כולם יודעים שג'יימס קומי היה צריך ללכת

פיטוריו הפתאומיים של מנהל ה-FBI ג'יימס קומי הפכו לפתע את היוצרות: האיש שדמוקרטים רבים תלו בו את האשמה על תבוסתה של הילרי קלינטון הפך פתאום, נכון לציוצים הליברליים בטוויטר, לכומר האנגלי תומאס בקט, ואילו דונלד טראמפ הפך לפטרונו, המלך הנרי השני, ש"נפטר מכומר טורדני".

כזה הוא טבעה של הפוליטיקה המתעתעת, שנבל הופך להיות הבחור הטוב – פשוט מכוח העמדה שהוא משרת בכל ויכוח שאתה מעוניין לנהל.

לי ולאחרים אין מושג מדוע פיטר טראמפ את קומי. מכתב הפיטורין של טראמפ מגלה כי קומי "אינו מסוגל להוביל את הסוכנות באופן יעיל". אבל אם להודות על האמת, שאלת יעילותו של קומי אינה מוטלת בספק, ואי-אפשר לפטור בלא-כלום את טענתה של 'חבורת בקט' שטרמפ הביא לפיטוריו כדי להכשיל חקירה של ה-FBI בנוגע להתערבות הרוסית בבחירות.

עם זאת, שיקול דעתו של קומי היה צריך להיות מוטל בספק לאחר התנהלותו הנוראית בבחירות לנשיאות בשנה שעברה – וכל מנכ"ל, נבחר או ממונה, צריך להגיע למסקנה שמדובר בשיקול דעת לקוי.

הודעתו של קומי ב-5 ביולי 2016 על החלטתו שלא להמליץ להעמיד לדין את קלינטון בפרשת הדואר האלקטרוני הייתה מעשה חמור. אם, כטענתו, כל מי שבחן את כלל הראיות היה אכן שותף להחלטה שלא להמליץ על כתב אישום, מדובר בשימוש לרעה בכוחו ובסמכותו למתוח ביקורת על התנהגותה של הילרי. אכן, הדברים שהשמיע היו כה שליליים, שזה נשמע כאילו הוא עומד להמליץ הגשת כתב אישום – ממש עד לרגע שבו הכריז כי לא יעשה זאת. זה לא היה נכון, זה לא היה צודק, וזה לא היה ראוי.

קומי טיהר את קלינטון בכך שהטיל צל ענק על אנשי הקמפיין שלה. זו הייתה קלות ראש של התביעה, ולדעתי ברק אובמה היה צריך לפטר אותו כבר אז ומיד.

האופי המזעזע והמבלבל של הצהרתו הוביל את בית הנבחרים לזמן את קומי להעיד, ולהבטיח כי ימשיך לעדכן את חברי הבית בכל שינוי בהליכים. ולכן, כאשר חקירתו של אנתוני ווינר העלתה כי על המחשב הנייד שלו נמצאו הודעות דוא"ל שהעבירו לו אשתו, אוּמה עַבֶּדין, העוזרת הקרובה ביותר של קלינטון, לקומי אכן לא נותרה ברירה אלא ליידע את חבר הקונגרס הרפובליקני ג'ייסון חפץ על כך שה-FBI עומד לבדוק את הודעות הדוא"ל האלה כדי לוודא שלא היו חדשות או מסווגות.

קומי הכריז שנתקף "בחילה קלה" לנוכח המחשבה שייתכן והייתה לו השפעה על תוצאות הבחירות, אבל אולי 'בחילה' איננה המילה הנכונה כאן. אולי מה שהטריד אותו לא הייתה קיבתו אלא מצפונו. התעקשותו להפוך את עצמו לחלק מהסיפור האלקטורלי בבחירות ב-5 ביולי, במקום פשוט לנסח הצהרה שתקבע כי משרד המשפטים לא מצא עילה לכתב תביעה נגד הגברת קלינטון, הציבה מעל כל דבר אחר את הגאווה העצמית היהירה שלו ואת קשיות העורף להגן על כבוד הסוכנות שבראשה עמד.

בהודעה על הפיטורין, כלל הבית הלבן מסמך שחיבר סגן התובע הכללי רון רוזנשטיין, המשמיע היטב את הטיעון הזה. "איננו מקיימים מסיבות עיתונאים במטרה לשחרר מידע מבזה בנושא חקירה פלילית שנדחתה", הצהיר רוזנשטיין. הוא ציין גם כי "המנהל [קומי] שגה בכך שנטל את סמכותו של התובע הכללי ב-5 ביולי והודיע על מסקנתו שיש לסגור את התיק ללא העמדה לדין. אין זה מתפקידו של המנהל להודיע על כך".

רוזנשטיין איננו שחקן פוליטי; הוא היה התובע הכללי במדינת מרילנד תחת ממשל רפובליקני ודמוקרטי כאחד (של בוש ושל אובמה), לפני שמוּנה למספר שתיים במשרד המשפטים (רק לפני שבועיים הסתיים תהליך אישורו בסנאט). אין שום סיבה להטיל ספק בתקֵפות ובאמִתות הטענה שהשמיע רוזנשטיין בתזכיר שלו, שכותרתו "השבת אמון הציבור במשרדי החקירה הפדרליים".

הקִבעון של קומי באשר למעלותיו הטובות הוביל אותנו ואותו לשטח לא מוכר. הוא קבע תקדים מסוכן, שלפיו אנשים שניתנה להם אחריות עדינה ומעוררת יראה לחקור אזרחים אחרים על פשעים ועבירות, יכולים פשוט לעשות ככל העולה על רוחם מבלי לדבוק בעיקרון שכל אדם הוא חף מפשע עד שיוכח אחרת, ושאין להתבטא על אדם כעל פושע כאשר במקביל מטהרים אותו מכל אשמה.

טוב יותר לארצות-הברית שג'יימס קומי אינו עומד עוד בראש ה-FBI. קומי איננו תומאס בקט. הוא המפקח ז'אוור.

המאמר פורסם באתר 'קומנטרי'.
מאנגלית: שאול לילוב