זבל של שיטה

הזבל נערם ברחובות ירושלים, גני הילדים מושבתים, הרכבת הקלה איננה פועלת, ולמעשה בירת ישראל משותקת. מדובר בתרחיש החוזר על עצמו פעם אחר פעם. עיריית ירושלים מבקשת תקציב ממשרד האוצר, שר האוצר מסרב, ראש העיר יוצא למאבק ומכריז על שביתה, ובסוף מגיעים להסכמות כלשהן. כמובן, לא מדובר במאבק ענייני בלבד. בין ברקת לכחלון שוררת מערכת יחסים עכורה במיוחד, ואת המחיר משלמים תושבי ירושלים. אז מי אשם בעובדה שהילד שלכם – במקרה שאתם הורים ירושלמים – לא הלך היום לגן, ובכך שנאלצתם לפלס את דרככם בין ערימות הזבל המתגבהות בכל פינה?

למעשה, מה שקורה בירושלים הוא דוגמה קיצונית ובעייתית במיוחד לכל המבנה המעוות של מערכת השלטון המקומי בישראל. בתחומים רבים אין לרשות המקומית סמכות לקבל החלטות ולהוביל מדיניות בהתאם לצרכיה. כתוצאה מכך, הרשויות נאלצות לשאת בנטל העלויות והתקציב של המדיניות הממשלתית, אך ללא היכולת לצמצם עלויות או להתייעל בהתאם. בקצרה: מוטלת עליהן כל האחריות, בלי שתהיה להן מלוא הסמכות. אלו תופעות המאפיינות רשויות מקומיות רבות, אך בירושלים, בשל המאפיינים החברתיים הייחודיים שלה, התופעה מגיעה לשיא.

כידוע, רשויות מקומיות עם בעיות מבניות מקבלות "מענקי איזון" ממשרד הפנים. מענקים אלו עוצבו בזמנו על ידי ועדת גדיש, אולם בעמוד האחרון של מסקנותיה נכתב כי ירושלים היא חריגה מכל הערים, ויש להתייחס אליה בנפרד. למה הייתה הכוונה? הנה כמה דוגמאות:

בנוסף, בירושלים ישנו מחסור של כ־3,800 כיתות לימוד בכל המגזרים. עיקר הפער מצוי בקרב המגזר החרדי והמגזר הערבי, כתוצאה משיעור ילודה גבוה והיעדר קרקעות זמינות לבניית כיתות בקצב המתאים. מובן שעיריית ירושלים איננה משאירה ילדים אלו ברחובות, ובמקום לאכלס אותם במבנים של העירייה או של משרד החינוך, היא שוכרת כיתות לימוד בכ־100 מיליון שקלים בשנה מתקציב העירייה. גם במקרה הזה, ירושלים איננה חריגה מבחינת עצם התופעה, אך ההיקפים בהחלט חריגים.

"פורום ה־15" כולל את ראשי 15 הערים הגדולות המתנהלות בעצמאות כלכלית, ללא צורך בתקציבים ממשלתיים. ירושלים, העיר הגדולה בישראל, איננה חלק ממנו. ברקת שואף להשוות את ההוצאה פר תושב בירושלים, העומדת כיום על כ־ 5,700 שקלים בשנה, להוצאה פר תושב הממוצעת ב־15 הערים הגדולות, העומדת כיום על כ־7,600 שקלים בשנה (שלא לדבר על תל־אביב, המתחרה הקבועה בירושלים, שבה ההוצאה פר תושב עומדת על כ־10,100 שקלים בשנה). אמנם מדובר במדד בעייתי הבוחן תשומות במקום תפוקות, אלא שמדובר ברעה חולה הנפוצה בכל המגזר הציבורי.

ירושלים אף עושה לא מעט מאמצים בעניין: ענף ההייטק בעיר צמח מ־250 חברות בשנת 2012 ל־600 חברות בשנת 2016. מדי שנה מתווספים בממוצע עשרת אלפים מקומות עבודה בבירה, וגם היקפי גביית הארנונה מטפסים ובשנה החולפת הם הגיעו ל־86 אחוזים. עיריית ירושלים גם מנסה להיות יעילה, ומעסיקה 'רק' תשעה עובדים לכל 1,000 תושבים, בניגוד לתל־אביב המעסיקה כמעט 15 עובדים לכל 1,000 תושבים, ולממוצע פורום 15 הערים הגדולות העומד על 13 עובדים לכל 1,000 תושבים. נתונים אלה אינם כוללים עובדים בחברות העירוניות, תאגידים עירוניים ומתנ"סים (כ־30 ברחבי ירושלים בלבד) כך שקשה לבטוח באמינותם ובמשמעותם.

לפי המודל של ברקת, כתוצאה מהתייקרות כוח האדם (עליית שכר המינימום והסכמי שכר) והתייקרות השכירות (היצע בנייה כבר אמרנו?), בכל שנה צריכה המדינה להוסיף עוד כ־200 מיליון שקלים לצורך תמיכה בירושלים. כך שהשנה מבקשת ירושלים 800 מיליון שקלים, בשנה הבאה מיליארד, בשנה שלאחר מכן 1.2 מיליארד שקלים, וכך הלאה. כל זה מלבד תקציבי פיתוח של מאות מיליוני שקלים המוענקים לעיר באמצעות הרשות לפיתוח ירושלים. מבחינת כחלון מדובר במתווה לא הגיוני, ההופך את ירושלים לנטל על כתפי המדינה ואיננו מצמיח אותה לעצמאות כלכלית וניהולית.

במקום עוד תמיכות, שינוי מבני

אם ממשלת ישראל היא שמחליטה עבור העירייה על גובה הארנונה והפטורים הניתנים, מדוע יש ראש עיר וחברי מועצת עיר? ירושלים היא רק המחשה אבסורדית לטיעון הכללי יותר שפתחתי בו: ראשי ערים נושאים באחריות, אך ללא סמכות במגוון תחומים ובהם בניית כיתות לימוד ומערכת החינוך בכלל, תכנון תחבורתי לעיר, שירותי דת, מדיניות מס, תכנון ובנייה, רווחה וכן הלאה.

כאשר מתעוררת בעיה בכל אחד מן הנושאים הללו, התושבים פונים, ובצדק מבחינתם, לרשות המקומית. זו בצר לה שולחת את נציגיה – ראשי רשויות, סגניהם וחברי מועצות – בליווי פקידים, לכתת את רגליהם בין משרדי הממשלה ולבקש את רשותם ותקציביהם למימוש פרויקטים לרווחת תושבי העיר. התושבים מצדם רואים בראש העיר ובעירייה את הכתובת לבעיותיהם וצרכיהם, אך ברוב תחומי החיים האזרחיים הסמכות וההחלטות המשמעותיות נמצאות בידי הממשלה.

כחלק מהמציאות שבה ראשי הערים נסמכים על תקציבי הממשלה יתר על המידה, הם מחפשים לנפח את תקציביהם יותר ויותר מפני שמימון הפרויקטים השונים אינו מוטל על כתפיהם. דוגמה מרתקת לכך סיפק ראש עיריית ירושלים, שיצא בצהלות שמחה על כך שירושלים נמצאה ענייה דיה כדי להיות מדורגת באשכול חברתי־כלכלי נמוך יותר, מה שיאפשר לה לקבל עוד משאבים מהמדינה.

הפתרון האמתי איננו נעוץ בבניית מנגנון תמיכות לירושלים או לכל רשות אחרת, אלא בשינוי מבני של שיטת המשטר בישראל: יותר סמכויות לרשויות המקומיות, ויותר עצמאות בניהול התקציב. כך לא תוכל רשות להתלונן למשרדי הממשלה על הבעיות המבניות שהם משיתים עליה, ולתושביה ייחסכו המלחמות המיותרות בין הפוליטיקאים.

______________

אלעד מלכא היה חבר מועצת העיר ירושלים