השמאל מכור לבתי המשפט

במקום לשכנע את הבוחרים בקלפי, השמאל מציף את בתי המשפט בעתירות פוליטיות ופוגע בהליך הדמוקרטי. בטור שפרסם בשנת 2005 חושף השופט שטראמפ מינה לבית המשפט העליון את תפיסת עולמו

השופט גורסץ' בעת ההצהרה על מינויו. צילום מסך

מי לדעתכם אמר את המשפט הבא?

הסתמכות על תביעות משפטיות חוקתיות במטרה להשיג יעדי מדיניות הפכה להיות התמכרות מתישה בקרב פרוגרסיבים אמריקנים… לא משנה מה אתם חושבים על ההישגים שהושגו הודות לפנייה לערכאות, קל להבחין שהתלות בשופטים פגעה בתנועה הפרוגרסיבית ובמטרותיה.

האם היה זה רָאש לימבו? לורה אינגרהם? ואולי ג'ורג' בוש? לא ולא. הכותב הוא דיוויד ואן־דרולי, בעל טור ב'וושינגטון פוסט'. הודאה זו, מפי ליברל בהגדרתו העצמית, היא עניין מרענן. זהו גם תמרור בריא עבור המדינה ועבור מי שמבקשים לחשוב מחדש על המסלול שהמפלגה הדמוקרטית צריכה ללכת בו בעקבות תוצאות הבחירות בנובמבר. יש לקוות שאופי חשיבה כזה יהיה נפוץ יותר.

אין ספק שתביעות משפטיות חוקתיות הביאו לניצחונות חשובים בסוגיות קריטיות של זכויות אזרח, למשל בביטול ההפרדה הגזעית, ששיאו היה בפסק־דין 'בראון נגד מועצת החינוך'. אבל במקום להשתמש במערכת המשפט רק במקרים יוצאי דופן, ואן־דרולי מכיר בכך שליברלים אמריקנים התמכרו לבתי המשפט, בעודם מסתמכים על שופטים ועורכי דין (במקום מנהיגים נבחרים וקלפי ההצבעה) כאמצעי העיקרי לאכוף את האג'נדה החברתית שלהם על כל דבר אפשרי; החל מנישואים חד־מיניים, עבור בהמתות חסד וכלה בשימוש בשוברים עבור חינוך בבתי ספר פרטיים.

התמכרות יהירה זו לאולם בית המשפט כזירה שבה ראוי לקיים את הוויכוח על מדיניות חברתית, אינה עושה חסד לא עם המדינה ולא עם הרשות השופטת. בתחום החקיקה, במיוחד כאשר המדינה כה מפולגת ושסועה, צו השעה הוא פשרות. אבל כאשר יש שופטים, והם פוסקים שמדיניות זו או אחרת היא בלתי־חוקתית, לא נותר מקום רב לפשרות: צד אחד מוכרח לנצח, והשני חייב להפסיד. תכניות שיוצאות לדרך באופן ניסיוני כדי לבדוק את הרעיונות העומדים מאחוריהן על פי תוצאותיהן במבחן המציאות – אינן אפשריות. רעיונות נבחנים רק בעולם המופשט של תדרוכים משפטיים וטיעונים של עורכי דין. אנו מאבדים כחברה את היתרון של תן־וקח בתהליך הפוליטי, ואת הגמישות שבהתנסות חברתית מהסוג שרק הרשויות הנבחרות יכולות לספק.

במקביל, הפוליטיזציה של הרשות השופטת חותרת תחת הנכס האמתי היחיד העומד לרשותה: עצמאותה. שופטים נתפסים כפוליטיקאים, ותהליך המינוי שלהם לתפקיד הופך לעוד אפיק של לוחמה פוליטית. מידת הכבוד לתפקיד השיפוטי, והלגיטימיות של הרשות השופטת בכללותה, נמצאים בנסיגה. טענתה של הרשות השופטת לניטרליות ואי־תלות נחלשת גם היא, והדבר מתבטא בשינוי היסטורי שמתרחש לאחרונה בתהליך השימוע והאישור של הסנאט. מועמדים לתפקידי שיפוט שבעבר אושרו לכהן בתפקיד באופן שגרתי בתום הצבעה קולית, נתונים כעת לשימועים אידאולוגיים, פיליבסטרים והתקפות זדוניות מצד קבוצות לחץ. זהו תמרור לכך שהמערכת המשפטית שלנו מאבדת את הלגיטימיות שלה, כאשר שופטים בערכאה ראשונה ובערכאת ערעורים נתפסים כלא הרבה יותר מפוליטיקאים בגלימה, והיחס אליהם בהתאם.

גול עצמי

כפי שזיהה ואן־דרולי, הסתמכות יתר על ליטיגציה חוקתית מזיקה גם לעניינו של השמאל עצמו. הברית של השמאל עם עורכי דין המגישים עתירות, והתלות שלו בליטיגציה חוקתית ככלי להשגת מטרותיו החברתיות, מעמידות אותו בסכנת ניוון פוליטי. ליברלים עשויים לנצח בקרב על נישואים חד־מיניים כשהם משכנעים את השופטים־המשוכנעים־ממילא במסצ'וסטס, אבל כשאינם מצליחים להגיע אל הציבור הכללי ולסחוף גם אותו, הם מזמינים על עצמם בדיוק את אותה השתלחות שהיינו עדים לה בבחירות בחודש נובמבר, כאשר הצעת החוק לאפשר נישואים חד־מיניים הוגשה להכרעת הבוחר ב־11 מדינות ונדחתה בכולן.

התמכרות לליטיגציה גם מקבעת את המפלגה הדמוקרטית בעמדת מיעוט; הדמוקרטים כבר נכשלו בניסיון לזכות ברוב קולות הבוחרים בתשע מתוך עשר המערכות האחרונות של בחירות לנשיאות, ומצב זה לא ישתנה אם ימשיכו שם לשדל שופטים במקום בוחרים. לבסוף, האירוניה הגדולה מכולן היא זו: כיוון שהרפובליקנים זכו בבחירות לנשיאות ולסנאט (ובכך השיגו שליטה גוברת על התהליך למינוי ואישור שופטים), מידת האהדה שליברלים חסידי ליטיגציה חוקתית יכולים לצפות לה מבתי המשפט עלולה לדעוך עם הזמן, מה שבאמת ישאיר את השמאל מחוץ לתמונה.

במהלך ה'ניו דיל', הליברלים הכירו בכך שהמנועים הראויים ליצירת רפורמה חברתית הם תיבת הקלפי והרשויות הנבחרות. הליברלים עשו שימוש מרהיב בשתיהן, וחוללו שינויים חברתיים עמוקים שנותרו מושרשים עמוק בחברה שלנו עד היום. לנוכח הספקנות הגדולה ביחס לחוקתיות של צעדי ה'ניו דיל' בכמה תחומים, דור של שופטים דמוקרטים (מלואיס ברנדייס עד ביירון וייט) טענו בזכות ריסון שיפוטי והתחשבות בזכותו של הקונגרס להתנסות בצעדים שונים של מדיניות כלכלית וחברתית. קולות אלה כבר כמעט אינם נשמעים בשנים האחרונות בקרב פעילים ליברלים.

אם הליברלים ילמדו מדיוויד ואן־דרולי ומהשופטים הדמוקרטים של עידן ה'ניו דיל', ייגמלו מההתמכרות לליטיגציה חוקתית ויחזרו לשורשי ה'ניו דיל' בניסיון לנצח בבחירות במקום להגיש תביעות, כל הצדדים המעורבים יֵצאו נשכרים: המדינה, מערכת המשפט ועצמאותה, והשמאל עצמו.

מאנגלית: שאול לילוב

למאמר המקורי: באתר ה'נשיונל רוויו'

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

8 תגובות למאמר

  1. "הדמוקרטים כבר נכשלו בניסיון לזכות ברוב קולות הבוחרים בתשע מתוך עשר המערכות האחרונות של בחירות לנשיאות"

    מאיפה הבאת את הנתון הזה?
    למיטב ידיעתי הם זכו ברוב הקולות ב 6 מתוך שבע מערכות הבחירות האחרונות לנשיאות.
    אבל הפסידו במניין האלקטורים ב 3 מתוכן (בוש וטרמפ זכו שניהם בכהונתם הראשונה ברוב האלקטורים אבל לא ברוב קולות הבוחרים).

    1. המאמר פורסם בשנת 2005, לפני כהונות אובמה וטראמפ. תבדוק את התקופה ההיא, אליה מתייחס המחבר.

    2. ובנוסף לתגובת עקיבא :

      רוב קולות לענייננו משמעו רוב האלקטורים.
      אין משמעות לרוב קולות הבוחרים ומתמודד המודע לכך ממקד את מירב משאביו/מאמציו לזכיה "קטנה" בכל מדינה שיש לו בה סיכוי ואינו מקדיש משאבים/מאמצים במדינות בהם יריבו מוביל עליו בפער בלתי עביר מבחינתו.

    3. גם ביחס ל2005 זה לא נכון, אם רק סופרים את שתי הכהונות של קלינטון כבר זה לא 6 הפסדים מ7 ויש גם כהונה אחת של קרטר כך שלא ברור על סמך מה הקביעה מבוססת.

    4. ב-10 מערכות הבחירות לנשיאות ארה"ב שנערכו בשנים 1968-2004 (המאמר כזכור נכתב ב-2005) הפעם היחידה שבה המועמד הדמוקרטי לנשיאות קיבל רוב של למעלה מ-50% מהקולות ב-Popular vote היה ג'ימי קרטר ב-1976 (לפניו עשה זאת לינדון ג'ונסון ב-1964). ביל קלינטון כשל בכך בשתי מערכות הבחירות שזכה בהן בשל המועמד השלישי החזק רוס פרו. לכך התכוון גורסץ'.

    5. לאסף: זכייתו הראשונה של קלינטון היתה זכייה של מיעוט, לאור העובדה שהמועמד רוס פרו היווה לשון מאזניים תאורטית בבחירות. (בפועל אין משמעות ל"מאזניים", כי המיעוט הגדול יותר זוכה). לא היה רוב לשום מפלגה.