צרות בבית? הכה את היהודי

בנאום הפרמטרים של ג'ון קרי לא היו הפתעות. קווי המתאר היו ידועים והוא חזר עליהם: ירושלים מחולקת (משותפת?), קווי 67', חילופי שטחים והכרה בישראל כמדינה יהודית. עובדים על זה מאז קמפ־דייוויד 2000. הקוביות לא מסתדרות.

אך מה שמעניין זו הקומבינציה הפוליטית מדינית שהייתה במרק הרגל הקרושה הזאת של ג'ון קרי. קודם כל התקפה אישית על בנימין נתניהו – הערב ספג השלטון החוקי־הדמוקרטי בישראל שתי מהלומות קשות: אחת, מצד גופי אכיפת החוק והמשטרה, שנראים כמשמשים בידי חוגים ידועים כדי לבצע פוטש נגד ראש הממשלה באמצעות הפללה. השנייה, ממש במקביל, על ידי מזכיר המדינה האמריקני. הציבור מרגיש תחת התקפה. אין הרגשה שמישהו מושיט שם יד לשלום.

המוטיב השלישי הוא הספין האדיר של השבוע האחרון, שנועד להחליף תדרים. עד יום שישי שעבר הייתה תודעת העולם והקשב שלו נתונים לדבר אחד: זוועת חאלבּ, האסון של אזרחי סוריה. השיח התקשורתי־מדיני סביב סוריה כלל כתם בל ימחה על הנשיא אובמה ומספר שתיים שלו ג'ון קרי. עם כל הדברת והברברת על פוטין ועל אסד, אובמה היה "האדם השלישי"; הוא היה הצל הנלווה, שמחדליו ומדיניותו במזרח־התיכון עלו בחייהם של מאות אלפים בסוריה ועיראק.

כנהוג מאז ומעולם, יש שעיר לעזאזל שאליו אפשר להפנות את האשמה באופן כמעט מידי: היהודים. מדינת ישראל, ההתנחלויות, בנימין נתניהו. פתאום האשמה להיעדר שלום בעולם מוטלת על ישראל והפזמון הזה קליט. יותר גרוע – המהומה שהקימו אובמה וקרי סביב ישראל וכאב הראש שנגרם לממשל הבא שינסה לפרק את המוקשים שממשל אובמה השאיר אחריו, יעבירו לאמריקני הפשוט מסר אחד: ישראל היא כאב הראש של אמריקה.

אחד מציוני הדרך במבצע כחש ובגידה של החלטת מועצת הביטחון של ערב חנוכה היה בפגישה הידועה לשמצה בין קרי וסוזן רייס מצד ארצות הברית לבין סאאב עריקאת בוושינגטון, כך כל פי הפרוטוקול שפורסם בכלי תקשורת מצרי. הם הפצירו בו שעל הפלסטינים לדאוג שלא יהיו התאבדויות ולא פיגועים כי זה יפגע באינטרס הפלסטיני – עד שמתקבלות ההחלטות. עריקאת מצידו איים עליהם, שאם ארצות הברית תעביר את שגרירותה לירושלים יהיו תגובות קשות והפלסטינים ידרשו מארצות ערב לגרש את שגרירי ארצות הברית מבירותיהם. אובמה וקרי לא תופסים שמי שמפקיר גדה מערבית אחת מפקיר בסופו של דבר את כל המערב.

https://www.youtube.com/watch?v=B5qG4DhjWZo

אבל בסופו של דבר המוטיב החמור ביותר במהלך של אובמה וקארי הוא לא ספציפי לממשל העוין הזה; הוא מאפיין את מדיניות ארצות הברית מבחינה היסטורית כלפי ישראל.

הממשלים האמריקנים דאגו תמיד לנסות ולשלוט במדינת ישראל, להגביר את התלות של ישראל בארצות הברית. בשנים האחרונות השותפות העמיקה במידה כזאת שקיצוץ או עיכוב בסיוע הביטחוני חדלו להוות קלף להידוק התלות של ישראל. לאמריקנים בעידן אובמה מפריע שישראל מפתחת מערכת יחסי חוץ ענפה ומצליחה. מפריע לאמריקנים שישראל פיתחה מערכת יחסים עצמאית עם מדינות ערב הסוניות ללא תלות בתיווך הממשל האמריקני.

ההחלטה במועצת הביטחון, ואולי גם מהלכים נוספים, נועדו לפגוע במערכת יחסי החוץ הטובה שממשלת נתניהו – "הימנית ביותר תולדות ישראל", כפי שאמר קרי – פיתחה עם מעצמות מזרח־אסיה ובעיקר עם הודו, סין ויפן; כך גם עם שורה של מדינות אפריקניות, וכמובן רוסיה ואולי גם בריטניה של תרזה מיי. ביוזמה אחת במועצת הביטחון, אובמה כאילו לועג לישראל: חשבתם שכבר אינכם מבודדים? הנה לכם.

הסכנה הכי חמורה היא שאובמה, כמו ג'ימי קרטר בזמנו, עוסק בפרובוקציות מדיניות, וזו משמעות המהלך של סוף הקדנציה. כשפרובוקציה כזאת מתחילה להתגלגל, היא עלולה להתדרדר גם למלחמה או למתקפת טרור.