לאורך השנים על הישיבה ברמת הגולן. היום, בעקבות מלחמת האזרחים המתחוללת שם, אפילו במרצ יש המודים כי מסירת הגולן לאסד כדי "לשבור את הסטטוס־קוו" הייתה עלולה להיות הרת אסון.
אנחנו "צועדים על קרום דק", טוען שר, ועוד רגע קט עלולים להיסחף לתוך מערבולת איומה בגלל ההתעלמות שלנו מהלבה הרותחת שתחתינו. נו, באמת. היכן ההתייחסות לתהפוכות הדרמטיות בעולם הערבי בשנים האחרונות? ללבה האמיתית שחייבה אותנו שלא להתפרק מנכסים ועוצמה אל מול הקריסות והמשברים שמסביב? איפה הדיון בהקצנה של הפוליטיקה הפלסטינית? הרי גם לו שליטי רמאללה היו ידידינו הנאמנים, והם ההפך הגמור מכך, הקרום הדק של המזרח התיכון והחברה הפלסטינית מחייב אותנו להימנע מלקחת כל סיכון.
"רוב נושאי הליבה עדיין פתירים", טוען שר, אם כי בהמשך הספר הוא זונח למעשה את הטענה הזו ומשרטט "תכנית התנתקות 2", שנקודת המוצא שלה בנוגע למה שפתיר מול הפלסטינים פסימית מאוד. לשמוע ש"הכול פתיר" ממי שלקח חלק במשאים ומתנים המדיניים מרחיקי הלכת ביותר שערכו ממשלות ישראליות עם ערפאת ואבו־מאזן – זה יותר ממוזר. שר השתתף בצוות שהתחנן בפני הפלסטינים לקבל למעשה הכול, רק כדי לגלות שראשי אש"ף לא רוצים לסגור עסקה. דווקא הוא יכול להעיד עד כמה נושאי הליבה בלתי פתירים לחלוטין.
גלעד שר כותב שהוא רוצה להותיר את גושי ההתיישבות בידינו. האם באמת הוא טוען שיש מנהיג פלסטיני אחד שיסכים לכך? משיחיות כבר אמרנו?
מה חושבים שליטי עזה על הרעיון של "פתרון כל נושאי הליבה"? מה חושבים על כך חבריו ברמאללה, שותפיו של שמעון פרס לחזון 'קץ הסכסוך'? כיצד הם מתייחסים ל"נושאי הליבה" בספרי הלימוד, ברשתות החברתיות ובאמצעי התקשורת הרשמיים? הרי הם אינם מקבלים את עצם הקיום של מדינת ישראל, בכל גבול שהוא. בבליל הקלישאות של השמאל והאוסף הקופצני של מובאות מפה ומהעולם, השאלות הללו אינן זוכות למענה.
ממשיכים לשנן מנטרות
ובכל זאת, אף ששר אינו מודה בכך במפורש, נראה שהוא נואש למדי מבני השיח שלו. "נמוכים הסיכויים לכך שהפלסטינים יסכימו בעתיד הנראה לעין להצעות שדחו בעבר", הוא כותב. אז כיצד בדיוק הוא מתכוון להשביע את רצונם ו"לפתור את בעיות הליבה"? שוב, אין לכך תשובה של ממש.
בהתאם לכך, הדגש של "הקרב על הבית" הוא על גלולת קסם מבית היוצר של אריאל שרון – מעין התנתקות ב', שתתחיל בגירוש 100 אלף יהודים מבתיהם. וכיצד מצדיקים את הרעיון המופלא הזה? ממציאים קטסטרופה: "ללא קשר לעמדותיה של ישראל, הרי סרבנות פלסטינית מתמשכת, ולא חשוב מה מניעה ונסיבותיה, כמוה כהטלת וטו על אופיה היהודי והדמוקרטי של המדינה, ועל ביטחונה הלאומי במובנו העמוק ביותר".
כלומר: לא חשוב מה הם פני המציאות, עד כמה רצחניים השכנים, מה למדנו מהוויתורים מרחיקי הלכת לפלסטינים ומה הלקח מהזרקת הגידול הסרטני האש"פי לתוכנו – מדינת ישראל לא תתקיים בלי עקירה ונסיגה חד־צדדית. "לא יהיו כאן רווחה ולא שוויון, ולא חינוך, ולא חוסן לאומי, ולא זכויות יסוד – עד שלא ניפרד מהפלסטינים". אגב, שר אף מתעלה על קודמיו וקובע כי הממשלה צריכה "לגבש את הפינוי כצעד מלכד". לא פחות.
מדובר במנטרה של השמאל הישראלי, שכמו בטראנס משנן לעצמו שאנחנו עומדים לטבוע כדי להצדיק מדוע הוא ממשיך להטיף לאותם רעיונות שהטיף להם בעבר, למרות התרסקותם המלאה בדור האחרון: עקירה של מרבית יישובי יו"ש כתוכן יחידי ועליון, בניגוד לתמונת המציאות ועקרונות הציונות. מדוע שר איננו מתמודד, בסקירות הפסאודו־היסטוריות שלו, עם התזה הבסיסית של הציונות לגבי חשיבות ההתיישבות? הרי ראשי תנועת העבודה והרוויזיוניסטים שלחו נערים צעירים ליישב את אצבע הגליל כאשר היה מסוכן לעבור בגבול יפו. הם הציבו את ההתיישבות כנשק העליון, קובע הגבול ומשנה מציאות, ללא קשר לדמוגרפיה ודמוקרטיה.
ובכלל, מדוע שנסיגה חד־צדדית, הכוללת עקירת 100 אלף יהודים ביו"ש תוך הותרת בקעת הירדן ו"גושי ההתנחלות" בידינו, תרצה את הפלסטינים? הם הרי סירבו להצעות מרחיקות לכת הרבה יותר בשיחות שבהן השתתף שר בעצמו! לגלעד שר אין פתרונים.
השחרה מדומיינת של המציאות
מכאן, כדי לשרת תזה שלפיה המצב הנוכחי הוא הרע שבכל העולמות, יוצר שר מציאות כוזבת, מחבר קטעי עובדות עם מסקנות מצוצות מהאצבע, וממציא בהבל דפוס עובדות שלא היו ולא נבראו. הכול כדי לשכנע אותנו שאין ברירה וחייבים להתאבד.
זה מתחיל בפרק על האווירה הציבורית במבצע 'צוק איתן', שבסופו הוא טוען כי "הימין השתלט בבוטות, בדורסנות ובאלימות על השיח הציבורי הפוליטי… התופעות האלו השתרשו זה מכבר. קיצונים שהחזיקו בדעות פנאטיות התפרעו באין מפריע, רשויות החוק נאלמו חרש".
מדובר בתיאור כוזב של המציאות. האם אכן קיצונים פאנטיים התפרעו באין מפריע והרשויות לא עשו דבר? הרי משרד המשפטים מגלה רגישות מיוחדת, חד־צדדית, דווקא למה שמכונה "הסתה" מימין. האם העובדה שהציבור איננו אוהב גילויי בגידה תוך כדי מלחמה ומביע את דעתו על כך, היא בגדר השתלטות אלימה?
ההשחרה נמשכת בפרק שכותרתו "שחיתות, אלימות, גזענות, עוני". מסתבר שמדינת ישראל האלימה היא גם מושחתת, גזענית וענייה. ומדוע צריך לעוות את דמותנו באופן אומלל כל כך? כמובן, כדי לשרת את הטענה שלפיה קיים קשר הדוק בין הידרדרות השיח האלים, השחיתות הציבורית והגזענות ל – תנחשו מה – "הכיבוש". על פי שר, המציאות הישראלית העגומה והמדומיינת שהוא מתאר היא תוצאה של "הפעלת כוח כדי לשלוט באוכלוסיה אחרת שאינה חלק אינטגרלי מן המדינה הריבונית, כעניין שגרתי".
מדינה שבה נשיא, ראש ממשלה, שר אוצר, שר משפטים ויו"ר הבנק הגדול במדינה הועמדו לדין ללא משוא פנים ונשלחו לכלא, איננה מושחתת. נהפוך הוא. זוהי מדינה שבה קיים שוויון בפני החוק, ושרשויותיה פועלות במרץ לברא את העשבים השוטים. מצבנו טוב בהרבה משל מדינות רבות בעולם "הנאור" ו"המתוקן", בוודאי ארצות הברית, מדינות שבהן יחסי ההון־שלטון הם חלק מובנה מהשיטה, כאשר מעשי השוחד הגדולים באמת לרוב אינם נחקרים.
ובעניין האלימות והגזענות – איפה אנחנו ואיפה ארצות הברית ורבות ממדינות מערב אירופה, ששיעורי האלימות והגזענות בהן גבוהים בהרבה משלנו, ללא "כיבוש" שיצדיק הכול. תזת "הכיבוש משחית" של שר וחבריו בשמאל איננה עומדת במבחן השוואתי בסיסי.
האמת היא שכמעט חמישים שנה לאחר שחרור ירושלים ויהודה ושומרון, למרות המאבק השיטתי בטרור והצורך לשלוט בפלסטינים, מדינת ישראל רק משגשגת, מתחזקת ונותרת טהורה ומוסרית יותר מכל מדינה אחרת בעולם. רבות מהדילמות המוסריות שהיא מעמידה לא היו צצות בכלל במדינות אחרות. אפילו הסערה הציבורית סביב אלאור עזריה, ספק רב אם הייתה מתחוללת בלונדון או בניו יורק.
התבוננו למשל בבתי החולים בירושלים. בעוד האוכלוסייה הערבית בבירה מוציאה מתוכה רוצח אחרי רוצח, כאשר הרשתות החברתיות הפלסטיניות מלאות דברי הלל לתוקעי סכינים בצווארי יהודים מזדמנים, ובזמן שנפגעי טרור יהודים מגיעים לחדרי המיון ב'שערי צדק' וב'הדסה' – צוותי בתי החולים מטפלים במסירות ובשוויון בכל ערביי העיר, בהם גם בני משפחות ותומכים של הרוצחים והמסיתים. אנחנו משמרים גישה של חסד גם מול אויבינו הפוטנציאליים, ללא אח ורע בעולם. האמת היא שיובל שנים לאחר מלחמת ששת הימים, ישראל היא אומה של חמלה, איפוק וריסון ושל התחבטות מוסרית מתמדת שאין לה מקבילה על פני הגלובוס.
ובכלכלה – האם באמת צריך לדבר על הזינוק, ההתפתחות והשגשוג של ישראל מאז יוני 1967, ימי "האחרון שיכבה את האור"? איפה תמונת העוני של שר ואיפה אומת הסטארט־אפ שניצבת בחזית כל מה שיצירתי, נועז ומעמיק בעולם? לצד היותנו כוח חדשני וכלכלי גלובלי, הפכנו למעצמה אזורית שגם מדינות ערביות מסתמכות עליו במחשכים.
העובדות כולן הפוכות מתמונת המציאות הסופנית ומהמסקנות האובדניות של גלעד שר וחבריו בשמאל.
מה סבא היה אומר
פרק נוסף במסע הכחש של "הקרב על הבית" עוסק בהידרדרות למלחמות אזרחים במדינות פוסט־קולוניאליות, וכולל סקירות מגמתיות על מדינות פוסט־קולוניאליות דומות לנו לכאורה, בהתאם לספר התפילות של השמאל לדורותיו, כמו אלג'יריה ומלאיה.
חבל להשקיע אנרגיה בהפרכת ההקבלה האומללה, כאשר אפילו שר מודה שרבים ההבדלים בינינו לבינם. החשוב הוא להצביע על הכזב הטמון בהשוואת הבסיס בין זיקתו של העם היהודי לארץ ישראל, ובין הזיקה של המעצמות הקולוניאליסטיות לקולוניות. האם באמת אפשר להשוות את החיבור שלנו לחברון, ירושלים ובית אל, לחיבור של הצרפתים לאלג'יר?
שר מעיד על עצמו שהוא דור 18 בארץ, צאצא למשפחה ירושלמית שבין אבותיה היה גם הראשון לציון במאה ה־18 – הרב משה מזרחי, שחיבר ספר בשם "אדמת הקודש". מעניין מה היה הסבא־רבא של שר חושב על ההשוואה שלנו לאלג'יריה ומלאיה, וכיצד היה מגדיר מי שרואה עצמו כקולוניאליסט בתקוע, בענתות ובשילה. מעניין גם מה חושבים על הנושא הזה מחברי ספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית. הם יסבירו לו שמבחינתם הוא קולוניאליסט גם במשרדו הממוזג בתל אביב. אז שיחליט – או שהוא ציוני שיונק את הקשר הראשוני שלו לארץ מבית אל ומחברון, או שהוא קולוניאליסט ואז לא נותר לנו הרבה מצע משותף.
אחרי ההרפתקאות הרות האסון של אוסלו ו"ההתנתקות", רעיונות מהזן של "הקרב על הבית" משתייכים כבר לעולם ההזיה שאין מקום להתייחס אליו ברצינות יתרה. הבעיה היא שיותר מדי אנשים בישראל ומחוצה לה עדיין שותפים להזיה הזו.
יחסית לאדם חכם – אתה מתאמץ לאמר שטויות
קודם כל: מתי תיתן איזה ביקורת על ספר הגות ימני?
אני חילוני. אני לא קורא כל היום ספרי דת כדי לבקר אותם. מה הטעם? אני קורא ספרי מדע
אתה אמור לקרוא ספרי הגות ימניים, לבקר אותם ולהפיץ את הבשורה של הימין.
קודם כל האמירה של הספר ברורה: אני רוצה הפרדה מהפלשתינאים. אני לא רוצה את ההסכמה שלהם לזה. אני פשוט לא רוצה להיות אחראי עליהם. זה ברור. אתה מתאמץ כאילו לא להבין
דוגמא מן העבר: גדר ההפרדה, ההתנתקות. שניהם חסכו חיי ילדים תמימים.
נחמד לאמר על השמאל שהוא משיחי או פשיסטי. אלא שזה קנטרני או שזה נעשה כדי לבלבל ולהטעות. אני מניח שהשמאל בתגובה יאמר על הימין שהוא בוגד. בוא נשאיר את הפשיסטים לימין ואת הבוגדים לשמאל.
לייבוביץ אמר וצדק שהכיבוש משחית. זה כמו לעבוד כסרסור ולחזור הביתה לאשתך ולילדיך ולאמר שהעבודה הזאת לא משפיעה על המשפחה. זה משפיע על המשפחה שלך מהסיבה הפשוטה שהעבודה הזו משחיתה את ערכיך. אותם ערכים שמלווים אותך לכל מקום
חמוד אתה. הימין תמך בגדר ההפרדה, שהצלחתה די ברורה, ואילו תוצאות ההתנתקות, בה הימין "לא ממש" תמך, לא יותר טובות ממה שהיה קודם. אם היה לשמאל אינגריטי, הוא היה מפסיק להקשיב לעוויי ליבו, ומתחיל להקשיב לימין, שהערכותיו מתקיימות כמו שעון.
בנוגע לסרסור, דווקא לפני ה"כיבוש" היינו הרבה פחות מוסריים, ועם השנים ובהדרגה נהינו מוסריים יותר. אני מצטער שאני מבלבל אותך. אם כי ניתן לחלוק על כך שהטיפול הניתן היום למחבלים הוא מוסרי באיזושהיא צורה.
האמירה של הספר ברורה – ושקרית לחלוטין. מצד אחד, הוא מסתמך על הקהילה הבינלאומית כשהוא טוען שיש כיבוש. מצד השני, הוא מתעלם מכך שאנחנו, גם על פי הקהילה הבינלאומית, אחראים על הפלשתינאים אפילו ברצועת עזה. יוצא מכך שגם לשיטתו אין שום יתרון והרבה הרבה חסרונות בהצעת ההתנתקות המטורפת שלו שלא תמנע מישראל להיות אחראית (ושלא חסכה חיים בעזה אלא העמידה את כל הארץ בסיכון ובאיום טילי).
באשר לליבוביץ, אין שום הבדל בין ההגות האמיתית שלו לזו של דאעש. שניהם מאמינים בקריאה פשטנית של כתבי הקודש שלהם ללא שום התייחסות למוסר (כפי שליבוביץ אמר "כמו ספר טלפונים"). לשניהם אובססיה להפשטה. ולשניהם אובססיה לכך שליהודים לא יהיה קשר דתי לאדמה. אבל ליבוביץ ידע להתחנף לשמאל היטב, והשמאל היה זקוק ללגיטימציה דתית כלשהי. האהבה של השמאל לליבוביץ היא התגלמות ההשחתה של השמאל.
פיני – גרמת לי להסמיק
מה המשמעות של גדר ההפרדה? האם זה גדר בלב המדינה או סוג של גבול? אשמח אם תשיב לי
הימין צודק בניבויים לגבי העולם הערבי. השמאל צודק בניבויים לגבי העולם המערבי
חבל שהימין כל כך תאב שלטון שלא מאפשר לשלב בין השניים
עם קום המדינה קרו דברים קשים כולל משפטי שדה ועונש מוות ליהודים (שנחשדו בבגידה), נקמות, חטיפות וכו'. את כל זה אפשר להצדיק בגלל התקופה, ובגלל שהקיום של המדינה היה מוטל בספק.
כיום הקיום של המדינה אינו מוטל בספק. אנחנו מדינה בשלה. אין סיבה להתנהג כמו פעם.
למה זה דומה? כשאתה צעיר אתה בורח מהלימודים נוסע לאילת עד שמגלים אותך מעולף מסמים על החוף עם בחורה. את החוויה הזו אתה נושא בגאווה כל החיים – יופי של סיפור.
אחרי עשרות שנים אתה אבא למשפחה עם ילדים. אתה נעלם, עד שמגלים אותך באילת אחרי חודש – מעולף על החוף עם בחורה. איך היית מגדיר את החוויה הזו?
ליאיר:
לא נראה לי שקראת או שמעת את לייבוביץ. נראה לי שאתה קורא ספרי ילדים בו בצד שמאל יש פרצוף כועס ודברים מגעילים ובדף הימני – פרצוף מחייך וממתקים. כך לומדים שימין זה טוב ושמאל זה רע וגם שמה שטוב זה ימין ומה שרע זה שמאל.
אל תשכח ששמאל וימין זה יחסי. קצת מסובבים אותך ותתבלבל.
הבעיה היחידה בלהסתמך על הקהילה הבינלאומית – זה שחתמנו בעצמנו על ההסכמים. מה זה אומר? זה היה הודנה? חתימה שלנו לא שווה את הנייר שעליה חתמנו?
דבר שני – הייתי מצפה מיהודים שיחשבו במונחים של בני אדם ולא של שטח. בעיקר בגלל העובדה שלא היה ברשות היהודים שטח במשך 2000 שנה. עכשיו יש – אז איבדנו את הצפון?
מה יקרה ליהודי כשנחזיר את הפלגשים? נאבד את הצפון? נשתולל עם הנשים?
ככלל אבצע: כשאתה מדבר על בני-אדם ולא על שטחים – אתה נוטה לוותר על שטחים שיש בהם יותר מ- 90% ערבים.
הנקודה שלי היתה פשוטה: גם לשיטת כותב הספר, אין שום יתרון בהצעתו והרבה חסרונות וכבר הסברתי את הנקודה. גם כאן וגם באשר לליבוביץ, אתה מתעלם ממה שאומרים לך וכותב דברים לא קשורים בכלל (אבל די משעשעים – קשה לחשוב על אדם עם לשון יותר משתלחת על בסיס "טוב ורע" מאשר ליבוביץ. לפחות הייתי מצפה מחסידיו שידעו לקבל תשובות באותו טון).
ניתוח ענייני ורציני , המשפט בסוף המאמר אכן מאד מדאיג .
אפשר להגיד שבערך 1/3 מהתושבים היהודים במדינת ישראל חושבים כמו גלעד שר וזו כמות בלתי מבוטלת שאסור לזלזל בה
יש ציבור שלם שממשיך לשנן את המנטרה שההתנתקות נכשלה.
ההתנתקות, בדומה לנסיגה מלבנון, הייתה אקט בטחוני שנבע מהתפישה שעדיף לנו להגן על עצמנו מהגבול מאשר להחזיק אזרחים וחיילים בלב אוכלוסיה עויינת.
הקאסמים והמנהרות גורמים לנו לחשוב שהמצב הבטחוני לאחר ההתנתקות התדרדר, למרות שהנתונים מראים אחרת.
כמות ההרוגים מטרור "תוצרת עזה" אחרי ההתנתקות רק פחת.
לנתונים המלאים: http://bit.ly/2dsuZjv
צודק לחלוטין
לצערי את רוב האנשים משכנעים עם מנטרות ולא עם נתונים
ההתנתקות (שחסכה חיי אדם, בעיקר אזרחים) ואוסלו (הסכם ל- 5 שנים שלא השפיע מעבר לזה. מנסים להפיל את נרצחי האינתיפאדה השנייה על אוסלו) הם מנטרות.
רק צריך לחכות לדור הבא שינסח בתוכן עברי רהוט, ויצדיק את הגירוש הבא מיהודה, שומרון, הגליל , הנגב ואפילו מדינת תל אביב ויגבה בסילופי נתונים של העבודות מתחת לשטח!
זו דמגוגיה – מספר ההרוגים הצטמצם בגלל טכנולוגיה וארבעה מבצעים צבאיים שהופעלו כדי להרתיע את החמאס.
ואם אנחנו מודדים את הדברים בפרמטר הזה אזי , מספר ההרוגים מטרור מעזה גדל משמעותית מאז הסכמי אוסלו בהשוואה ללפני.
הנסיגה מעזה החלה בהסכם המקדים של אוסלו שנקרא עזה ויריחו תחילה.
אמיר:
אני וגם אתה לא בונים על סיום הסכסוך עם הערבים ובטח ובטח על שלום מוסכם.
ניתן לראות כי גם בלבנון וגם בעזה וגם בגדר ההפרדה הוכח כי ההיפרדות מהערבים משתלמת.
את ההיפרדות לא מודדים לפי שטח ולא לפי הסטוריה אלא לפי תמהיל האוכלוסיה השולטת בשטח.
בכל ההתרסות השטחיות של הימנים – מעולם (וקראתי מאות תגובות כאלה) לא נאמר מה נעשה עם האוכלוסיה הערבית שבאה עם השטחים האלה.
קל לראות שבמקום בו הימנים באמת צדקו – אי החזרת רמת הגולן – הנוסחה נשמרת. אין ערבים – לא מחזירים
שר פספס פרק שלם על כך שהמשך האחיזה ביהודה ושומרון יגרום להמשך תאונות הדרכים. ברגע שנצא יהיו פחות תאונות דרכים. ההתכנסות טובה לבטיחות בדרכים!
וגם בעיית שביבי המתכת במטרנה לא היתה קורה לולא ההתעקשות הסרבנית של ממשלות הימין הסהרוריות להמשיך את הכיבוש.
ומסרבים להתעורר מהאובססיה
אצל כל אומות העולם וביניהן המצבים משתנים. רק אצלנו אין מסתפקים ב"שלום בר-קיימא"
היוזמה הרוסית, והידיעות הלוך ושוב על הרעיון של שלום קבע ובר-קיימא בין ישראל והפלסטינים הוא ללא ספק האיוולת המגוחכת ביותר בתולדות המעשה הפוליטי. כדי להאמין בשלום בין יריבים אלה, צריך להשכיח ולבטל ממוחם של המאמינים כל לקח היסטורי, כל שיקול אסטרטגי, כל מרכיב גיאוגרפי ודמוגרפי, כל עקרון דתי, כל תכונה לאומית. נדמה כי אדם שמתמסר לדת השלום בא מפלנטה אחרת ומגלקסיות מרוחקות, בלי לדעת כלום ובלי להבין דבר בהווי העולם שבו אנו חיים, להיות מנותק מכל אירוע שהיה, מראשית הציונות ועד לימים אלה. בקיצור, רק חף מכל הכרה של המציאות יאמין כי אפשר להשכין שלום נצחי, אמיתי ואמין בין הציבור היהודי ומדינת ישראל מצד אחד והציבור הקרוי פלסטיני והעולם הערבי והמוסלמי מצד שני. יש כמובן מקום לדו-שיח, הבנות, הסדרים, ושיתופי-פעולה מזדמנים. אבל הגיעה העת להתעורר: שלום אמת – אין ולא יהיה.
טיפשות לא הפסקה?
איך יכולים בני אדם עם טיפה של שכל והיגיון לעסוק לאורך עשרות רבות של שנים בסוגייה מופרכת ומטופשת, לא רק בלי להתעורר מההזייה, אלא אף להפוך אותה לנושא מפתח של קיומה ועצם הווייתה של המדינה, שלמען קידומו מוכנים אף להעמיד בסכנה את חייהם של תושבי המדינה?
הרי כל מעשה שלום שנעשה הוא לא שלום. לא היה שלום בין ישראל והערבים ואין היום שלום בין ישראל והערבים. לא עם מצרים ולא עם ירדן. רק הסדר, הפסקת אש, תן-וקח, "שלום" קר. כמובן עדיף "שלום" קר שאינו מעורר אשליות, בלי גבולות פתוחים וללא מפגשים עממיים, ולא שלום שיחבק ויחנוק אותנו עד מוות. נראה כי עם שכנינו, "עם לבדד ישכון" הוא המתכון היחיד האפשרי.
הרי גם בלי שנמנה את הסיבות המסויימות לחוסר תוחלת בשלום ישראלי-פלסטיני בכלל, ראוי לציין את האמת התקפה ביחס לקשרים בין מדינות ואומות בעולם מאז ומתמיד. שום מצב אינו "בר-קיימא", נצחי או לתמיד. הכל ניתן לשינוי, כל הסכם יופר, כל מילה תישכח, כל חתימה לא תהיה שווה את הנייר שעליו היא כתובה כתוצאה משינוי האינטרסים, שינוי במשטרים, שינוי במגמות. אין קביעות ורציפות בהסכמים בין מדינות. את זה מלמדים דברי ימי האנושות. הנה רק אתמול בא הקץ למלחמה הקרה, וכבר היום זו שבה אלינו.
היה ניתן לסבור כי בני אדם יפסיקו עיסוק שאינו מביא תועלת, במיוחד אם הוא כה תובעני, ועוברים לפעילות אחרת. אבל לא אצלנו. דורות של פטפוטים ומסמכים, מגעים וועידות נרשמו ללא הועיל, ולמרות כל זה, המאמצים חסרי טעם והצלחה נמשכים ללא סוף. נראה כי זוהי אובססיה בלתי נשלטת.
אולי השנה, אחרי שהשלום יתאדה באוויר המחניק של קיץ תשע"ו, יוזמן צוות רופאי-נפש מן המעלה הראשונה על מנת שיבחן איך העם היהודי, למוד הסבל ובעל ניסיון היסטורי עצום, נופל בפח הטיפשות של אמונה בשלום עם האכזרים והנפתלים שבאויבי עמנו; יבדוק כיצד חברו יחד השכחה ושטיפת-המוח אצל מקדמי פתרונות אוויליים, זורי חול בעיניים ומפיצי מנטרות חסרות בסיס, שבמשך כל כך הרבה שנים מטמטמים עם חכם ונבון כעם ישראל.
מתוך אתר מראה
*ד"ר מרדכי ניסן הוא מרצה וכותב על ענייני ישראל והמזרח-התיכון
נדב העצני חזה כמעט-במדויק את תוצאות ההינתקות. להלן מאמר מפליא בדיוקו שהוא פירסם ערב ההינתקות:
"אסון ידוע מראש" של נדב העצני, מה-15.8.05 –
http://www.nrg.co.il/online/1/ART/971/029.html
לשם השוואה, כדאי לקרוא תחזית של איש שמאל על תוצאות ההינתקות. ההשוואה מרתקת:
"נס החומוס והדגים" של נחמיה שטרסלר, מה-26.8.05 . –
http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1039151
מכובדי
במאמר מנומק זה תוקף מר העצני את אשר כתב גלעד שר בספרו (שלא קראתי) ואני פוגש תגובות אלה גם במאמרים אחרים התוקפים את גישת שתי המדינות ממערב לירדן. במאמרים הללו אני קורא עד כמה השמאל מנותק מהמציאות, במקרה הטוב והזוי במקרים אחרים אבל איני מוצא חלופה לאן על הממשלה להוביל את מדינת ישראל.
ער אני לשכונה בה אנו גרים, לשכנים לתרבותם מנהגיהם ודתם אבל לטעמי זה הרקע ועל הרקע הזה אני רוצה לדעת מה הפתרון אותו מציעים האנשים הפוסלים את רעיון שתי המדינות.
ער אני גם לתפיסת העולם את מדינת ישראל ולחוסר האיזון במסגרות בינלאומיות למדינת ישראל.
אל לנו להתעלם מהעובדה כי תלויים אנחנו היום וכנראה גם בעתיד במעצמה אחת, ארה"ב אשר מנצלת מדי פעם את זכות הוטו להגן על מדינת ישראל.
מודע אני לעובדה כי ממערב לירדן מספר זהה של יהודים וערבים.
ולכן אשאל אם לא למדינה נוספת ממערב לירדן – מה כן!! כיצד מכובדי רואים את העתיד? האם הערבים, בגדה וברצועה, לא הערבים אזרחי מדינת ישראל יהיו תושבים? יהיו אזרחים? יחיו באוטונומיה? ומה אם בעוד מספר דורות אם יחיו באוטונומיה האו"ם יכפה על מדינת ישראל מתן זכויות אזרח מלאות לערבים.
להדגשה אני מדבר על החזון אליו תוביל הממשלה את העם ולא על מהלכים חד צדדיים. יותר מכך אני מודע לעובדה כי אנו חיים על פי חוקי השוק הפרסי ואין ויתורים ואין הבטחות מחוץ לאולם הדיונים בחזקת את זה כבר נתת ומה תיתן ליד השולחן.
לסכום ובקצרה – מה לא שמעתי והבנתי ואשמח לשמוע מה כן.
הפיתרון היחידי הוא סיפוח, בין אם רק שטחי C ובין אם את כל הגדה.
ההפחדות הדמוגרפיות מבית מדרשו של ארנון סופר הם הזיות, חפש לבד באינטרנט על השקר הדמוגרפי הפלסטיני, ודרך אגב מדובר באחד שהפחיד עוד בשנות החמישים שעד שנות השמונים הערבים יהיו פה הרוב, לא יקרה והפער רק ילך ויצמח לטובת היהודים.
הפתרון הזה הוא טוב גם ליהודים, גם לערבים וגם לערביי ישראל.
ציטוט מגלעד שר: "…ללא קשר לעמדותיה של ישראל, הרי סרבנות פלסטינית מתמשכת, ולא חשוב מה מניעה ונסיבותיה, כמוה כהטלת וטו על אופיה היהודי והדמוקרטי של המדינה, ועל ביטחונה הלאומי במובנו העמוק ביותר". משפט זה מבטא בצורה החדה ביותר את עוורונו של השמאל ואת גודל הכסילות שבהזיותיו. לפי זה, איך שלא נגלגל ונהפוך את הדברים, כל גורל החזון הציוני מונח על כתפיו הרות-הגורל של אדם אחד – מחמוד עבאס; ירצה (או נכון יותר, יתרצה) ויסכים ברוב טובו להקים מדינה פלסטינית בגדה המערבית – יציל את מדינת היהודים, ובא לציון גואל. לא י(ת)רצה – אין לנו תקומה, וזהו סופו של החלום הציוני ושל קיומנו כאן. ואחרי שמעלים תיזה אווילית כזו כולם עומדים נדהמים ושואלים מדוע אבו מאזן מסרב לכל ההצעות, דורש דרישות בלתי הגיוניות, מפוצץ את המו"מ, מושך זמן באו"ם וצוחק על כולנו.
המפליא מכל הוא שאי אפשר בשום פנים (מניסיון אישי) להסביר לשמאלן את האבסורד הזה. ציפי לבני, אם זה תלוי בה, תמשיך עוד 20 שנה בפגישות "שלום" עם מנהיגים פלסטינים, כשהיא דואגת להזהיר אותנו (ואותם…) שאם חלילה לא תקום מדינה פלסטינית זהו סופנו, ולעולם לא תתפוס מדוע הפלסטינים זורקים אותה מכל המדרגות. הדרך שבה עובד ההיגיון השמאלני נשגבת מבינתי. למרות שאני נרתע מלומר זאת, כנראה שזו באמת בעיה גנטית.
ספרות בגרוש , ואותם כסילים המצדדים לכיוון עמדת הסופר- מתי תשכילו???
ועדיין כמות אנשי חמאס במזרח ירושלים היא מבהילה. אני מאוד בעד היפרדות. צריך להתחיל במשהו. צריך קודם כל להוציא אותם מהחיים שלנו. לא לתת להם לעבוד וללמוד אצלינו. לגרש משפחות מחבלים ולהרוס את בתיהם. לא לשלם להם ביטוח לאומי. אי אפשר גם להחזיק בסכין וגם לדרוש זכויות. לסגור את מזרח ירושלים בחומה ולבודד אותם ולייבש. לא לאפשר פרנסה. כך הם יהגרו לירדן או לאירופה
הסיבה לכתיבת הספר שונה לחלוטין. חייבים לבדוק מי מימן את הוצאת הספר ההזוי הזה. ריווחי הרי הוא לא יהיה. לא רבים יקראו את השמאלץ הזה. אך המחבר יכול לסמן V הנה כתבתי ספר. אני סופר…… מחיאות כפיים …..