אמריקה אף פעם לא הבינה את המזרח התיכון

ממשל אובמה לא היה הראשון שנכשל כישלון חרוץ באבחנה בין ידידים לאויבים באזורנו. ספר חדש חוזר לרגע בו הכל התחיל: ימי הנשיא אייזנהאואר, שלפחות הבין הטעות לקראת סוף כהונתו. כשההיסטוריה הופכת לאקטואליה

קריאה מוטעית של מפת האינטרסים. הנשיא אייזנהאואר (משמאל) עם המלך סעוד ועם סגן הנשיא ניקסון. 1957

ביקורת ספר:

 Michael Doran, Ike’s Gamble: America’s Rise to Dominance in the Middle East, Free Press, 2016, 292 pages.

במהלך מבצע ‘צוק איתן’ ב־2014 הגנה דוברת מחלקת המדינה של ארה”ב, ג’ניפר סאקי, על מזכיר המדינה  ג’ון קרי, לאחר שמהלך דיפלומטי שלו הביא לגל תגובות נזעמות מקיר לקיר – מירושלים ועד חמש בירות ערביות לפחות. קרי רמז לכתבים שהאש לובתה בקמפיין דיסאינפורמציה ישראלי נגדו. “כך לא מתנהגים שותפים ובעלי ברית”, התמרמרה הדוברת, והצהירה כי קרי הוא התומך הגדול ביותר וידיד אישי של בכירים ישראלים, וכי את מאמצי התיווך שלו בין הצדדים עשה לבקשתם.

החלק האחרון של ההצהרה הזאת היה קצת יותר מדי עבור מת’יו לי הבלתי נלאה (‘אסושיאייטד פרס’), מבכירי העיתונאים המסקרים את מחלקת המדינה, ומי שנהנה לצלות דרך קבע את דוברי מחלקת המדינה האומללים בתדריכים הסתמיים שמסרו מדי יום.

“ידיד אישי?!… הישראלים נלחמו בשיניים ובציפורניים כדי שג’ון קרי לא יתקרב לזה”, קבע לי, והחל למנות בזה אחר זה את שמותיהם של בכירים ישראלים, תוך שהוא שואל את סאקי מי בדיוק היה החבר של קרי. סאקי לא השיבה, אבל התמליל הרשמי של משרד החוץ אחרי מסיבת העיתונאים מציין בסוגריים את המילה “צחוק”.

קרי ביקש לאמץ הצעת החלטה טורקית־קטארית להפסקת אש שדרשה כניעה ישראלית לחמאס, במקום הצעת הסכם מצרית שישראל כבר הסכימה לקבל. ההצעה הטורקית־קטארית גרמה לזעזוע חוצה גבולות שהיו שותפים לו ישראלים מכל קצוות הקשת הפוליטית וכן מצרים, סעודיה, ירדן, איחוד האמירויות והרשות הפלסטינית. הקבינט הישראלי דחה פה אחד ובאופן פומבי את ההצעה, המצרים הודיעו שלא ישכחו לעולם כיצד ארה”ב ירתה להם בברכיים, ואילו אנשי הפת”ח פרסמו הודעה שלפיה כל פלסטיני המבקש להיות מיוצג על ידי טורקיה או קטאר יכול לעבור לגור שם מבחינתם. וממשל אובמה? הוא האשים את ישראל.

ישנם מספר הסברים למשבר, אבל המקיף ביותר הוא זה: מדיניות החוץ של ארה”ב הייתה נתונה מאז מתמיד בסד של כורח מדומיין למציאת פתרונות. במקום לנהל משברים הנמשכים עשרות שנים על ידי איזון בין יריבים זוממים לבני ברית הפכפכים, אנחנו משקיעים משאבים כדי להעלים את הבעיות. אבל זה עדיין לא יכול להסביר מדוע קרי העדיף ללכת על פתרון שעימת את ארה”ב עם שותפיה המסורתיים.

אנטישמיות במחלקת המדינה

‘ההימור של אייזנהאואר’, ספרו של מייקל דוראן שהוא דין וחשבון מרתק על התנהלותו של הנשיא אייזנהאואר במזרח התיכון, מציע תובנה היסטורית בעלת חשיבות מכרעת: החל מראשית ימי המלחמה הקרה, הדיפלומטים האמריקנים המודרנים פשוט נכשלו כישלון חרוץ באבחנה בין ידידים לאויבים במזרח התיכון. על פי דוראן, עמית מחקר בכיר במכון הדסון ולשעבר דירקטור בכיר במועצה לביטחון לאומי, הנתיב שאייזנהאואר הלך בו היה בעיקר שיעור על מה שקורה כאשר לא מצליחים להבחין באופן מדויק בין אויב לאוהב.

הברית שהופרה באופן הבולט ביותר במזרח התיכון היא זו שבין ארה”ב לישראל. דוראן אסף ערימות של יומנים, רשימות ופתקים המתעדים עוינות עמוקה של אייזנהאואר ויועציו כלפי המדינה היהודית. קבוצה של פקידים – הבכיר שבהם היה מזכיר המדינה ג’ון פוסטר דאלס – התייחסו להכרה של ממשל טרומן במדינת ישראל כאל אחת הטעויות הגורליות בתולדות הדיפלומטיה האמריקנית. הם הביעו תרעומת חריפה על קיומה של המדינה החדשה והאשימו את קשרי ארה”ב וישראל בכל הקשיים שנערמו לפתחה של אמריקה במזרח התיכון, החל ביחסיה עם הערבים וכלה בקושי למנוע את הסחף לכיוון ברית המועצות. מטרתם הייתה להביא לכך שארה”ב תאמץ קו של ‘מדיניות ללא משוא פנים’ כלפי ישראל – לשון נקייה ליצירת ריחוק בין שתי המדינות.

פקידים נוספים שהיו שותפים להשקפתו של דאלס גילו עוינות רבה גם ביחס ליהודים, כולל פרנויה באשר לתפקיד שמילאו השדולות הפרו־ישראליות בנושאים לאומיים וגלובליים. רשימות מדיוני המועצה האמריקנית לביטחון לאומי ב־1958 מתעדות הצהרות של דאלס על כך שהמדיניות האמריקנית צולעת כיוון ש”מדינת ישראל הייתה למעשה יקירתה של יהדות העולם, ויהדות העולם היא אכן כוח אימתני”. מזכיר המדינה דאז אמר גם שאפילו הסובייטים לא היו מוכנים לאמץ באופן מלא את השמדת ישראל בגלל “עוצמתה של היהדות הבינלאומית”. דאלס גילה כי מטרתו היא “להוציא את האוויר מהיהודים”.

פרט להיותו אנטי־ציוני, ממשל אייזנהאואר הונע על ידי אג’נדה אנטי־אימפריאליסטית אשר באה ידי ביטוי בקביעת תפקידה המדיני של ארה”ב כ’מתווך ההוגן’ בין בריטניה, בת בריתה, למדינות במזרח התיכון שהיו בעבר מושבות בריטיות וגילו עוינות כלפי אינטרסים אמריקניים. בראשית כהונתו נסוג אייזנהאואר ממזכר הבנות שחתם קודמו הנשיא טרומן עם הבריטים, ובו התחייבה ארה”ב לתמוך בעסקה במסגרתה בריטניה מוותרת על העמדה שלה במצרים תמורת הישגים במקום אחר. הנסיגה מהבנה זאת ציננה את האמון שהיה לראש הממשלה צ’רצ’יל בביטחונות האמריקניים, מה שהזיק לעמדתה של ארה”ב. על הדינמיקה הזו התעכב דוראן בהרחבה.

‘ההימור של אייזנהאואר’ אינו עוסק רק בשאלה כיצד מכר הנשיא את בנות בריתה של ארה”ב – בריטניה וישראל – אלא גם למי: הספר ממפה שנים של מאמצים אמריקניים לשאת חן בעיני גמאל עבד א־נאצר, שעלה לשלטון במצרים בהפיכה צבאית ב־1952. לשם כך לחצה ארה”ב על בריטניה בנוגע לאופן שבו ניהלה את התנועה בתעלת סואץ, ביקשה לכפות על ישראל ויתורים טריטוריאליים בסיני ובנגב, סיפקה למצרים פיתוח וסיוע בטחוני, ובנתה עבור נאצר תשתית של תקשורת המונים שאפשרה לו להגיע אל העולם הערבי כולו. מאמצים אלה רק חיזקו את נאצר, שהגיב בהלאמת התעלה, יצא להתקפות נגד מטרות פגיעות בשטח ישראל, חיזק את הקשרים הצבאיים עם ברית המועצות, והשתמש בתחנת הרדיו שבנו לו האמריקנים כדי ליצור דמוניזציה נגד המערב ובעלי בריתו באזור.

תזה מרכזית בספר היא שבשלהי כהונתו הבין אייזנהאואר את האיוולת שבהמרת אוהבים לאויבים בכלל, וביצירת ריחוק בין ארה”ב לישראל בפרט. התובנה הזו דילגה מעל ממשל אובמה, שהלך בהתלהבות רבה למהלכים דומים. הנשיא אובמה התפאר בתחילת 2009 כי מטרתו היא להביא ל’אור יום’ (מושג שבהקשר הנוכחי משמעותו מחלוקת) בין ארה”ב לישראל, ומיהר לבטל את הערבויות שנתן לישראל קודמו בתפקיד בוש, למקרה שתסכים לסגת מרצועת עזה בתמורה לוויתור על יישובים בגדה המערבית. נסיגה זו מהבטחה של נשיא קודם שפכה מים צוננים על האמון שנתן ראש ממשלת ישראל בהבטחותיה של ארה”ב, וגם זה היה תהליך שהזיק לעמדתה. בשנה השביעית לנשיאותו של אובמה עדיין היו פקידים בכירים במחלקת המדינה שפרסמו ברשתות החברתיות פוסטים על קונספירציה של הלובי הישראלי, והוא עצמו דיבר בדאגה על ‘תורמים’ הבוחשים בפוליטיקה האמריקנית בשליחות אינטרסים שהם חיוניים לישראל.

בין היתר התגלעה מחלוקת דיפלומטית מרה שעורר קרי בנוגע להפסקת האש ב’צוק איתן’. הלחימה הלכה ודעכה, אף שפעולות איבה מזוינות נמשכו עוד כמה שבועות, עד שישראל התחילה לפגוע בשדרת הפיקוד והשליטה של חמאס והובילה לכניעתו. ג’ון קרי דילג למשימתו הבאה – השיחות עם איראן, ובקיץ שלאחר מכן חתם על הסכמות לוזאן שהכשירו את תוכנית הגרעין האיראנית ואפשרו לאיראן לצבור השפעה באזור.

“אין תקופה שמתחרזת חזק יותר עם ההווה מאשר עידן אייזנהאואר”. אובמה וביידן עם אבו־מאזן. צילום: הבית הלבן

איראן נגד כולם

את ‘ההימור של אייזנהאואר’ ניתן לקרוא כספר המכוון באופן מיידי לדיפלומטיה האמריקנית כלפי איראן, מקורותיה ותוצאותיה. בניגוד למבקרים שטענו שאובמה רשלן, הססן וחסר הבנה, דוראן נמנה עם קבוצה קטנה של חוקרים שטענו עוד לפני שנים כי וושינגטון אימצה תוכנית קוהרנטית ועקבית של יישור קו עם טהרן והתרחקות מבריתות ישנות.

כעת, בחלוף חמש שנים שבהן הכפיף ממשל אובמה כל דבר לשיקולי ההתנהלות הדיפלומטית מול איראן, כותב דוראן: “בהיסטוריה של המזרח התיכון במאה העשרים אין תקופה שמתחרזת חזק יותר עם ההווה מאשר עידן אייזנהאואר”. על פני השטח, ובמבט של מהיום למחר, האזור כולו נראה מתנדף לתוך כאוס של מלחמת הכול בכול. אבל במבט רחב יותר, האבחנות חסרות המשמעות מתפוגגות והזירה מתחילה להצטייר בבהירות: זה איראן  נגד כולם.

הממשל הבא יצטרך להחליט באיזה צד הוא בוחר. ‘ההימור של אייזנהאואר’ הוא ספר מעולה שמסביר מדוע אמריקה חייבת להתייצב לצד בנות בריתה המסורתיות, במיוחד ישראל, וטוען כי כל אפשרות אחרת – כולל, ובעיקר, הושטת יד לאויביה המושבעים – תסתיים באסון.

המאמר פורסם במקור במגזין ‘קומנטרי‘. 
מאנגלית: שאול לילוב

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

6 תגובות למאמר

  1. מאמר מעניין, אך לא מסתדר עם פרשת מוצדק באיראן 1950 – 1953. ממשל טרומן היה יחסית ידידותי לאיראן, ואילו אייזהאואר היה מעורב בהפיכה (או הפיכת הנגד) לטובת השאה, ובכך שירת ידיד אמת של ארה”ב, השאה, וכמידה מסוימת את הבריטים, אם כי ארה”ב החליפה אותם שם בהמשך הדרך.

  2. ארה”ב בנתה תחנת רדיו לנאצר, ובתמורה הוא השמיץ ברדיו את… ארה”ב.
    שוב ושוב חוזר אותו ניגון: אם רק נהיה נחמדים למוסלמים, על חשבון היהודים כמובן, אז המוסלמים יהפכו לידידינו. שוב ושוב, הגישה הזו נכשלת כשלון חרוץ, אבל הם אף פעם לא לומדים.

  3. צריך לשאול למה כל זה נעשה
    ברור הוא למעלה מכל ספק שהאמריקאים אינם מבינים הרבה בתרבות המזרח התיכון. ברור גם כן שכל מה שנעשה הוא בניסיון לרווח כלכלי אם בהווה או בעתיד. צריך גם לשאול איזה רווח אפשר להשיג ואצל מי ולאיזו מטרה. ברור הוא גם כן שלערבים יש הרבה יותר להציע מאשר ליהודים ולכן גם ברור שהנטיה תהיה לפייס את הערבים ולכפות כל מיני דברים על היהודים. לכן צריך תמיד לברר איזה רווח האמריקאים חושבים שהם יכולים לקבל.

    הרווח הראשון הוא אנרגיה שיש לערבים בכמוית גדולות וליהודים אין. הרווח השני גישה לשוק עצם של מוסלמים שיכולים לקנות את כל התוצרת האמריקאית בעוד שאצל היהודים אין דבר כזה. הרווח השלישי הוא שטח ערבי שאפשר להשתמש בו למטרות צבאיות מה שברור שאין ליהודים. הרווח הרביעי הוא שלטון דיקטאטורי של הערבים שמאפשר שיכנוע או שוחד של כמה אנשים כדי לקדם כל מיני דברים מה שאין אצל היהודים. אני מניחש שיש עוד הרבה רווחים אחרים מה שעמד לנגד עיני קובעי המדיניות.

    העניין הוא שמקריאת התקציר המובא כאן אין נגיעה בעניינים כאילו או במקרה הטוב מספרים לנו שהכל אנטישמיות.

  4. עם ארה”ב היתה בוחרת בספרטיזם יכול להיות שהנאצים היו מנצחים במלחה”ע הII, אבל גם הם היו נעלמים בסוף ולפחות לא היה קורה כל ההרס שזרעה ארה”ב בעולם