כרוניקה של משבר: כך הפכה עמונה לסוגיה לאומית

ביממה האחרונה מגיעים ליישוב עמונה תומכים רבים, במטרה להצטרף למאבק התושבים. מבחינה פוליטית, נראה שכולם מבינים שהמאבק מוצה. התושבים סירבו לקבל את המתווה שהוצע להם, אך במצב הנוכחי קשה לראות את סיעת הבית היהודי או אפילו חלק ממנה פורשת מהממשלה בעקבותיו. חברי הבית היהודי, כולל הימניים ביותר שבהם, יתקשו להסביר לציבור צעד כזה. איך קרה שדווקא ממשלה כה ימנית נאלצת שוב לפנות יישובים? וכיצד הפך דיון מקומי לכאורה על עתידם של כמה עשרות קרוואנים לסוגיה לאומית שמעסיקה את הדרגים הבכירים ביותר בהנהגה הישראלית מזה שבועות?

רבים בימין ובהתיישבות הופתעו כאשר התברר שסיעת הבית היהודי החליטה לוותר על הכללת "סעיף עמונה" בחוק ההסדרה. ההפתעה הייתה גדולה במיוחד על רקע התחושה שרווחה, לפחות בבית היהודי ובליכוד, כי ניתן לכופף את שר האוצר משה כחלון ולהכריח אותו להעביר את החוק עם הסעיף הבעייתי לכאורה.

לטובת מי שאיננו בקי בנבכי התסבוכת הפוליטית־משפטית, כמה מילות הסבר: חוק ההסדרה נועד להתמודד עם בעיה קשה המעיבה על ההתיישבות ביהודה ושומרון. מכל מיני סיבות נבנו ביהודה ובשומרון אלפי יחידות דיור על קרקע שכיום מוגדרת קרקע פלסטינית פרטית. מדוע הדגש על המילה "כיום"? משום שלפחות מחצית מכ־4,000 יחידות הדיור הללו נבנו בהיתרים חוקיים למהדרין מהרשויות, ורק בדיעבד, לפעמים אחרי שנים, נקבע שמדובר בקרקע שמעמדה אינו מוסדר ולמעשה באדמה פלסטינית פרטית, או שנחשבת לכזו. גם במחצית השנייה מרבית הבתים נבנו בתום לב, ביוזמה ממשלתית, ועל פי הסכמות עם הדרג הפוליטי והמקצועי. כך למשל מופיעה עמונה, זו שבכותרות, ברשימת היישובים שאושרו להכנת תב"ע בתוכניות עבודה ממשלתיות מלפני קצת למעלה מעשור.

אי אפשר לסגור מרפסת

אלפי יחידות הדיור הללו, שברור לכל מי שעיניו בראשו שלא ניתן יהיה להכריז ביום בהיר אחד על פינוין, נמצאות כרגע בסטטוס בעייתי מאוד. כמה בעייתי? זכרו את המקרה של החייל יהודה יצחק הישראלי. עפרה, יישוב שקם בהחלטת ממשלה ומוותיקי היישובים ביו"ש, בנוי כמעט כולו ללא תב"ע, על קרקע שמעמדה איננו מוסדר. אז נכון, איש איננו מתכנן להרוס את הבתים הללו, אבל אפילו לסגור מרפסת באופן חוקי אי אפשר בהם, קל וחומר שלא להוסיף קומה. בקיצור, צרה צרורה.

בתוך אלפי יחידות הדיור הללו ישנן שלוש קבוצות של מבנים שמעמדם קשה יותר: עמונה, תשעה בתים ביישוב עפרה, וחלק משכונת נתיב־האבות שביישוב אלעזר בגוש עציון. בנוגע לכל המבנים הללו קיים פסק דין חלוט של בג"ץ המצווה על הריסתם במועדים שונים בשנתיים הקרובות. עמונה ראשונה, בעוד עשרה ימים, אחריה תשעת הבתים בעפרה בעוד כמה חודשים, ובתי נתיב־האבות אי־שם ב־2018.

כאן מגיע חוק ההסדרה. כאשר לפני כשנה וחצי מבינים תושבי עמונה שבמצב הנוכחי שום טריק משפטי רגיל לא ישאיר אותם בבתיהם, הם מוציאים מהבוידעם את הרעיון שניסה לקדם לפני שנים ח"כ לשעבר זבולון אורלב, במטרה לסכל את הרס מגרון וגבעת האולפנה. הרעיון פשוט לכאורה: הכנסת מחוקקת חוק הקובע שבהינתן שורה של תנאים ניתן יהיה להכשיר גם מבנים שנבנו על קרקע פלסטינית פרטית. הטכניקה המשפטית שנבחרה לבסוף, ותרשו לי לדלג רגע על השלבים והגלגולים שעברה ההצעה בדרך, היא הענקת זכות שימוש בלתי חוזרת לבעלי המבנים בקרקע. זאת במקביל כמובן למתן פיצוי הולם בכסף או בקרקע לבעלי האדמה שדה־פקטו הופקעה.

מהר מאוד מבינים תושבי עמונה שאף אחד במערכת הפוליטית, אפילו בימין, איננו מבין מדוע צריך לשגע את כל העולם בשביל ארבעים מבנים, שמרביתם בעצם קרוואנים. בשלב הזה מחליטים בעמונה לשנות אסטרטגיה, והאסטרטגיה החדשה שנבחרת היא להבהיר ולהדגיש שמטרתו של חוק ההסדרה רחבה הרבה יותר וכי על הפרק לא עומדים כ־40 מבנים אלא כ־4,000 יחידות דיור  שחלקן בתים פרטיים וחלקן בנייה רוויה, ורק מיעוט קטן הוא קרוואנים כמו בעמונה. הקמפיין האגרסיבי יצא לדרך ונחל הצלחה לא רעה. צרכני התקשורת של המגזר הדתי־לאומי זוכרים בוודאי את המודעות עם אבני הדומינו מלפני מספר חודשים. המסר נקלט היטב, והרעיון נפל על אוזניים קשובות.

גם בנט השתכנע

בשורה של מהלכים פוליטיים מאחורי הקלעים, שחלקם עוד יילמד בדברי ימי הפוליטיקה הישראלית, הצליחו תושבי עמונה לתמרן את שתי מפלגות הימין המרכזיות, הליכוד והבית היהודי, להתחרות ביניהן מי פועלת בנחרצות רבה יותר לחקיקת חוק ההסדרה. המאבק הפך לנחרץ כל־כך, עד שאפילו התנגדותו של היועץ המשפטי לממשלה, שבתחילה נראה היה שתכשיל את החקיקה, לא יכלה לה.

אלא שהאסטרטגיה של הרחבת המאבק הצליחה כל כך, שמי שנשארו בסוף במידה מסוימת מאחור הם דווקא תושבי עמונה. כאמור, סעיף 7 בגרסתו המקורית של החוק, שזכה לכינוי "סעיף עמונה", הוצא בסופו של דבר מהחוק. זהו סעיף הקובע שהחוק יהיה תקף גם במקרה שבו יש פסק דין חלוט שמחייב פינוי, ובמקרה כזה פסק הדין יעוכב לשנתיים שבמהלכן תוסדר הבנייה על פי חוק ההסדרה.

איך זה קרה? כאן צריך קצת תשומת לב לפרטים. כדי שחוק ההסדרה ימנע את פינוי עמונה, ולו תיאורטית, יש צורך להעביר אותו בקריאה שנייה ושלישית עד 25 בדצמבר, או לחלופין לשכנע את בג"ץ לדחות את מועד פינוי עמונה. מנגד, נשיא ארה"ב עד 20 בינואר הוא ברק אובמה, שימיו בבית הלבן אמנם ספורים, אך כל עוד הוא שם הוא עדיין נשיא עם כל הסמכויות. החשש בישראל הוא ממצב שבו בתווך שבין ראש השנה האזרחי להשבעתו של טראמפ, אחת המדינות החברות במועצת הביטחון תגיש הצעת החלטה שמגדירה את ההתנחלויות כפשע מלחמה (במקביל, לשם האיזון, היא תכלול גם איזה גינוי קטן לפלסטינים). ארה"ב תתנגד כמובן להצעה, אך בניגוד למנהגה מזה שנים תימנע מהצעד הבא ולא תטיל וטו. משמעות החלטה כזו לעתיד ההתיישבות ביו"ש היא הרת אסון במובנים רבים. בין היתר, הצעה כזו תביא באופן כמעט מיידי לחקירות בבית הדין הפלילי הבינלאומי נגד בכירים ישראלים ש"היו מעורבים בהקמת התנחלויות", כולל צווי מעצר בינלאומיים. החלטה כזו עלולה גם להוות זרז משמעותי מאוד להחלטות נוספות לחרם על ההתנחלויות במדינות רבות. בקיצור: לא נעים בכלל.

מי שהצביע בעקביות על החשש הזה לאורך כל התקופה האחרונה היה ראש הממשלה בנימין נתניהו, אולם בשבועיים האחרונים הגיע גם יו"ר הבית היהודי לאותה מסקנה. החשש הוא מכך שאובמה ישמח להיתלות בכל תירוץ כדי להשאיר לישראל "מתנת פרידה" כזו, והעברת חוק ההסדרה בקריאה שנייה ושלישית עלולה להיות תירוץ מצוין עבורו. לכן החליטו נתניהו ובנט שהעברת חוק ההסדרה תחכה בכל מקרה לחילופי השלטון בארה"ב ב־20 בינואר. כדי להגיע להסכמה הזו היה על השניים לצלוח עוד משוכה, משוכת חברי הכנסת של האגף הימני של הבית היהודי.

אז מה עושים עם עמונה? לכולם במערכת הפוליטית היה ברור שהעברת חוק ההסדרה עם "סעיף עמונה" בתוכו בקריאה ראשונה, תביא לכך שהסיכוי שבג"ץ יסכים לדחות את פינוי עמונה יהיה אפס מוחלט. למעשה נוצר מצב שהצלת עמונה באמצעות חוק ההסדרה הפכה לבלתי אפשרית, במיוחד אם יוצאים מתוך הנחה שחקיקת חוק ההסדרה לפני 20 בינואר מסוכנת מדי.

אולם כאמור, לכך נדרשה גם הסכמת האגף הימני של הבית היהודי, בהקשר הזה בעיקר בצלאל סמוטריץ', הסכמה שקבלתה לא היתה פשוטה כלל ועיקר. לולי ההסכמה הזו לא היה ניתן פוליטית להעביר את הוצאת סעיף עמונה מהחוק. סמוטריץ' מצדו התנה את ההסכמה במציאת פתרון לעמונה "על ההר". כך למעשה נאלצו ראשי מפלגות הימין, נתניהו ובנט, לחזור ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, ולבקש ממנו למצוא פתרון לעמונה על בסיס הרעיון של "נכסי נפקדים". מדובר בפתרון לא פשוט, המגלם בחובו שאלות משפטיות לא קטנות. גם אם מנדלבליט באופן אישי נטה לאשר את הפתרון, המערכת כולה התגייסה נגדו והמאבק היה מורכב.

הלחץ על מנדלבליט עבד

שובר השוויון התקבל כאשר התברר לראש הממשלה בנימין נתניהו שהקואליציה הנוכחית שלו בסכנה. בפגישה שנערכה ביום שני לפני הצהריים היה ברור שהלחץ הציבורי על הבית היהודי לפרוש מהממשלה אם לא יימצא פתרון לעמונה עלול להכריע את בנט, והתוצאה עשויה להיות פירוק הממשלה. הלחץ הועיל, מתווה נכסי הנפקדים אושר על ידי היועמ"ש, והסכמתם של סמוטריץ' ושל אורית סטרוק לחבילה הכוללת הושגה. כך גם נוצרה הסיטואציה המוזרה מעט שבה חבר הכנסת הימני ביותר במשכן מצא עצמו מותקף מימין על הוצאת עמונה מהחוק ועל הסכמה כביכול ל"החרבת יישוב". הסיטואציה לא הייתה קלה לסמוטריץ', אך בסופו של דבר הוא התמודד אתה באופן סביר למדי.

כאן צריך לפתוח סוגריים ולחזור לרגע אחורה בזמן, כדי להסביר את מה שזכה לכינוי "מתווה נכסי נפקדים". לאחר מלחמת ששת הימים, במסגרת ארגון הממשל הצבאי ביהודה שומרון ועזה, פורסמו שורה של צווים ומנשרים על ידי מפקדי האזור. בין היתר חתם אלוף פיקוד המרכז דאז, עוזי נרקיס, על צו המסדיר את הטיפול ברכוש התושבים שנמלטו מהאזור. הצו מקנה לממונה על הרכוש הנטוש סמכויות נרחבות בכל הנוגע לניהול נכסים נטושים. "נכס נטוש" הוגדר כנכס "שבעליו החוקי או מי שהחזיק בו כדין עזב את האזור לפני התאריך הקובע, בתאריך הקובע או אחרי המועד האמור, בהשאירו את הנכס באזור".

לאחר הקמת הממשלה הנוכחית הוקמה במשרד המשפטים "ועדת ההסדרה". בראש הוועדה שהוקמה בעקבות ההסכם הקואליציוני עמד מזכיר הממשלה דאז, אביחי מנדלבליט, ומטרתה הייתה אחת: למצוא פתרונות משפטיים שיימנעו מצב שבו עתירות לבג"ץ מביאות לפסקי דין שעניינם פינוי והריסה של בתים, שכונות, יישובים ומאחזים. במקביל למאמצים לחקיקת חוק ההסדרה עשו תושבי עמונה מאמץ שוועדת ההסדרה תדון גם בעניינם. תחילה הייתה התנגדות גדולה לכך, מאחר שהוועדה נועדה לכאורה לטפל רק בעתירות חדשות שטרם ניתן בהן פסק דין, אך לאחר לחץ כבד של התושבים ניתנה לכך הסכמה.

ועדת ההסדרה הציעה מתווה שנשמע אז חדשני לפתרון בעיית עמונה. על פיו, פסק דינו של בג"ץ יקוים במלואו, במובן זה שכל החלקות שעליהן נמצאים כיום המבנים של היישוב יפונו והמבנים ייהרסו. אולם, הממונה על הרכוש הנטוש יאתר בחלקות הקרקע הסמוכות לעמונה חלקות המוגדרות רכוש נטוש, ישכיר את החלקות הללו לתושבים בשכירות זמנית מתחדשת כל שלוש שנים, ושם יקום היישוב מחדש – אם כי במבנים יבילים בלבד ולא בבניית קבע.

החשש: לצאת קירחים מכל הצדדים

אלא שהמלצות ועדת ההסדרה היו רק המלצות, ולקח זמן רב עד שהיועץ המשפטי לממשלה אישר אותן. גם לאחר האישור נכנסה למתווה "עז" בדמות קביעה כי יש לפרסם הזמנה לתושבים המעוניינים להתנגד ולטעון לבעלות חלקית או מלאה ברכוש הנטוש. ההזמנה הזו, שנעשתה בקול רעש גדול, סיבכה כהוגן את כל המתווה וגרמה להצטברות ערימה של תביעות בעלות שבירורן הוא עניין מסובך למדי. בינתיים גם היועץ המשפטי קיבל רגליים קרות, ובמקום פתרון לשלוש שנים שיכול להתחדש הוא הבהיר שהסכמתו היא רק להקמת אתר חלופי לשמונה חודשים. תושבי עמונה מצדם הבהירו שההצעה החלופית (על מספר חלקות מצומצם מאוד בשטח קטן) שמוגבלת לזמן קצר כל כך, איננה הצעה מבחינתם, והם הולכים למאבק. שלב זה התרחש במקביל להוצאת סעיף עמונה מחוק ההסדרה, וכל העסק נראה חסר מוצא. כאן כאמור נכנס לתמונה הלחץ האגרסיבי על היועמ"ש שהצליח להביא לשיפור ניכר במתווה.

לא ניכנס כאן לכל הפרטים הטכניים של הפתרון שהביא לשיפור המתווה, רק נציין שהרעיון הבסיסי הוא "פירוק שיתוף". כלומר: אם יש חלקה גדולה, נניח 20 דונם, שתושב בכפר סילוואד טוען שעשרה אחוז ממנה שייך לו, זה לא הופך את החלקה כולה לבלתי ניתנת להכרזה כרכוש נטוש. ניתן לפרק את השיתוף בצו של הממונה, לקבוע איזה חלק מהחלקה שייך לתובע, ועל כל היתר להכריז "רכוש נטוש". כך גובש תא קרקע של 60 דונם שאליו אפשר להעביר את תושבי עמונה בצורה מכובדת. גם פרק הזמן הראשון הוארך משמונה חודשים לשנתיים, עם הסכמה שבמידת הצורך יחודש החוזה פעמים נוספות. אולם היועץ המשפטי התנה את הסכמתו למהלך באישור של תושבי עמונה שהם מסכימים למתווה, לא יתנגדו למימושו, ובכל מקרה ימלאו אחר פסיקת בג"ץ גם אם מאיזו סיבה לא ניתן יהיה לבצע משפטית חלק ממנו. כאן למעשה עבר הכדור למגרש שלהם.

בשלב זה, ועדיין עשויות להיות התפתחויות בימים הקרובים, החליטו התושבים שלא להיענות למתווה, ולכן נראה שעמונה תפונה בכוח. הסיבה להחלטה היא החשש של התושבים מההתחייבות לקיים בכל מקרה את פסיקת בג"ץ. התושבים חוששים שבסוף הדרך הם יצאו קירחים מכאן ומכאן – גם יתפנו מבתיהם הנוכחיים, וגם לא יקבלו את הפתרון החלופי על ההר כי שופטי בג"ץ יתקעו אותו. ייתכן שהתושבים צודקים בהחלטתם, ואולי רק בעתיד נוכל לשער מה היו השפעות הרוחב של החלטת התושבים. עם זאת, להערכת כותב שורות אלו הוחמצה ההזדמנות לנסות, אולי בפעם הראשונה, ליצור שינוי כיוון ולקבוע תקדים שלפיו פסיקה של בג"ץ להרס יישוב מרוקנת מתוכן ממשי.

כעת נותר רק לקוות שהעובדה שבראש הממשלה עומד בנימין נתניהו, בראש המשרד לביטחון הפנים עומד גלעד ארדן, במשרד הביטחון יושב אביגדור ליברמן ומפכ"ל המשטרה הוא רוני אלשיך, תביא לכך שמראות עמונה מלפני כעשור לא ישובו על עצמם.