היום שאחרי: כיצד מתרגמים ניצחון צבאי להצלחה מדינית

ארה"ב מנצחת בקרבות, אבל נכשלת במינוף ההצלחה להשגת מטרות מדיניות. נדיה שאדלו כתבה על כך ספר מרתק, והצטרפה לצוות המועצה לביטחון לאומי של טראמפ. האם היא תצליח להשפיע על מדיניות השימוש בכוח של ארצות הברית?

כוחות אמריקניים בעיראק. צילום: צבא ארה"ב, CC BY 2.0

ארצות-הברית מצויה במלחמה במשך כמעט עשור וחצי, אך למרות שהשיגה הצלחה טקטית צבאית בעיראק ובאפגניסטן, היא לא הצליחה להפוך את הנצחון הצבאי להצלחה מדינית. הכישלון בגיבוש ההישגים הצבאיים לכלל סדר יציב, גבה מארה"ב מחיר הן בחיי אדם והן בממון, שלא לדבר על האמינות האמריקנית שנפגעה.

הכישלון בתרגום ההצלחה הצבאית לתוצאה מדינית רצויה הוא נושא ספרה החדש והחשוב של נדיה שאדלוֹ, 'מלחמה ואמנות הממשל'. מדוע המנהיגים האזרחיים והצבאיים שלנו לא מקדישים משאבים ותשומת-לב מספיקים כדי להכין מראש את הדרישות המדיניות המתבקשות מהתערבות צבאית?

הבעיה הזו איננה חדשה; אפגניסטן ועיראק אינן מיוחדות מבחינה זו. הדרישה לממשל צבאי אמריקני התחילה לפחות בימי המלחמה עם מכסיקו. והצורך בממשל צבאי אינו מוגבל ל'מלחמות קטנות' או לפעולות תגמול. מבצעי הממשל הצבאי המוצלחים ביותר בוצעו אחרי מלחמת העולם השנייה ביפן, בגרמניה ובאיטליה.

אלא שבגלל מה ששאדלו מכנה "תסמונת ההכחשה האמריקנית", קובעי המדיניות דחו בעקביות את הרעיון שממשל צריך להיות חלק רשמי מפעולות צבאיות. את טענתה ש"לארצות-הברית אין עדיין יכולות מבצעיות שיאפשרו לה לגבש את הישגי המלחמה במטרה לייצר סדר פוליטי חדש", מייחסת שאדלו לשילוב של היסטוריה ותרבות.א

הסיבה הראשונה ל'תסמונת ההכחשה' היא דאגה ביחס לתפקידו הראוי של הצבא ברפובליקה האמריקנית, לפיה מסוכן לתת לצבא למלא תפקיד ממשלי, אפילו בחו"ל. משום כך, למרות שהצבא היה הארגון היחיד עם המשאבים המתאימים לפיקוח על המעבר ממלחמה למשהו דמוי שלום, מנהיגים אזרחיים וצבאיים כאחד נרתעו מהפיכת התפקיד הזה לשליחות העיקרית במצב של לוחמה תוך כדי התערבות צבאית.

סיבה שנייה לרתיעה מתכנון וארגון של ממשל צבאי היא האמביוולנטיות שחשים אמריקנים ביחס ל"שליטה באחרים", כחלק ממורשת ההתנגדות העממית שלהם לקולוניאליזם.

סיבה שלישית היא הדעה שאזרחים צריכים להנהיג את הממשל בעת מלחמה. התוצאה גרועה ביותר בשני העולמות: הן כישלון בפיתוח יכולת ממשל ממוסדת בתוך הצבא, והן כישלון מקביל בהקצאת המשאבים הדרושים לפיתוח יכולת אזרחית יעילה במחלקת המדינה או בסוכנויות לא צבאיות אחרות.

הסיבה הרביעית קשורה לתרבות השירות בצבא ארצות-הברית: התמקדות במישור המבצעי של המלחמה, שאותו מכנה הסופר הבריטי הצבאי הְיוּ סטרַאכֶן בשם "אזור נקי מפוליטיקה". דגש זה על מצוינות מבצעית ניתן לייחס לאבחנה שערך קלאוזביץ בין "הכנות למלחמה" ל"מלחמה עצמה", ולתיאור של סמואל הנטינגטון את ה"מומחיות" של איש-המקצוע הצבאי כ"ניהול של אלימות". אבל התמקדות זאת מנוגדת לאופי הצהרתו של קלאוזביץ ש"מלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים", ובמלים אחרות, מטרת המלחמה אינה הלחימה עצמה, אלא הישג מדיני. אם מטרת המלחמה אינה תוצאה מדינית טובה יותר, הרי שהיא פעולה הרסנית ותו לא.

סוף מלחמה במחשבה תחילה

הספר 'מלחמה ואמנות הממשל' מורכב משלושה חלקים. החלק הראשון מתאר את פעולות הממשל עצמן, ומסכם את המתחים שמעצבים ניהול משימות ממשליות. החלק השני מספק סקירה היסטורית של הדיונים והאתגרים שאפיינו את פעולות הממשל במכסיקו, קליפורניה, ניו-מכסיקו, דרום-אמריקה לאחר מלחמת האזרחים, קובה, פורטו-ריקו, הפיליפינים, חבל הריין לאחר מלחמת-העולם הראשונה, וכמובן – כיבושן של מדינות הציר לאחר מלחמת-העולם השנייה.

שאדלו טוענת כי למרות ההצלחות של ממשלים צבאיים אחרי מלחמת-העולם השנייה, ארצות-הברית לא עשתה כמעט דבר כדי למסד גישות לגיבוש הסדר המדיני בעקבות פעולות לחימה, ותוצאות הדבר ניכרות בעיראק ובאפגניסטן.

החלק האחרון מציג את מסקנותיה והמלצותיה של המחברת. ראשית, היא טוענת שמנהיגים צבאיים ומדיניים צריכים להפנים שהמימד הפוליטי הוא חלק בלתי-נפרד ממלחמה. עיצוב הסדר המדיני לאחר מלחמה לא צריך להיעשות כדרך אגב: קודם כל, פעולות לחימה וממשל מתרחשות תדיר בעת ובעונה אחת. בנוסף, בהינתן המעמד המרכזי שיש לפוליטיקה במלחמה, אחדות הפיקוד חיונית לא רק להצלחה מבצעית אלא גם להצלחה אסטרטגית במלחמה. יתר-על-כן, "אף שאזרחים מגבשים ומקדמים מדיניות", הצבא צריך שליטה מבצעית על פעולות הממשל במלחמה. אחרונה, אסור לצבא ללכת שבי אחר האשליה הנוחה לפיה הוא יכול להשיג יעדי מדיניות על-ידי אמצעים "קינטיים" שהופעלו מרחוק. כפי שכתב ההיסטוריון האמריקני תאודור פרנבאך בספרו מ-1963, "This Kind of War":

ב-1950 גילו האמריקנים מחדש משהו שהספיקו לשכוח מאז הירושימה: אתה יכול לטוס מעל פני מדינה מסוימת לנצח; אתה יכול להפציץ אותה, לפרק אותה לרסיסים, לרסק אותה ולהעלים ממנה כל סימן חיים – אבל אם רצונך להגן עליה, לשמור עליה, ולהחזיק בה למען הציוויליזציה, עליך לעשות זאת על הקרקע, כפי שעשו הלגיונות הרומיים – באמצעות שליחת אנשים צעירים לתוך הבוץ.

יתר-על-כן, חלק מן המשימה היא לא רק להרוג את האויב, אלא גם לוודא שההרג הזה משרת את מטרות ההמדיניות.

שנית, צריך שיעמדו לרשות ארצות-הברית, ובמיוחד לכוחותיה המזוינים, ארגונים ויכולות לניהול פעולות ממשליות. צבא ארה"ב במיוחד חייב לראות בממשל הצבאי חלק מרכזי מכשירותו. תיאור המומחיות המקצועית של הצבא חייב להתרחב מעבר ל"ניהול האלימות" של הנטינגטון.

שאדלו אינה חסידה של "בניית-אומה" כיעד של מדיניות החוץ האמריקנית, אלא טוענת שאם ארצות-הברית משתמשת בכוח, עליה לחשוב על הכל. כפי שציין קלאוזביץ, "אף אחד לא מתחיל במלחמה – או ליתר דיוק, אף אדם שפוי לא צריך לעשות זאת – מבלי שיבהיר לעצמו מה הוא מעוניין להשיג באמצעותה ואיך בכוונתו לנהל אותה". החשיבה על מצב הסיום הרצוי אינה ניתנת להפרדה מהשימוש בכוח; מלחמה מנותקת ממטרות מדיניות אינה אלא מעשה של הרס מרושע.

כמובן, תגובה אחת לכישלון האמריקני בהשגת המטרות בעיראק ובאפגניסטן הייתה הרעיון הנוח שארצות-הברית יכולה פשוט להימנע משימוש בכוח צבאי. אבל זהו יצור דמיוני. כפי שטוענת שאדלו, "המשחק המבולגן של מה שתוקידידס כינה בשם 'הפחד, הכבוד והאינטרסים שמתפוצצים לכדי מלחמה' הוא ככל הנראה מעבר לשליטתם של מנהיגים המעדיפים להימנע משימוש בכוח". מנהיגים פוליטיים תמיד יעמדו בפני ההחלטה להפעיל כוח כדי להגן על אינטרסים אמריקניים, וחלק מהחלטה זו היא השאלה כיצד ניתן להשיג מטרת סיום מדינית רצויה.

מדובר בספר חשוב. נדיה שאדלו חוקרת את הנושא זמן רב, ובעבודתה היא מצביעה שוב ושוב על כך שלנצח בקרבות ולנצח במלחמה הם דברים שונים. השפעתו של הספר עשויה להתרחב משמעותית עם מינויה האחרון של המחברת לתפקיד בצוותו של היועץ לביטחון-לאומי של טראמפ, הרברט מקמאסטר, קצין יוצא-דופן שהוכיח כי הוא מבין היטב את העקרונות שבהם היא דוגלת.

ארצות-הברית אינה מחויבת "לצאת לעולם בחיפוש אחר מפלצות שאותן יש להשמיד", ואפילו לא לקדם דמוקרטיה בעולם באמצעות "בניית-אומות". אבל יש סיכוי טוב שיהיו לנו הזדמנויות להשתמש בכוחות הצבאיים שלנו כדי להגן על האינטרסים האמריקניים. קובעי המדיניות צריכים לשים לב היטב לספר 'מלחמה ואמנות השלטון'. נרצה בכך או לא, מלחמה היא חלק מהפוליטיקה הבינלאומית, ואם ארצות-הברית מבקשת להימנע מלחזור על השגיאות שעשתה בעיראק ובאפגניסטן, כדאי שהאחראים על עיצוב המדיניות האמריקנית, הצבאית והאזרחית, יפנימו את אבחנותיה של נדיה שאדלו.

______________

מקובין תומאס אוונס, דיקן אקדמי במכון למדיניות עולמית בוושינגטון, הוא מחבר הספר "היחסים האזרחיים־צבאיים של ארצות הברית לאחר ה־11 בספטמבר". המאמר פורסם במגזין 'וויקלי סטנדרד'. תרגום: שאול לילוב

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

9 תגובות למאמר

  1. אני לא רואה קרב אחד שהאמריקאים ניצחו מלבד אולי בוסניה,שבה היה קרב
    בין צדדים אחרים וארה"ב התערבה ללא שום סיבה או הגיון נגד יריבים מאד חלשים.
    חוץ מזה,ארה"ב לא ניצחה שום קרב מאז מלחה"ע ה 1.
    במלח"ע ה 2 ברה"מ ניצחה את הזירה הצבאית בצורה מוחצת ואילו ארה"ב ניצחה
    בצורה מוחלטת מבחינה מדינית.
    חוץ מזה,ארה"ב מובסת צבאית ומדינית בכל עימות שהיא משתתפת בו מאז 1945.
    ארה"ב לא מסוגלת להלחם מלחמה אמיתית שלא מבוססת על כתישה אווירית.
    ויש מגבלה למה אפשר לעשות מהאוויר,אלא אם כן משתמשים באטום.
    יכול להיות שזו הבעיה,חוסר הנכונות להשתמש באטום הרבה יותר.
    ארה"ב היא מעצמה שלא ממש מפחדים ממנה צבאית.
    מפחדים מהכוח הכלכלי שלה,לא מהצבא שלה (שהוא דפוק לגמרי,צריך להודות).

    לגבי הקשקוש של "שליטה באחרים" אסור לשכוח שמחצית ארה"ב,מה שכונה פעם "מדינות הדרום"
    נמצאת תחת כיבוש ושעבוד כבר 150 שנה.

    כל עוד המלחמה היא תחרות טכנולוגית,כלומר עימות באוויר או בים,ארה"ב תסתדר.
    ברגע שיש עימות קרקעי,ארה"ב כמעט בוודאות תפסיד.

    ארה"ב היא מדינת שפע.שפע מייצר אוכלוסיה פחדנית,נהנתנית,רכרוכית ומפונקת.
    הטירונות יכולה לקחת אנשים ולפתח את מסת השריר שלהם או לשפר את היכולת האירובית שלהם.
    היא לא יכולה לשנות את מה שעיצב את האנשים האלה מלידה : תרבות של נוחות ושפע.

    1. שני חלקים בתשובה שתלויים שמזנקים את ההסבר. 1) מחיר דמים יקר 2) מחיר הדמים הזול.
      אי אפשר להחזיק אלפי לוחמים אמריקאים כאשר כל נפגע הוא נרשם בקפידה (הוא בצדק ) וכמובן השמאל שסופר כל חייל ודוחף ליציאת הכוחות ( יש לציין שבוש קיבל החלטה אמיצה ולמרות הנפגעים הרבים החליט להוסיף עוד 30 אלף חיילים כאשר הייתה אווירה נגד המלחמה, וכן הוא הצליח לייצב את המצב והוריד בדרמטיות את הנפגעים ). 2) הצד השני שלא אכפת לא מנפילת הרודן ואין לו שום חשיבות לדם שיישפך כאשר הם רוצים להרוג כמה שיותר והדם זה הכי זול.

    2. ואו, כמה אי דיוקים וחצאי עובדות בתגובה אחת:
      ארה"ב ניצחה גם ניצחה במלחמת העולם השניה מבחינה צבאית. מי בדיוק נחת בנורמנדיה? ומי ניצח בקרבות הימיים והיבשתיים באוקינוס השקט? דוקא מבחינה מדינית ארה"ב והמערב יצאו מהמלחמה במצב לא כל כך טוב, והם ויתרו לברה"מ על כל מזרח אירופה (מה שוינסטון צ'רציל כינה בנאומו המפורסם "מסך הברזל שירד על מזרח אירופה").
      הלאה: מלחמת קוריאה הייתה מורכבת ולא הייתה בה הכרעה חד משמעית, אך היו בה מהלכים אמריקניים מוצלחים לרוב. בסופו של דבר, גם מבחינה מדינית, היא הסתיימה בניצחון אמריקני מעצם היכולת להשאיר מדינה בהשפעה מערבית בתוך יבשת אסיה וצמוד לסין, ברה"מ וצפון קוריאה.
      במלחמות המפרץ, הראשונה והשניה, באפגניסטן וגם בפלישה לגרנדה (1983) פעלו כוחות יבשתיים אמריקנים בסדרי גודל שונים והוכיחו יכולות טובות למדי. בכל המקרים הנ"ל הם ניצחו צבאית באופן חד משמעי. הבעיה באפגניסטן ובעיראק הייתה בעיית "היום שאחרי", שאליה מתייחס המאמר.
      הצבא האמריקני אינו "דפוק למדי", ואין לי מושג מאיפה ההגדרה הלא נכונה והלא ברורה הזו. מדובר בצבא גדול ורב יכולות, שיש לו כמובן גם בעיות, אך הוא עדין צבא רציני , ולדעתי גם די מפחיד את כל מי שעומד מולו.
      ענין "מדינות הדרום" בארה"ב: הן חלק מארה"ב כבר 150 שנה, ורוב מכריע מאוכלוסייתן מרוצה מכך מאד. אז על איזה כיבוש אתה מדבר?
      ולסיום: מדינות דמוקרטיות וחופשיות הן לרוב עשירות יותר ובעלות רמת חיים גבוהה יותר ממדינות טוטליטריות. אם אני מבין נכון, לשיטתך הן "מדינות שפע" ולכן אוכלוסיתן חייבת להיות "רכרוכית ומפונקת". לפיכך אתה קובע באופן דטרמיסטי שדינן להפסיד תמיד בקרב מול מדינות אלימות ודכאניות. לדעתי זו מסקנה מוטעית וגם מסוכנת, מפני שמה שנובע ממנה יכול להוביל להעדפת שלטון אלים ודכאני על פני שלטון חופשי.

    3. 1. ארהב ניצחה את המלחמה ביפן
      2. ארהב היתה חיונית לברית המועצות במלחמת העולם השניה – היא סיפקה לה עשרות אלפי טנקים, משאיות, מטוסים, מזון, וכו'. בלעדיה, בשנים 1941-1943 ברית המועצות היתה קורסת.
      3. מרגע שגרמניה הנאצית וויתרה על פיתוח פצצת האטום – גורלה נחרץ גם ללא ברית המועצות, זה היה רק ענין של זמן מרגע שהגרמנים איבדו את העליונות האווירית שלהם באירופה
      3. נראה לי שאתה לא מכיר לעומק את התרבות האמריקאית, זו לא אוכלוסיה פחדנית כלל – האתוס הלאומי שלהם הוא האתוס של כיבוש המערב בהתכתשות בילתי פוסקת הם האינדיאנים. השפע אצלם לא כרוך ברכרוכיות

  2. וגם לא עוזר כשבוחרים בעלי ברית מפוקפקים. מי שמשקר לעצמו ורואה בפקיסטן בעלת ברית שתגן על האינטרסים שלו, שלא יתפלא שההישגים של החורף נמחקים כל קייץ.

  3. את שמו של ההיסטוריון הצבאי הבריטי (סקוטי) Hew Strachan מבטאים "הְיוּ סְטְרוֹן" ולא "סטראכן". אני יודע – אני מכיר אותו אישית. ונא לא לשכוח את תואר האצולה שקיבל לאות הוקרה על הישגיו האקדמיים – "סר היו סטרון".

    1. כתב ספר מרתק על מלחמת העולם הראשונה. שווה (לדעתי) לספר שכתב ג'ון קיגן על המלחמה. תספר לו על זה…

  4. ואולי גם חלק ממה שנראה כשלונות שלארה"ב זה דברים שהיא עצמה גרמה להם.

  5. "This Kind of War" – מי שמוצא את הספר בחנות ספרים משומשים, שלא יהסס ויקנה אותו. מחקר מצוין על מלחמת קוריאה ומעבר לה.