העובדים לא צריכים הגנה, הם צריכים תחרות

ביום שני השבוע צוין 1 במאי, "יום העובדים", וזו הזדמנות לבדוק מה מצב העובדים בישראל ומה מונע מהם להשתכר הרבה יותר. בישראל 2017 הכלכלה צומחת, האבטלה בשפל ושיעור ההשתתפות בכוח העבודה בשיא. אז מדוע אנחנו עדיין מרוויחים מעט כל כך?

המשק הישראלי עובר בשנים האחרונות תהליך מבורך ומרתק. מצד אחד, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה הולך ועולה – כלומר יותר ויותר אנשים מעוניינים ורוצים לעבוד. לפי בנק ישראל, המשק הישראלי חצה את רף 80 אחוזי השתתפות בשוק העבודה. במצב כזה סביר שאחוז האבטלה – כלומר, שיעור האנשים שמחפשים עבודה אך לא מוצאים – יעלה. בפועל, יותר אנשים בישראל רוצים לעבוד ואחוז האבטלה ממשיך לרדת, כיוון שיותר ויותר אנשים גם מוצאים עבודה.

לפי נתוני הלמ"ס, בפברואר 2017 ירד אחוז האבטלה ל־3.7% בלבד, וההנחה היא שישראל קרובה היום לאבטלה ה"טבעית" שלה – כלומר שה"מובטלים" הם בעיקר מסיימי תואר, חיילים משוחררים, אנשים בין עבודות וכדומה.

למרות הנתונים המצוינים הללו, הישראלים עובדים כ־3.5 שעות בשבוע יותר מהממוצע במדינות ה־OECD, ומשתכרים הרבה פחות. מה הסיבות לכך?

אנחנו לא כאלה גאונים

אחד המשתנים המשמעותיים המשפיעים על רמת השכר הוא פריון העבודה, כלומר התפוקה של כל עובד. ההנחה היא שאף מעסיק לא ישלם לעובד יותר מכפי שהעובד מייצר, שכן אז ייגרמו למעסיק להפסדים. מצד שני, עלייה בתפוקת העובד כאשר ישנו ביקוש גבוה לעובדים, תתורגם לעלייה בשכרו עד קרוב מאוד לרמת הפריון שלו. ואכן, דו"ח בנק ישראל לשנת 2016 מצא ששיפור פריון העבודה ב־1% תואם את שיפור השכר ברמה של 0.5%.

לצערנו, כפי שאפשר לראות בתרשים הבא, רמת פריון העבודה בישראל נמוכה מאוד ביחס למדינות ה־OECD:

פריון העבודה של המשק בכללותו נגזר ממספר מרכיבים:

הון אנושי – אחד הגורמים המשמעותיים ביותר לפריון העבודה הנמוך בישראל הוא ההון האנושי. כלומר: אנחנו. כך לפי בנק ישראל לפחות. תוצאות מבחני פיז"ה שהתפרסמו לא מכבר לימדו על מצבה העגום של מערכת החינוך. אולם בניגוד למחשבה רווחת בישראל, אנחנו לא משכללים את עצמנו בדרך נס לאחר סיום תקופת הלימודים, אלא נשארים מאחור בידע ובכישורים שלנו גם בגיל מאוחר יותר.

תוצאות מבחני PIAAC שנערכים על ידי ה־OECD ממחישים עד כמה יש לנו לאן לשאוף: בכישורי קריאה קיבלה ישראל ציון 255, כאשר ממוצע ה־OECD עומד על 268 נקודות. ישראל ממוקמת במקום 28 מתוך 34 מדינות; בכישורי מתמטיקה קיבלה ישראל ציון 251 לעומת ממוצע OECD העומד על 263 נקודות, וישראל דורגה יחד עם יוון וארה"ב במקום 29; בפתרון בעיות בסביבה מתוקשבת הגיעו 27% מהישראלים לשתי רמות המיומנות הגבוהות, כאשר במדינות ה־OECD הגיעו בממוצע 31% מהאזרחים לרמות הללו.

המעניין הוא שבמבחני הכישורים מצבה של ישראל הוא מתחת לממוצע המדינות המפותחות, בעוד ששיעור בעלי ההשכלה הגבוהה בישראל עולה על ממוצע המדינות המפותחות. כלומר, בניגוד למה שרבים חושבים, המרוץ הישראלי להשכלה גבוהה ולתואר אקדמי לכל פועל, לא בהכרח מצדיק את עצמו.

התפתחות טכנולוגית והשקעת הון בעובד – ככל שההון המושקע בעובד ובסביבת העבודה גבוה יותר, ניתן לצפות לפריון גבוה יותר. חִשבו למשל על פועל בשדה כותנה החורש, זורע, משקה וקוטף את הכותנה בידיו, ולעומתו על פועל בשדה המבצע הכל באמצעות מכשור וטכנולוגיה – ברור שפריונו של השני גבוה יותר. על פי נתוני בנק ישראל, במהלך השנים 2011-2000 היה שיעור השקעת ההון מתוך התוצר בישראל 17%, ואילו במדינות ה־OECD עמד השיעור הממוצע על 22%. יחס הון-תוצר בישראל עמד בשנת 2011 על 2.79, בעוד ממוצע ה־OECD עמד על 3.76 – גבוה בכ־35%.

סביבת עבודה עסקית – קלות עשיית העסקים משפיעה על רמת הפריון במשק. מדד "עשיית העסקים" של הבנק העולמי מדרג את ישראל במקום ה־52 הלא מחמיא. לפי דו"ח בנק ישראל לשנת 2012, ישנו מתאם חיובי בין מדד זה ובין פריון העבודה במדינות השונות.

מבנה ענפי של המשק – ניתן לסווג את המשק לענפים שונים, שחלקם בעלי פריון עבודה גדול (לדוגמה, הייטק) וחלקם בעלי פריון עבודה נמוך (לדוגמה, תעשייה מסורתית). גודלו היחסי של כל אחד מהענפים משפיע על סך הפריון במשק.

כדי לבחון טוב יותר השפעת ההרכב הענפי של המשק, צריך להפריד בין שתי מדידות: מה יקרה לו ההרכב הענפי של המשק ישתנה ויתאים עצמו לממוצע ה־OECD, בהינתן רמת הפריון בכל אחד מענפי המשק כיום, ומה יקרה לו ההרכב הענפי יישאר כפי שהוא כיום, אך פריון העבודה בכל ענף ישתווה לממוצע ה־OECD.

עבודה מסוג זה נעשתה במרכז טאוב על ידי החוקרים איתן רגב וגלעד ברנד. המחקר העלה שפערי הפריון אינם נובעים כתוצאה מגודלו היחסי של כל אחד מענפי המשק, אלא מהפריון הקיים בכל אחד מהענפים. למעשה, ההרכב הענפי אפילו מקטין במקצת את רמת הפער בין ישראל למדינות הללו, כלל הנראה בשל ענף הייטק גדול יחסית בישראל המתאפיין בפריון עבודה גבוה. כלומר, גודלו היחסי של כל ענף עסקי בישראל אינו תורם להגדלת הפער מול ה־OECD , אלא אפילו מצמצם אותו. עיקר הפער נובע מרמת פריון העבודה בכל אחד מהענפים.

עובדים הרבה, משתכרים מעט

מה גורם לכך שענפים מסוימים מצטיינים בפריון עבודה גבוה, ואילו אחרים מתאפיינים בפריון נמוך? על פי דו"ח בנק ישראל לשנת 2012, קיים מתאם בין ענפים המתאפיינים בייצוא גבוה ובין ענפים המתאפיינים בפריון עבודה גבוה. אלא שמתאם כזה עדיין לא מספק לנו סיבתיות ודאית, ואין בו תשובה ברורה לשאלה מה גרם למה: כלומר, האם ענף המתאפיין בייצוא מקפיד להתייעל ולשמור על פריון גבוה כדי להישאר רלוונטי בזירה הבינלאומית, או שמא ענף המתאפיין בפריון גבוה הופך אוטומטית לענף מייצא.

והנה, במחקר של מרכז טאוב מובא מתאם נוסף: מתברר שקיים מתאם גם בין ענפים החשופים לשיעור גבוה של ייבוא, ובין פריון עבודה גבוה. במקרה הזה קשה לטעון לסיבתיות, שלפיה פריון עבודה גבוה מעודד ייבוא, אלא יש להניח שההפך הוא הנכון: חשיפה לייבוא מעודדת ענפים מקומיים להתייעל כדי להתחרות בייבוא, ובכך תורמת החשיפה לייבוא להעלאת פריון העבודה בענפים אלו.

לסיכום, בישראל אכן עובדים הרבה ומשתכרים מעט. אחת הסיבות לכך היא פריון העבודה הנמוך בישראל, הנגרם ממספר סיבות: אנחנו עובדים לא מספיק מוכשרים, אנחנו לא משקיעים מספיק במכשור והטכנולוגיה, והרגולציה והסביבה העסקית מקשות על עסקים ויוזמות.

אך מעל כל הגורמים הללו, במניעת ייבוא אנחנו מסרסים את האינטרס להתייעל, להוריד מחירים ולהעלות את הפריון, וכך גם להעלות את רמת הרווחיות והשכר בארץ. בניגוד לחשיבה הקלאסית – עובדים אינם זקוקים להגנה מפני ייבוא בכדי לשפר את מצבם; התחרות היא שעושה זאת בהצלחה ובאופן מוכח.

אם לחזור לתאריך שבו פתחנו, הסיסמאות של הצועדים ומניפי השלטים האדומים למיניהם אינן בהכרח תואמות לאינטרסים האמיתיים של העובדים בישראל ושל המשק בכללותו. פתיחה של השוק לייבוא ולא הגנה אנכרוניסטית ויקרה על תוצרת מקומית, היא שתצעיד קדימה את הכלכלה הישראלית, ותשפיע בסופו של דבר גם על תלושי המשכורת של העובדים.