העולם על פי השמאל: מה שמותר לאובמה, אסור לטראמפ

כשאובמה רקד לצלילי הקרמלין וחיזר אחרי אסד, תומכיו בתקשורת שיבחו את מדיניות ההידברות המחושבת והפרוגרסיבית שלו. אבל כשטראמפ משבח את פוטין בטוויטר הוא מואשם ב”בגידה”, לא פחות

הגישה אותה גישה, היחס אחר לגמרי; אובמה וטראמפ. צילום: מחלקת המדינה, גייג סקידמור, CC BY-SA 2.0 flickr

כאשר השנה המוזרה 2016 הגיעה לסיומה, דונלד טראמפ ניצב גם הוא בהתאם בפני האשמה מוזרה. מבקריו הליברלים האשימו אותו בבגידת־טוויטר. כמובן, הטענות הועלו גם הן בטוויטר. “אני מקווה שיאשימו אותך בבגידה, חתיכת &%^@#)! שכמוך”, צייץ כתב של MTV. ג’אד לגום, עורך ב־Think Progress, היה שקול יותר: “אני לא חושב שהציוץ הזה של טראמפ הוא מעשה בגידה”, כתב, “אבל זה באותה שכונה”.

הציוץ הפוגעני האמור של טראמפ שיבח את ולדימיר פוטין על הודעתו כי לא יגרש דיפלומטים אמריקנים בתגובה לכך שאובמה גירש מארה”ב 25 דיפלומטים רוסים והטיל סנקציות חדשות על רוסיה. “מהלך גדול של השהייה (מצד פוטין)”, צייץ טראמפ בטוויטר, “תמיד ידעתי שהוא מאוד חכם!” ההערצה המשתפכת של טראמפ כלפי האיש שעמד מאחורי מתקפות ההאקרים על הוועידה הלאומית הדמוקרטית ועל הדואר האלקטרוני של ג’ון פודסטה עוררה דאגה, והייתה פוגענית ולא נשיאותית. אבל היא לא באותה שכונה עם המילה ‘בגידה’. אפילו לא באותה יבשת.

החוקה מגדירה בגידה כ”עידוד למלחמה נגד ארצות הברית”, וכן מתן “סיוע והקלה” לאויביה של אמריקה. גם אילו נמתח עד לקצה את משמעות המילים “סיוע והקלה” ונכלול בתוכן גם מחמאות במדיה החברתית, היינו מוצאים שטוויטר מוצף ב’בוגדים’ המשבחים באופן שגרתי את יריבותיה של אמריקה. אבל מה שהכי מעניין בתגובת היתר של השמאל שהאשימה את טראמפ בבגידה, הוא שמדובר בגינוי לעמדה שאובמה עצמו דבק בה ביחס לרוסיה במשך רוב שנות נשיאותו, ושזכתה לשבחים רבים של תומכיו. אילו אימצנו את ההגדרה החדשה של ‘בגידה’ מצד השמאלנים שהפכו לפתע לנצים ביחס לרוסיה, האינטראקציות הקודמות של אובמה עם פוטין היו מושיבות אותו על ספסל הנאשמים כבר לפני שנים.

הייתה, למשל, התקרית ההיא בקוריאה בחודש מרץ 2012, כשהמיקרופון קלט חילופי דברים בין הנשיא ה־44 לראש ממשלת רוסיה, דמיטרי מדבדב. אובמה אמר אז כי אם ייבחר מחדש הוא יהיה אדיב יותר ביחס לדרישותיו של פוטין להקטין את סד”כ ההגנה האמריקנית מפני טילים באירופה, וימתן את הפוזה הקשוחה שלו כלפי רוסיה (הרגע הזה ייזכר בזכות התגובה האלמותית של מדבדב: “אני אעביר את המידע הזה לוולדימיר”).

זוהי רק דוגמה אחת למאמץ המתמשך והעיקש – והכושל – של אובמה להתחבב על רוסיה הנקמנית, על ידי ריקוד כמעט מוחלט לצלילי חלילו של פוטין. במרץ 2009, מזכירת המדינה הילרי קלינטון יישמה את מה שכונה “האתחול עם רוסיה” – מדיניותו של אובמה שהציגה בפני שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב כפתור ‘איפוס’ אדום סמלי. הממשל האמריקני הבהיר זאת במסמך רשמי: “הנשיא אובמה ביקש לאתחל מחדש את היחסים עם רוסיה, ולשנות את מה שבעיניו הוא ‘מגמה מסוכנת’ במערכת היחסים החשובה בין שתי המדינות. הנשיא אובמה וממשלו חתרו לקדם יחד עם רוסיה יעדים של מדיניות חוץ המשותפים לשתי המדינות, מצב שממנו שתיהן יכולות רק להרוויח”.

זה לא “מה” אלא “מי”

במבחן המציאות התברר שצד אחד הרוויח והשני הפסיד. אובמה הפר את התחייבותו לספק לפולין ולצ’כיה מערכת הגנת טילים כדי לרצות את פוטין, אבל פוטין המשיך במתקפה ובסופו של דבר סיפח לרוסיה את חצי האי קרים בשנת 2014. פוטין גם לא כיבד את הסכמי הגרעין החדשים בין ארה”ב ורוסיה, ניהל במשך שנים התקפות סייבר נגד ארה”ב, ופתח במתקפה אווירית הנמשכת עד היום על המורדים בסוריה, המגובים על ידי ארה”ב.

אובמה ותומכיו המשיכו לצדד במדיניות זו, גם כשהתברר שניסיון ההתקרבות לפוטין נכשל. כאשר מיט רומני, המועמד הרפובליקני לנשיאות ב־2012, קבע כי רוסיה היא היריבה הגאו־פוליטית מספר אחת של ארה”ב, אובמה וחסידיו לעגו לו באכזריות. “שנות השמונים התקשרו והן מבקשות לקבל בחזרה את מדיניות החוץ שלהם. המלחמה הקרה הסתיימה לפני למעלה מעשרים שנה”, אמר אובמה בעימות הטלוויזיוני עם רומני.

מאמר מערכת ב’ניו־יורק טיימס’ הגדיר את עמדתו של רומני כמסוכנת: “שני עשורים לאחר תום המלחמה הקרה, מיט רומני עדיין רואה ברוסיה את היריב הגאו־פוליטי הראשי של אמריקה. ההערות שהשמיע בעימות פירושן אחת משתיים: או שיש לו חוסר ידע מזעזע ביחסים בינלאומיים, או שזוהי פוליטיקה שפלה. כך או אחרת, עמדותיו של רומני פזיזות ובלתי ראויות למי שמבקש להיבחר לנשיא”. המאמר, שהגן על בגידת אובמה בהתחייבותו לספק הגנת טילים למזרח אירופה, נחתם בנימה שעכשיו נשמעת טראמפיסטית להפליא: “יש איומים אמתיים שם בחוץ: אל־קאעידה וסוכניה, איראן, צפון קוריאה, מתחים כלכליים. מר רומני חייב לאמריקנים הסבר על האתגרים האמתיים שאנו ניצבים בפניהם, ועל הפתרונות שהוא מציע”. רק לחשוב על כך שלפני שנה הגן טראמפ על גישתו כלפי רוסיה במילים אלה: “אני לא אומר שרוסיה אינה מהווה איום, אבל יש לנו איומים אחרים: יש לנו את איום הטרור”.

מהו, אם כן, ההבדל בין ‘האתחול ביחסים עם רוסיה’ משנת 2009 לחזרה על כך ב־2017? מה הופך את האתחול הראשון לטוב, ואת השני לגרוע? התשובה ברורה: זה לא “מה” אלא “מי” – הכול תלוי בזהות המאתחל. עבור ה’ניו יורק טיימס’ וגופים ליברליים אחרים, עמדות של מדיניות חוץ שנחשבו מבריקות כשנקט אותן אובמה, נחשבות כעת חתרניות שכן הנשיא הוא טראמפ. מדיניות האתחול היא רק דוגמה אחת; יהיו עוד רבות כאלה בעתיד, מפני שבנושאי מפתח שונים טראמפ ימשיך את מדיניות קודמו בענייני חוץ, ולא יהפוך אותה על פניה. אבל אל תצפו שטראמפ יזכה לאותו סוג של תמיכה שקיבל אובמה, כאשר ינקוט צעדים דומים לאלה של קודמו.

בהתחלה זה היה אחרת; אובמה ופוטין. צילום: www.kremlin.ru CC BY SA 4.0

לרקוד עם רודנים

ולדימיר פוטין אינו השחקן הרע היחיד שטראמפ מבקש להגיע איתו להבנות ולשיתוף פעולה. הנשיא החדש רואה גם ברודן הסורי בשאר אסד – בן בריתו של פוטין – שותף פוטנציאלי ללחימה בדאעש. אף שאסד חיסל 100 אלף אזרחים סורים, ואף שרבים רואים בהפלתו תנאי לסיום מלחמת האזרחים והחלשת כוח המשיכה של רעיון ‘המדינה האסלאמית’, לטראמפ אין אינטרס לסייע בהפלת המשטר הסורי הנוכחי. “אם הם אכן יפילו את אסד”, אמר, “ייתכן מאוד שבסופו של דבר נקבל מישהו גרוע ממנו”. טראמפ גם שיבח את אסד כמי שהוא “הרבה יותר קשוח והרבה יותר חכם [מהילרי קלינטון ואובמה]”. זאת ועוד: האינטרס של טראמפ לעבוד בשיתוף פעולה עם פוטין מתנגש עם המוטיבציה להכות בלקוח הסורי שלו. אסד, מצדו, תיאר את טראמפ כ”בן ברית טבעי” במאבק בטרור.

מבקריו של טראמפ משמאל בוודאי יתייחסו לכך, ובצדק, כאל ציניות דוחה. אבל היכן הם היו כשאובמה התנהל עם אסד בהתלהבות רבה? כאשר אובמה נכנס לתפקידו הוא עבד ללא לאות על חימום היחסים בין ארה”ב לסוריה; הוא חידש את היחסים הדיפלומטיים, רמז על הקלות בסנקציות כדי להפחית מהלחץ על המשטר, והחליק את דרכה של סוריה להצטרף לגופי סחר בינלאומיים. הוא אפילו הזמין את אסד לביקור בארה”ב. ג’ון קרי, שהיה אז סנטור, היה אחוז התלהבות לנוכח מה שהוא ראה כהתחלה מצוינת. אסד “רוצה להשתלב עם המערב”, אמר קרי לסימור הרש, “שיחתנו האחרונה נתנה לי תחושה הרבה יותר ברורה שאסד מוכן לעשות את הדברים שהוא צריך לעשות כדי לשנות את מערכת היחסים שלו עם ארה”ב. הוא אמר לי שהוא מוכן להתנהל באופן חיובי עם עיראק, ולקיים שיחות ישירות עם ישראל על רמת הגולן – בנוכחות אמריקנית על שולחן המו”מ. אני אעודד את הממשל שלנו לתת לו הזדמנות”. הרש, כמו יתר חבורת הפרשנים הליברלים, קנה את זה. “אובמה שולט באסד כשהוא צריך אותו”, בישרה ​​כותרת מאמר מערכת של ‘ניוזוויק’ מ־2010 שעסק במדיניות ההידברות של אובמה.

נכון שמדיניות ההידברות של אובמה החלה לפני שאסד יצא למאבק אכזרי נגד בני עמו. ב־2009, כך יוכלו תומכיו של אובמה לטעון, עדיין היה באופק סיכוי להעלות את אסד על דרך המלך ולעודד אותו לבצע רפורמות. אבל טבח המוני איננו הסימן היחיד לכך שהמשטר הסורי מסוכן וקטלני ללא תקנה. כאשר אובמה ביקש להידבר עם אסד, לרודן הסורי היו כבר קבלות מפלצתיות. הוא התיר לזרם של גי’האדיסטים לחצות לעיראק ולהרוג חיילים אמריקנים. סוריה הייתה בעלת בריתה הקרובה ביותר של איראן, מדינת טרור השואפת להשמיד את ישראל וארה”ב. משטר הבעת’ הטרוריסטי של אסד נשען על דיקטטורה דכאנית שאין לה תקנה. יתרה מזאת: גם לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, ממשל אובמה ניסה שוב ושוב לשדל את אסד לרפורמה ופשרה.

בגלל כל הסיבות שנמנו לעיל, שמרנים רבים התנגדו כבר בתחילת הדרך למגמת ההידברות עם אסד. אבל בסיבוב הנוכחי, כשטראמפ הוא שמנסה לעבוד בשיתוף פעולה עם דמשק, בטוח שהליברלים ייעלבו מאוד.

והיה גם העניין של דיאלוג עם משטרים סוררים באופן כללי. כאשר אובמה רץ לנשיאות ב־2008, הבטחתו לדבר עם איראן (ועם משטרים אחרים) “ללא תנאים מוקדמים” הפכה להיות הנקודה המרכזית בבחירות. השמרנים הזדעקו והצביעו על כך שהידברות אמריקנית יכולה כשלעצמה להוות ‘ניצחון’ בעל ערך למשטרים אפלים המנסים להעלות פרופיל. משכך, אסור לאפשר הידברות כזו בקלות ראש. זאת ועוד: ועידות פסגה יכולות להצליח רק אם הן עוסקות בגיבוש הפרטים באשר למטרה שהיא משותפת לשני הצדדים.

השמאלנים הזדרזו להגן על אובמה כמי שמתנתק באומץ לב ממורשת ‘דיפלומטיית הבוקרים’ של ג’ורג’ בוש, או לתקן את דבריו כך שייראו כמעידה מילולית לא מזיקה. אובמה, כמובן, קיים מגעים כאלה, והם הניבו מדיניות מסוכנת ובלתי־מוסרית שתוצאתה היא הסכם הגרעין עם איראן ונרמול היחסים חסר התוחלת עם קובה.

אף שטראמפ הרוויח ביושר מוניטין של אדם בעל תעוזה, הוא בעצם ממשיך את הקו של אובמה בנוגע להידברות ללא תנאים מוקדמים. כפי שצוין, הוא להוט לעבוד בשיתוף פעולה עם פוטין ואסד לקראת מה שמהווה בעיניו מטרות משותפות. הוא גם נשאל על ידי סוכנות הידיעות ‘רויטרס’ אם יסכים לשוחח באופן ישיר עם מנהיג צפון־קוריאה קים ג’ונג און על עצירת תוכנית הגרעין של המדינה המבודדת. “בהחלט”, השיב טראמפ. “לא תהיה לי שום בעיה לדבר איתו”.

האם השמאל יראה בכך תפנית אמיצה ממדיניות העבר העיקשת שכבר נכשלה? סביר שלא. במקום זאת, אנחנו כנראה הולכים לשמוע עוד על מה שג’ייק סאליבן, יועצה של הילרי קלינטון, אפיין כ”משיכה הביזארית של טראמפ למנהיגים זרים חזקים כמו פוטין וקים ג’ונג און”.

קווי הדמיון בין אובמה לטראמפ

קשה לדעת מה תהיה עמדתו של טראמפ ביחס לבריתות אמריקניות אחרות. בדומה לרוב הנושאים האחרים, גם כאן דיבר טראמפ במונחים סותרים על עתיד נאט”ו. טראמפ כינה את ברית נאט”ו “מיושנת”, ואמר לג’ונתן קארל מ־ABC כי בעיניו היא “יקרה מאוד עבור ארה”ב, יקרה באופן מוגזם”. בנוסף, אמר, “אפשר לבנות אותה מחדש ולהמשיך לקרוא לה נאט”ו, אבל היא תשתנה”. בדומה לכך אמר טראמפ לדייוויד סאנגר מה’ניו יורק טיימס’: “אם לא נקבל החזר הולם לעלות האדירה הכרוכה בכך שצבאנו מגן על מדינות אחרות, לא תהיה לי שום בעיה להגיד להן: ‘מזל טוב, החל מעכשיו תצטרכו להגן על עצמכן'”. עם זאת, באותה שיחה אמר טראמפ כי הוא מאמין שהחברות בנאט”ו הייתה עניין של “אינטרס הדדי”, ואת מי שטענו כי הוא מנסה להתנער מבריתות כינה בשם “טיפשים ושונאים”. אם כן, טראמפ הביע בדרך כלל מורת רוח מהתצורה הנוכחית של נאט”ו, ורמז על תוכנית מגובשת לנער אותה.

המרירות המשונה של טראמפ בסוגיה זו מוטעית מיסודה ומעוררת דאגה. בזמן שאנו מוצפים בנחשול העולמי הנוכחי של אי־ליברליזם – שמירה על בריתות ישנות ומהימנות הופכת לדבר חשוב במיוחד. אבל אם מעשיו של טראמפ יתבררו כעוינים פחות מאשר הרטוריקה שלו, כפי שנראים פני הדברים בתחומים אחרים של קביעת מדיניות, הוא יאמץ קרוב לוודאי עמדה דומה לזו של אובמה. כפי שמדגימה הנסיגה מההבטחה לספק הגנת טילים, לאובמה לא הייתה שום בעיה למנוע מבעלות בריתה של ארה”ב בנאט”ו מה שהיו זקוקות לו נואשות. בדומה ליורשו, אובמה גם הוא התלונן על בעלי ברית כפויי טובה, בראיון לג’פרי גולדברג מה’אטלנטיק’ רק לפני כמה חודשים. “טרמפיסטים בחינם מרגיזים אותי”, גילה. אובמה אף אמר לראש ממשלת בריטניה דאז, דיוויד קמרון, כי אם ארצו לא תשקיע לפחות 2 אחוזים מהתמ”ג שלה בביטחון, “היחסים המיוחדים” בין שתי המדינות לא יהיו מיוחדים עוד. בהמשך הראיון עם גולדברג תלה אובמה את האשמה בכשלי ההתערבות האמריקנית בלוב (ב־2011) באופן חלקי ב”פסיביות של בעלות הברית של ארה”ב” (כפי שניסח זאת גולדברג בסגנון חופשי).

הקרירות של אובמה כלפי בעלי ברית ותיקים לא זכתה בדרך כלל לתשומת לב רבה מדי של העיתונות הליברלית. הפרוגרסיבים ראו בפגיעה ביחסים אלה מחיר סביר שיש לשלם בתמורה לכך שמשיגים התקדמות, לכאורה, ביחסים עם יריבות כגון רוסיה. זניחת בריתות נתפסת שם תמיד בהקשר של ברירה קשה אך הכרחית שעשיית שלום מחייבת. אבל לא נוכל לצפות שטראמפ יקבל הנחה דומה אם ימשיך לנהל את מערכות היחסים שלנו עם ידידותינו באופן דומה. במקרה של טראמפ, סביר שנשמע להג רב על כך שנטשנו בעלי ברית, ונחזה כיצד השמאל מגלה מחדש כעיקרון מכונן במדיניות החוץ של ארה”ב את הצורך לשמור על קשרים דמוקרטיים בינלאומיים. שיהיה ברור, אובמה שגה בכך שאפשר שחיקה של קשרים חשובים עם מדינות דמוקרטיות, והוא הדין לטראמפ אם ילך בעקבותיו. כאשר ארצות הברית משדרת חוסר רצון להתייצב לצד בעלות בריתה, הדבר מחזק את החבר’ה הרעים וגורם להם לבצע מהלכים משלהם. זה, פחות או יותר, היה הסיפור של נשיאות אובמה.

במובן רחב, טראמפ ואובמה חולקים חוסר רצון לקרוא תיגר על יריבותיה של ארה”ב או להעמיד בסכנה את חייהם של חיילים אמריקנים על מזבח של ידידות או עקרונות. לשני הגברים הללו יש אמונה בכושר השכנוע שלהם, ושניהם מקווים כי כישוריהם במשא ומתן ייתרו את הצורך בנקיטת אמצעים חמורים יותר. תומכי אובמה ראו זאת כביטוי של פרוגרסיביזם או של ריאל־פוליטיקה במדיניות החוץ. בעיניהם, אובמה היה אידיאליסט ששם את יהבו על דיאלוגים, או ריאליסט מחושב שהבין את הפיתוי המסוכן הגלום בתגובת־יתר. התנהלות דומה של טראמפ תיוחס מן הסתם למניעיו האפלים.

יש לומר שדונלד טראמפ לא סיפק למצביעים האמריקנים מימין ומשמאל סיבות רבות לכבד את כושר השיפוט שלו או להזדהות עם כוונותיו. הוא מדבר מתוך בורות חסרת תקדים ביחס למי שממלא תפקיד כשלו, והוא עוין לחלוטין כלפי קריאות ליתר שקיפות. בגלל סיבה זו ואחרות, מן הראוי ששמרנים יימנעו מלהפוך לתמונת מראה של עמיתיהם הפרוגרסיבים. אנו נעשה שירות רע מאוד לימין אם נתחיל להלל את אותה גברת בשינוי אדרת – מדיניות מתקופת אובמה שכעת תופיע תחת הכסות החדשה של טראמפ. ויש כמה סימנים מדאיגים המעידים על כך ששמרנים מסוימים עושים בדיוק את זה.

עם זאת, למרבה המזל, רפובליקנים בכירים כבר נעמדים על רגליהם ביחס לנקודה השערורייתית מכול – העניין שמגלה טראמפ בעדכונו של פוטין. סוג כזה של מחלוקת פנימית מעיד על בריאות פוליטית שכמותה אי אפשר למצוא בקלות בשורות השמאל. ליברלים ואנשי שמאל התייצבו כחומת בצורה מאחורי אובמה כשזה הוציא לפועל את המדיניות הכושלת שלו. עבור מי שבא מהקצה השמאלי של המפה הפוליטית, המריבות הפנימיות של השמרנים שליוו את עליית כוחו של טראמפ במחנה הרפובליקני היו מקור לשעשוע. אבל מפלגה פוליטית היא ישרת דרך רק במידה שהיא עומדת על רגליה בהתנגדות למדיניות לא טובה שמתווה המנהיג שלה עצמה.

המאמר פורסם במגזין ‘קומנטרי’. מאנגלית: שאול לילוב

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

9 תגובות למאמר

  1. מה קרה שהבאתם את המאמר? התפוצצה בועת ה”20 בינואר”
    בוקר טוב חבר’ה, דונלד טראמפ זה אובאמה בציפוי שוקולד לבן, זה הכל.
    אין לנו מה לצפות מפופוליסט זול.

    1. או שאתה טרול שמאלני כושל או שבכלל לא עקבת אחרי טראמפ בימים האחרונים.
      אני עקבתי, האיש פשוט אגדה, מפתיע (לטובה) כל יום מחדש.

    2. מה שאני מזהה בתגובתך זה תיסכול שמאלני מבחירתו של טראמפ, הטקטיקה שלך שקופה וזולה.

  2. ההבדל היחיד הוא כמובן שבזמן שבין אובמה לטראמפ סוכנויות הביון האמריקאי חשפו התערבות רוסית ישירה בדמוקרטיה האמריקאית, מה שנשיא פחות מתון, או שאינו בתקופת מעבר, היה מפרש כהכרזת מלחמה. אבל אל תתנו לעובדות לבלבל אתכם. קשקשנים.

  3. נשיא תכלס , ללא דיבורים מלוקקים של פוליטיקאים , וחשוב מכל , הוא מיצג את עמו ועובד קשה למען עמו.

  4. הטעות היא צפיה להתנהגות הגונה, או ליושרה, מליבראלים. אין להם שום ערך מלמד תאוות שלטון, ולמען זה וכדי לפגוע באויב פוליטי הם ימכרו כל דבר.
    די רק לראות את מצעד הנשים, שהובל על ידיאיסלאמיסטית קיצונית, כדי להבין.

  5. לא מבין מה הבעיה בהתקרבות למנהיג העולם החופשי ולדימיר פוטין ולשומר החילוניות והסובלנות הדתית בסוריה, בשאר אסד. אני מבין שכותב המאמר היה מעדיף לראות את דעאש או פלג איסלאמיסטי אחר החביב על שמאלנים בדמשק?

  6. רגע, אז בעצם אתם אומרים שאובאמה היה אחלה?

    ועוד בכתבה שמדברת על צביעות…

  7. פעם ראשונה בהיסטוריה החדשה שמנהיג מבטיח לפני בחירתו לנשיא,ומקיים הלכה למעשה בהיותו נשיא.לשונו וליבו שווים.
    פעם ראשונה בהיסטוריה האמריקאית שבא מנהיג ואומר שעידן ההרס של מדינות ריבוניות ,ושיקומן בהלוואות ענק שלא יוכלו להחזיר לעולם. כלומר ה”הלוואה”, שעושה ממשלת ארה”ב עבור “חברות ה”שיקום “ה אמריקאיות,שמקימות את התשתיות מחדש לאחר ששדדו ובזזו ורצחו את את המדינה האומללה, ואוצרותיה של אותה מדינת קורבן…בשם השלום והדמוקרטיה.
    רוזבלט יתגלה כ”ה- שרלטן הפוליטי” שהרס את כלכלת אמריקה,או יותר נכון: שיקם אותה על חשבון הדורות הבאים. הבועה שיצר מפרקת היום את העולם. ברור ש חוסיין ברק,העריץ את השרלטן,וזיהה בו אדם קרוב ל ליבו. שניהם קיבלו נובל שביזה את המוסד הזה שניקרא “פרס נובל”.
    העלוקה האמריקאית מפסיקה עם בואו של טרמפ להתעלק על העולם ועלינו במיוחד. אמן אמן.