מרגע שסומן מחליפו של הנשיא־הפילוסוף אובמה השתחררו אנשי התרבות והרוח מהצורך לגונן בכל מחיר על המנהיג שדקלם אג'נדות מפעימות־לב, אבל השאיר אחריו עולם מלא כאוס וחורבן
לפי הסקרים, אם הם שווים משהו, דונאלד טראמפ עומד לפתוח את כהונתו עם אחוזי תמיכה נמוכים מכל נשיא אמריקני אחר בעשורים האחרונים. ולפי הדיווחים, אם גם הם שווים משהו, מספר המשתתפים בהפגנת ההמונים הראשונה כנגד הנשיא עומד להיות גבוה בהרבה ממספר המשתתפים בטקס ההשבעה שלו. זה אכן מצב מוזר: נשיא שזה עתה נבחר, מסומן, עוד לפני שבכלל החל את כהונתו, כיעד למחאה.
לקבוצה דומיננטית אחת יש תרומה ניכרת ליצירת האקלים המריר הזה בארצות הברית, והיא האליטה התרבותית. מה שהתחיל בהתגייסות חסרת-תקדים של בדרנים, סלבריטיז ואמנים לטובתה של הילרי קלינטון, הופך בחודש האחרון למפקד ראשים מנדטורי בקמפיין לכתישתו של טראמפ. זה בצבץ במעגלי בכי בקמפוסים, והמשיך בתיוג המפונק "#לא_הנשיא_שלי", שהפך לסטטוס-חובה בחשבונות הפייסבוק של אושיות בידור ואופנה – אם הם עדיין לא הודיעו לעיתונות על סירובם להופיע בטקס ההשבעה או לתפור שמלות לגברת הראשונה (מבלי שפנו אליהם).
וזה רק הולך ומתגבר: כנראה שאסור לשחקנית או מעצב פס-קול לקבל היום פרס בטקס שואו־ביז נוצץ בלי לגדף את טראמפ, ולהוריד דמעה על שקיעת הדמוקרטיה. הסופרים והמשוררים, מצידם, עורכים עצרות אנטי־טראמפ מרתוניות, קוראים קטעי מחזות, מדקלמים שירים, ומדברים על אמנות כאמצעי להתנגדות. מילת המפתח שלהם עכשיו, שבועות ספורים אחרי בחירות דמוקרטיות, היא Resist – "התנגדות". מבחינתם, ברור, אין מה לחכות. ההתנגדות לטראמפ נעה לכיוון של רזיסטאנס.
הפשיסט־שטרם־הושבע
איך אפשר להבין את זה? האופציה הראשונה, שמוכרחים לקחת בחשבון למען ההגינות והיושר האינטלקטואלי, היא שהקריאה שלהם אותנטית. שהם באמת מזהים פשיזם, שהם באמת פגועים מהזלזול שמפגין טראמפ בשיח הזהויות, שהם באמת מבוהלים ממה שהם מזהים כקריצה לגזענות לבנה, ושהם אכן מתמלאים קבס ממה שקשה לטאטא מתחת לשטיח נוכח העדויות והצילומים, והוא יחסו הבעייתי של טראמפ לנשים.
במילים אחרות, מה שנראה על פניו כמפגן מדהים של עדריות מחשבתית ואחדות אידיאולוגית, מהז'אנר שמתואר בתיאוריית התנהגות ההמונים במושג "אפקט ההדבקה", הוא ביטוי טהור לסולידריות תרבותית. העובדה שכולם מרגישים צורך לבטא את העמדה הזו בפומבי, היא לא תוצאה של לחץ חברתי, חלילה, אלא ביטוי לתחושת המשבר והדחיפות שהפשיסט-שטרם-הושבע משרה עליהם.
האופציה השנייה, שאיננה פוסלת את קודמתה, היא שיש כאן קמפיין מתוזמר להניף דגל שחור מעל כל החלטה עתידית שיקבל הנשיא החדש, ולמעשה לייצר דה־לגיטימציה מסנדלת לממשלו. למיצובה הייחודי של האליטה התרבותית בארצות הברית יש כאן תפקיד מכריע: מצד אחד היא נשענת על הערצת ההמונים, ומצד שני היא נהנית מיוקרה קוסמופוליטית. פירוש הדבר הוא שכשמריל סטריפ או מדונה מתמרדות בנשיא החדש, הן מאותתות לקהילה הבינלאומית שכל החלטה של טראמפ, בנושאי פנים וחוץ כאחד, איננה לגיטימית בעיני הרחוב האמריקני.
הייתי מוסיף, אגב, שהתיוג ההיפר־פופולארי "#לא_הנשיא_שלי", הוא בבחינת רפליקה ליברלית למוטו "לא־בשמי" (Not in my name), שבו משתמשים צעירים מוסלמים משכילים במערב כדי לבדל עצמם מהאסלאם הרדיקלי הרצחני. בשני המקרים, יש לקבוצות אליטה צורך להיפרע, בפומבי, ממי שעושה לה בושות ברחוב. אבל הדמיון בין שני הסלוגנים מעיד גם על השאיפה הפסיכו־תעמולתית לייצר סימטריה בין ה"קיצונים שלהם" ל"קיצונים שלנו". "#לא_הנשיא_שלי" מגיח מאותו מקום שממנו שלף אובאמה את צו-המניעה כנגד צמד המילים "טרור אסלאמי". הלוגיקה היא פשוטה: מה שנכון לטרור, נכון לטראמפ. כמו שהראשון לא מייצג את האסלאם, כך השני לא מייצג את אמריקה.
פרידה מהנשיא הפילוסוף
האופציה השלישית, והמשכנעת פי־כמה לדעתי, היא שהטרנד הזה קשור יותר ליחסיה המורכבים של אליטת התרבות האמריקנית עם הנשיא היוצא, מאשר לרגש התיעוב כלפי הנשיא הנכנס. בשביל להבין את זה, צריך לקחת בחשבון את יחסי ההערצה שפיתחה האליטה כלפי ברק אובמה. נדמה שמצעד השחקנים, הזמרים, הקומיקאים, מעצבי האופנה, וכוכבי טורי הרכילות שהשתרכו בדלת הכניסה לבית הלבן בכדי להצטלם עם הנשיא לא פסק לרגע. בכל יום הגיחה תמונה של ידוען אחר מקבל מדליה, או חיבוק, או מחיאות כפיים או סתם הלצה מברק או מישל. מנחי הטוק־שואו, מלכי הסטירה החריפים, התמוגגו מכל בדיחה של הנשיא, שהרבה מצידו לפקוד את אולפני משדרי הלייט־נייט הפופולאריים.
גם בספירות הגבוהות יותר של עולם התרבות, זכה הנשיא להוקרה מיוחדת. ברפובליקת הסופרים והמשוררים נהגו לדמיין את אובמה כאחד משלנו, אדם של מילים, איש רוח בעל כריזמה בימתית יוצאת דופן, שאם לא היה זוכה בפרס נובל לשלום, היה בוודאי מקדים את דילן בפרס הנובל לספרות. באקדמיה במיוחד זיהו את אובמה כנשיא אינטלקטואל, כמלך־פילוסוף, שבנוסף לכך שהוא מייצג את עולם הערכים של ליגת-הקיסוס בבית הלבן, הוא גם מצטיין בסגנון נשיאותי אקדמי: רציונלי, אמפירי, תבוני.
באקלים הזה, שממרחק הזמן נראה יותר ויותר כיחסים סימביוטיים בין הפוליטיקה לעולם הרוח, קשה היה לדמיין – או למצוא – ביטוי לביקורת שיטתית כנגד הנשיא או מדיניותו, בטח שלא מאותם אנשים שהובילו את המחאות כנגד וייטנאם או עיראק, כנגד החזירים מוול־סטריט או המושחתים מוושינגטון. אפילו את "בית הקלפים", סדרת הטלוויזיה החריפה שלוותה את כהונתו השנייה, לא העז איש לייחס ישירות לאובמה, או לפוליטיקה האמריקנית בתקופתו.
כך הלכה ונתקבעה נורמה שצמצמה משמעותית את מרחב הביקורת, והרחיבה באופן מהותי את פולחן האישיות. הסימביוזה האידיאולוגית הכתיבה יחסי סגידה, וכתוצאה מכך הייתה האליטה התרבותית בארצות הברית רשאית למתוח ביקורת על כל דבר שזז – זולת הבית הלבן והנשיא אובמה. וזהו, במשטר דמוקרטי, אבסורד חולני שבפעם האחרונה שהוא התרחש במדינה מתוקנת, קראו לו "בגידת האינטלקטואלים".
כשמביאים בחשבון את הרקע העלילתי הזה, קל להבין את מתקפת התיעוב המתפרצת כנגד הנשיא החדש. כי מרגע שסומן מחליפו של האל, יכולים אנשי התרבות וענקי הרוח להרגיש פתאום משוחררים מהצורך לגונן בכל מחיר על המנהיג שדקלם אג'נדות מפעימות־לב, אבל השאיר אחריו כאוס וחורבן בעולם, שלא לדבר על חוב לאומי ושסע חברתי עמוק בבית. והם מתנפלים על החופש לטנף על השליט כמו אסיר משוחרר על הבר, בהתקף בולמיה בלתי־נשלט של גועל, מחאה והתנגדות. לא רק כי יש על מה, אלא כי סוף־סוף מותר.
כך, אולי בלי להתכוון, הפך עצמו טראמפ לאמנסיפטור הגדול של אליטת התרבות באמריקה. וכך יש להבין גם את יחסיו העגומים של הנשיא החדש עם התקשורת, שאחרי שמונה שנות התרפסות מביכה, חוזרת סופסוף לגלות חשדנות, ביקורת וספקנות בריאה ביחס לחדר שבו מתקבלות ההחלטות שמעצבות את עולמנו.
מזכיר לנו את התדמית שיחצנים עמלו במשך שנים להדביק לשמעון פרס שלנו: אינטלקטואל פרנקופיל שלא יכול להירדם בלי ספר ביד. אבל כל מי שמבין משהו בפילוסופיה מזהה מיד אצל אובמה – כמו אצל פרס – את היכולת להגיד כלום בריח שאנל. שמעון פרס לא היה לא איש תרבות, לא חובב אמנות ולא שוחר ספר. אם קוראים את הספר שבו ריכז את מכתביו לסופרים ולמשוררים ("יומן קריאה") למדים כי היה קורא שטחי וחנפן אשר נכנס להיכל הספרות כמו פיל לחנות חרסינה. האיש פשוט הבין, בשלב מוקדם למדי בחייו, שאת דימוי "הצבר הלוחם" כבר תפס לו יצחק רבין ועל כן בעצת יועצי התדמית שלו, החל לשחק את פוזת האינטלקטואל. בתחילת הדרך היה זורה לכל עבר את שמו של אלתרמן (כפי שהקפיד להזכיר את קרבתו לבן-גוריון) ומשהבין כי גדל פה דור שכבר אינו יודע את אלתרמן (וגם לא את בן-גוריון) החל להיתלות בשמות כמו עמוס עוז, איב מונטאן, ברנאר-אנרי לוי (מאנשי ההנהלה ה"רוחנית" של מרכז פרס לשלום):
http://www.news1.co.il/Archive/003-D-19625-00.html
http://www.news1.co.il/Archive/003-D-19626-00.html
מבריק
אולי לאובמה, פרס ושאר חבריהם התכוון יורם טהרלב כשכתב:
"על שפת הים אני יודע
שאינני דמות הגבר האידאלי
לכן אני לוקח ספר
ועושה פרצוף אינלקטואלי"
מצוין וקולע!!!
מצויין!!!
הסיבה האמיתית שאליטות שונאות את טראמפ מכיוון הוא מגיש להם את החשבון של המסעדה שבה אובמה אכל. חשבון על סך 20 טרליון דולר לא כולל טיפ. מכיוון שהכל היה בחינם היה להם כייף ו"נעים בגב". עכשיו כשיש חשבון לשלם ואין כסף הם מסרבים לשלם.
םשוט נכון ועובדתי.
וזו בדיוק הבעיה של הימין. אין לא מערכת מושגים אידאות מילים מפעימי לב. השמאל הוא השולט בעולם הרעיונות ומחדש בלי סוף מושגים אידאות ורעיונות מושכי לב. עובדה קלינטון בסופו של דבר זכתה ברוב קולות המצביעים.
הימין בארהב עסוק בקיום ובהתקדמות כלכלית כשהמנוע הרעיוני הוא התפיסה שלעבודה קשה ואחריות אישית יש פרס, וזהו, בתמצית, ״החלום האמריקאי״.
קלינטון אולי זכתה ברוב קולות המצביעים אך ממש לא ברוב האוכלוסיה של ארצות הברית. כידוע פחות משליש נרשמים להצבעה ועוד פחות מכך מצביעים בפועל. בגלל שיטת האלקטורים מקומות שצבועים קלינטון כמו ניויורק וקליפורניה מצביעי טראמפ אפילו לא טורחים לצאת מהבית. לכן, אין להסיק מכך שזה שהיא זכתה ברוב קולות זה אומר שהרוב בארהב רוצה אותה. עד שלא ישנו אותו המשחק הוא לפי שיטת האלקטורים וזה מה שקובע.
לגבי האידאות של השמאל והימין. מכיוון שהשמאל מחזיק בתקשורת הוא לא נותן כל ביטוי לקול הימין ולכן כל מה שאתה שומע הוא כל מיני רעיונות הבל שמאלניים ומעט מאדרעיונות ימניים כשבד"כ רעיון ימני טוב מוצג כפשיסטי, ירוד וקיצוני. אך העסק משתנה, העם מפוכך יותר כיום ולא מאמין לכל לוקש שהתשקורת מנסה למכור לו. במיוחד בעידן הרשתות החברתיות שפשוט עוקפות את המדיה התשקורתית….
לסיכום, השמאל זה העולם הישן, והימין הוא העולם החדש…
פנחס, תגובתך מזכירה לי את אחייני בן 4 שמשנה את חוקי המשחק, תוך כדי משחק על מנת להגדיר את עצמו כמנצח.החוקים היו ידועים לשני המועמדים ואחד ניצח, לא לקבל זאת משול יוביל להתדרדרות דמוקרטית.
ואגב הסתכל במפה לפי מחוזות
https://en.wikipedia.org/wiki/File:2000_Presidential_Election,_Results_by_Congressional_District.png
לטראמפ היה רוב ברוב מוחץ של המחוזות, למעט מספר מצומצם של מרכזי אוכלוסיה צפופים המפה צבועה אדום.
מאמר מצויין
תודה.
ניתוח מעניין. ואכן מוזר שתכניות האירוח והסאטירה בעידן אובמה ביקרו יותר את המפלגה הרפובליקאית וראשיה ולא את אובמה וממשלו. אצל ג'ון סטיוארט (שם יהודי להפליא – כידוע. כן, הוא יהודי), שני שליש מהביקורת הייתה מן הסוג הזה.
ועוד – ההתייחסות לרטוריקה ולשפה כחשובה מהמציאות, היא אולי תופעה של אימוץ הדקונסטרוקציה הקונטיננטלית שנקלטה באיחור באקדמיה האמריקאית (כמו גם הפוסט מודרניזם, שהוא אולי האחראי המרכזי לfake news, משום שאין עובדות, יש רק נרטיב ופרשנויות), אופיינית לחוג מסוים של אינטלקטואלים. לעזאזל המציאות אם יש תיאוריה טובה ומנוסחת היטב. וכך הומניסטים אמיתיים או הומניסטים בעיני עצמם, לא מבקרים את החלטתו של אובמה לא לתקוף אחרי שהקו האדום של שימוש בנשק כימי נחצה ומצדקים אותו בק"ן טעמים וגם אינם באים חשבון אתו על המניפולציות שעשה בתקשורת כדי להגיע להסכם הגרעין עם איראן (ומנע דיון בקונגרס – אכן דמוקרטיה במיטבה).
הערה אחת – "#לא בשמי" אופייני גם ליהודים שותתי לב שלא רוצים שיזהו אותם עם ישראל ומעשיה.
ג'ון סטיוארט נולד בשם יונתן לייבוביץ'
אתה לא מתייחס לשני דברים
1. שהיתה ביקורת עצומה על אובמה משמאל לאורך כל הקדנציה. ראה כלי תקשורת כמו democracy now & tyt network
2. שטראמפ הספיק להגיד כמה דברים מאוד שנויים במחלוקת שהצליחו לעצבן הרבה אנשים. למשל היא מדממת מכל מני מקומות על כתבת (ימנית דווקא) ששאלה שאלות קשות
ככה שיש עוד סיבות
מזכירים לנו את "הדמוקראטים" של מחנה "השלום" כאן, שמוכרים את הזיותיהם עם טיפת דמו של האחר, הם אוהבים לרדוף את האחר בשם הדמוקראטיה שלא חלה עליהם, ומוכנים לסייע לאוייב משותף להשיג את מטרתם, , אצלם המטרה מקדשת את האמצעים, הם מסיתים ומדיחים בעת הפסדם ושואפים ליצור כאוס כדי לחזור לשררה ולקופה, בקיצור לאמריקאים גם "הלכה" המדינה,
הפתגם אומר: "הכלבים נובחים והשיירה עוברת" נשיא ארצות הברית של אמריקה, הנשיא טראמפ, תמשיך בתכניותיך, תעשה ותצליח למען אמריקה ולמען העולם כולו. אל יטרידו אותך הגידופים וההכפשות. כל המכפישים ו"יפיי הנפש" מדברים בחשיבות הדמוקרטיה, רק כשהיא משרתת אותם ואת רצונותיהם. רוממות הדמוקרטיה בפיהם, אך בפועל מתנהגים ההיפך מכך. אז קדימה לעבודה. יש לפניך לפחות 4 שנים של עשייה. ונקווה מבורכת. ויהי האל בעזרתך.
אחד ההבדלים בין אובמה לפרש הוא שהבוחר הישראלי לא נתן לאחרון לממש את חזון המזרח התיכון החדש ולחבל אנושות בבטחון מדינת ישראל.
לגבי פרס האינטלקטואל – משנאל רבין מדוע אינו סובל את פרס סיפר כי בזמנו כשטסו שניהם לבקר את מנהיגי אחחת ממדינות אפריקה (קנייאטה ? מנדלה ?) בקש פרס מרבין לספר לו את עקרי ספרו אל אותו מנהיג.
משניפגשו התלבש במהירות פרס על השיחה וספר למנהיג על ספרו שקרא.
אכן "הם לעולם לא ישלימו עם טראמפ".
הדרך הטובה ביותר של השמאל להרגיש "מוסרי ונעלה" היא להרעיף אהבה על ההמונים המסכנים מעמדת כוח גבוהה.
צביעות היא אסטרטגיה מאד שימושית ומשתלמת. ל"אינטלקטואלים" יש את ה"זכות" המוסרית לקבוע מה טוב להמונים.
טראמפ אינו צבוע. הוא כנה בצורה מדהימה, ומוציא מכליהם את האינטלקטואלים המדומים. אצלם ,"רוב" שאינו שמאלני הוא "אספסוף".
נא לשים לב:
במשטר דמוקרטי שמאלני – רוב שאינו צבעוני (לבן) נקרא אספסוף.
עדריות מחשבתית/פאשיזם = הרוב הדמוקרטי שאינו נשמע לפרופסורים באוניברסיטאות.
בצמוד לפעולות ולהתנהלות טראמפ יצטרך החלק שבחר בו להשמיע גם הוא את קולו ולתמוך בטראמפ לאורך כל הדרך. מן הראוי יהיה להקים עוד תחנות רדיו טלויזיה ועיתונות (חוץ מהרשתות החברתיות). אני בכוונה לא אומרת תמיכה רפובליקנית כי הרפובליקנים זרקו אותו בטפשות לכלבים. אולי תקום בארה"ב מפלגה שלישית בתנאי שטראמפ יצליח.
לי נורא עצוב היה כשראיתי את הצעירונים האלה ותגובותיהם. הבכי המבט הטראגי.הם סליחה כאילו מסוממים שטופי מוח. התרבות האמריקאית נורא מדורדרת ואובדנית. הוליווד -יש מלא מידע עליה מזעזע מלא פורנוגרפיה והמון דברים לא טובים . היא הפכה מיכנית מפחידה אובדנית והרסנית. המדיה. גם. קרה לה מה שקרה בארץ. היא איבדה את הבסיס המוסרי. נורא הדוניסטית . יש מלא מידע באלטרנטיבה שנחסם על ידה . ולא מגיע להמון. פיצה גייט מידע על ארגונים כמו בילדברג בוהמיין גרוף. מידע על המודיעין האמריקאי מאוד מזעזע על דרדורו המוסרי והישתלטותו על אמריקה. התרבות המדיה הפסיקו את יסוד המחקר והחקירה . והפכו נציגי ההדוניזם החיים הטובים הפיקציה.שלוחה של אולי המקום הכי מדורדר באמריקה -המודיעין האמריקאי.יש חלקים בעם חשים בכך ומעלים המון מידע חדשותי באלטרנטיבה. יוטיוב פייסבוק וכו. אמריקה מדורדרת בצורה מחרידה. משהו נורא קורה בה. החומרנות הכח. הסגידה לכסף הרסו אתה.לדעתי אמריקה נימצאת במילחמה עם אלוהים. אם המידע שם באלטרנטיבה נכון או חלקו זה חורבן.יש שם את זרעי חורבנה של מדינה זו.מה שעצוב זה יהודי אמריקה וחלקם האקטיבי.
צעירי אמריקה סוגדים להייטק. היתעשרות הצעירונים המהירה מיזמות ואקזיטים ועלייתם המטאורית למעלה לא עשתה הכי טוב. שכרון הכח שכרון הכסף שולטים.אמריקה חולה מאוד. וגם צעיריה. אני כבר לא אוהבת את מה שאני רואה. את העם אוהבת מאוד אבל לא את האליטות. הם השחיתו בטרוף. ממש כמו בארץ.אני אוהבת הכי הרבה את אלה הנחשונים האוונגרדים שחשים ומעלים את מחאתם באתרים. הבודדים הנהדרים החצי עצמאיים. הם הכי נהדרים. כי אליטת אמריקה חולה ומושחתת. התיקווה מאמיצים אלה. שחשים ולא שותקים ואומרים ומשדרים.הם בעיני התיקווה של אמריקה. הם מרגישים שמשהו לא בסדר במדינתם וכואבים זאת. באשר לטראמפ אני הייתי בעד קרוז אבל מה שעשה עד עכשיו מצא חן בעיני מאוד. אני מקווה שיתעסק בבית. יביא מקומות עבודה יטפל במאזן התשלומים הנורא יהפוך את אמריקה ללאומית יותר. יעשה חומה.לא פה או סוריה או רוסיה…. שישקיע את כל האנרגיות בבית. זה מה שהעם רוצה על בטוח.