לעבור מהכלה להשמדה: המאבק בטרור איננו עוד מבצע משטרתי לאכיפת חוק, אלא מלחמה שמטרתה צריכה להיות מיגור האויב
הרשו לי לחלוק איתכם כמה שגיאות גסות במיוחד שהתפרסמו במאמר המערכת של ה'ניו יורק טיימס'. אני עושה זאת משום שהסנטימנט הזה איננו נחלתו של ה'טיימס' בלבד; הפיסקה הבאה מייצגת באופן מושלם את הגישה המוטעית למאבק בטרור.
כך כתבו עורכי העיתון בעקבות הפיגוע הגדול בשבוע שעבר במנצ'סטר:
למרות ההלם והאבל, חשוב להכיר בכך שהתקפה זו היא ניסיון לזעזע עד היסוד את בריטניה, ומכאן שגם את יתר מדינות אירופה והמערב, וכן לעורר רצון לנקמה ושאיפה לביטחון מוחלט, עד כדי כך שהתגובה המקוּוה תמחק את הערכים הדמוקרטיים היקרים ביותר ותחסל את האפשרות להכיל חברות מגוונות.
ובכן, ההפך הוא הנכון. בריטניה צריכה לחתור לנקמה. ואם טרוריסטים רוצים לעורר עימות גדול במזרח התיכון, המערב צריך להיענות לכך ולהשיב מלחמה שערה כפי שהטרוריסטים משתוקקים לה. למה? כי הם יפסידו. הם יישחטו. הם יוצגו כפי שהם, נוכלים אלימים.
ברקע הסנטימנט הזה של ה'טיימס' עומדת האמונה המתמשכת והמוטעית, שלפיה איננו מתמודדים עם מלחמה אמתית אלא עם סוג מאתגר במיוחד של מבצע לאכיפת חוק, שבו הצבאות עומדים ברובם מן הצד, השוטרים עושים את עבודתם, והחברות מטפלות בטרור באותו אופן שהן מטפלות במופעים אחרים של אלימות פלילית.
עבור השותפים לדעה זו, התגובה הבסיסית לטרור – לצד האבל על הנרצחים ותמיכה במשפחותיהם – היא למצוא את האחראים ולהביא לכך שיישאו בעונשים הקבועים בחוק. בעיניהם, כל דבר פחות מכך הוא עדות לכישלון המשטרה. כל דבר יותר מכך – בפרט אם תגובתנו פוגעת במעגל רחב יותר מאשר האחראים לפשע – פירושה שגרמנו עוול בעצמנו ובכך הנצחנו את מעגל השנאה והאלימות.
אך במלחמה, המטרה היא שונה. במלחמה, המטרה היא להגיב למתקפה באופן מוחץ; למצוא ולהעניש את האחראים לטרור, לחסל את בני בריתם ולהשמיד את התשתית הצבאית שלהם. פעולה לוחמנית זו של זעם ונקמה – כן, נקמה – צריכה להתבצע בהתאם לדיני המלחמה, אך אלה אינם אמורים להוות מכשול בפני שימוש בכוח צבאי מכריע.
אין שום דבר רע בנקמה כשלעצמה. רק אופן ביצועה והנמען שלה מגדירים את מוסריותה ואת יעילותה. ההיסטוריה רצופה דוגמאות לזוועות שהתרחשו בשם רצון לנקמה, אך גם למקרים רבים שבהם נקמה (או איום בה) הניעה חברות שלמות להסיר איומים על חייהן ולבלום אסונות קשים אף יותר.
הקריאה לכניעה ללא תנאי במלחמת העולם השנייה הייתה חריגה מובהקת מהנורמה המקובלת בסכסוכים בין מעצמות, אך היא הובילה לתבוסתם המוחלטת של הנאציזם והמיליטריזם היפני, במקום להסתפק בנסיגות שהיו מאפשרות לגרמנים וליפנים להשתקם, להצטייד מחדש ולנסות את מזלם פעם נוספת. בנקודות רבות על ציר הזמן במהלך המלחמה הקרה, דווקא האיום בתגמול לא פרופורציונלי הוא שהשאיר את הסכסוכים על אש נמוכה, הותיר מחוץ לשדה הקרב אמצעי נשק להשמדה המונית, ובכך מנע קסטרופה של מלחמת עולם שלישית.
הטרוריסטים בונים על האיפוק המערבי
לעומת זאת, הטרוריסטים בונים על האיפוק המערבי. לעתים קרובות הם מניחים שלא נגלה נכונות לעשות את מה שנדרש באמת כדי להרוס את המקלט הבטוח שלהם, או שפשוט נתעייף מהסכסוך ובסופו של דבר ניכנע לדרישותיהם.
במערב ישנם קולות רבים מדי המייחלים לכניעה. כאשר אין די ברשויות האכיפה כדי למנוע התקפות, ולנוכח העובדה ש'הפגזות בפינצטה' הוכחו כבלתי יעילות, הם דוחקים בנו להתייחס ל"טענות הלגיטימיות" המסתתרות כביכול מאחורי הג'יהאד.
וכאן הטרוריסטים מנצחים.
המודל לנקמה מוצלחת כבר קיים. אוסמה בן־לאדן לא התכונן לתגובה אמריקנית מסיבית אחרי פיגועי 11 בספטמבר, ולא ציפה לאבד את המקלט הבטוח שלו ואת חלק הארי של לוחמיו. הוא האמין שאמריקה תגיב כפי שהגיבה קודם לכן, עם שיגורים לא יעילים של טילי שיוט, ואולי אף באותה הססנות כמו זו שלאחר קרב מוגדישו. למעשה, כך אמר בן־לאדן בעצמו כשהתראיין לעיתונאים מערביים ודיבר על חולשתה של ארה"ב. אבל הוא טעה: הוא נתקל בעוצמה האמריקנית, אל־קאעידה נהרס ואיום הטרור דעך לזמן מה.
למעשה, אפשר להבחין בדפוס עקבי באלימות הטרוריסטית. כאשר הג'יהאדיסטים משיגים מקלט בטוח, הם מסוגלים לתכנן, לאמן, לתת השראה לאחרים ולהלום. כאשר גורמים להם לצאת מחוריהם – בהפצצות מן האוויר ובפעולות קרקעיות – הם מאבדים הרבה מהאפקטיביות ומכוח המשיכה שלהם. הורד את המגף מצווארם – והם יקומו שוב.
ולכן, בריטניה, אנא התעלמי מ'הניו יורק טיימס' והתמסרי לצימאון הנקמה. טפלי בדאעש באופן של 'למען יראו וייראו', אם כי עשי זאת תוך ציות לדיני המלחמה וברוח המסורת המפוארת של הצבא הבריטי. השתמשי בכוח מדויק ומכריע כדי להרוס ערי מקלט לטרוריסטים, ורדפי את הטרוריסטים לכל מקום שאליו ינוסו. המסר יהיה ברור: הטרוריסטים שזרעו רוח, יקצרו סופה. נקמי את דם חללייך.
__________________
המאמר פורסם במגזין 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: שאול לילוב
באמת? המדיניות של ארה״ב באפגניסטן הייתה הצלחה? הושגה שם הכרעה? הצבא האמריקי חזר הבייתה מנצח? או שהוא עדיין מדשדש בבוץ הזה כבר מעל חמש עשרה שנה ולא יודע איך לצאת? אבל אל תתנו לעובדות להפריע לצהלות הנקמה שלכם.
הצבא האמריקני בהחלט ניצח באפגניסטן, הוא ניצחכבר בתחילת המלחמה. זו הייתה הנקמה, והיא פעלה להפליא. הבעייה היא שבמקום להסתפק בכך, להכתיר שם דיקטטור שפוי (כמו א-סיסי במצריים) ולצאת, האמריקנים החליטו לתקן את אפגניסטן ולהפוך אותה לדמוקרטית. זו הייתה שגיאתם הגדולה – לא הנקמה, אלא הניסיון האווילי ל"תיקון עולם"; קודם בסגנון הנאו-שמרני המגושם והכושל של בוש, ואחר כך בסגנון הקומבייה המגוחך המטופש של אובמה. התוצאה היא שמחיילים, האמריקנים הפכו לעובדים סוציאלים, ועד היום הם שוחים להם במרץ בים הצואה האיסלמית, שמאיים להטביע אותם.
אבל מבחינתך, ברור שמוטב היה לא לעשות כלום. רק לשבת בנחת על התחת, ולראות כיצד אל-קעידה מוציא עוד ועוד פיגועי ענק, בחסות הטאליבן. הפלת מגדלי התאומים? קטן עליך. ואם ארה"ב הייתה משאירה את אירגוני הרצח הללו לנפשם, זה היה קטן גם עליהם. הם היו גדלים ומתחזקים להם ללא הפרעה, ומהפלת מגדלים, היו עוברים לשימוש בנשק כימי ובפצצות מלוכלכות, ופוגעים בעזרתם בערים שלמות. לפי התסריט החביב הזה באמת לא היו שום קרבות באפגניסטן, ואיש לא היה נהרג שם. כל הקורבנות היו בארה"ב.
אבל מה זה משנה? בעולם הדימיוני שלך, הדבר היחיד שחשוב הוא שה"קולוניאליסטים" המרושעים מן המערב ילמדו להיות נחמדים וסובלניים, לא יפגעו במוסלמים המסכנים ולא "יצהלו צהלות נקמה".
כמה קל להטיף לאחרים. המקלדת לא מדממת ולא כואבת.
שהכותב יבחן את ההסטוריה. טרור נכנע כמעט תמיד להסכמים פוליטיים. ראה מאו מאו בקניה. ראה המחתרות השמאלניות/קומוניסטיות בדרום אמריקה.
מדובר במאבק על ערכים ותפיסת עולם לא מדובר בנקמות.
לגבי מלחמת העולם השניה. אם גרמניה לא היתה במצב כלכלי כמו שהביאו אותה הסכמי הכניעה ב 1918 יתכן שפסיכי כמו היטלר לא היה משתלט על המדינה.
ובאשר לישראל. ניתן לראות שישראל לא מחפשת נקמה. רק לשמור על הטרור על אש קטנה ככל שניתן. זו חוכמת המנהיגות לחשוב ולא לצאת מהכלים.
ההסכמים הפוליטיים מגיעים רק לאחר שהטרור קרוב להשמדתו (כך בדוגמאות שהבאת) ורק לאחר מספר שנים של מלחמת חורמה שבמהלכה מנהיגי הטרור מבינים בחוסר התוחלת של דרכם הצבאית, ובהשמדתם המתקרבת.
לגבי גרמניה – אתה מדבר על תקופת השפל הכלכלי העולמי בכל העולם – כמעט כל המדינות המפותחות סבלו מעשור של בעיות כלכליות וחוסר יציבות פוליטית. גרמניה, באמצעות ההיפר-אינפלציה הצליחה להשתמש בשפל כמנוף למחיקת החובות שלה מהסכם וורסאי.
שמירת הטרור על אש קטנה אינה ענין חכם או מוסרי , בטווח הארוך נזקי הטרור מצטברים, האזרח מבין שהשלטון מפגין חוסר אונים או חוסר ענין בהגנתו, ושואף להחליף את השלטון. הפוליטיקאים יודעים היטב ש"הכלה" של סידרת פיגועים תביא להחלפתם, אפילו בתוך המפלגה שלהם.
ההסכמים הפוליטיים מגיעים רק לאחר שהטרור קרוב להשמדתו (כך בדוגמאות שהבאת) ורק לאחר מספר שנים של מלחמת חורמה שבמהלכה מנהיגי הטרור מבינים בחוסר התוחלת של דרכם הצבאית, ובהשמדתם המתקרבת.
לגבי גרמניה – אתה מדבר על תקופת השפל הכלכלי העולמי בכל העולם – כמעט כל המדינות המפותחות סבלו מעשור של בעיות כלכליות וחוסר יציבות פוליטית. גרמניה, באמצעות ההיפר-אינפלציה הצליחה להשתמש בשפל כמנוף למחיקת החובות שלה מהסכם וורסאי.
שמירת הטרור על אש קטנה אינה ענין חכם או מוסרי , בטווח הארוך נזקי הטרור מצטברים, האזרח מבין שהשלטון מפגין חוסר אונים או חוסר ענין בהגנתו, ושואף להחליף את השלטון. הפוליטיקאים יודעים היטב ש"הכלה" של סידרת פיגועים תביא להחלפתם, אפילו בתוך המפלגה שלהם.
לא, המקלדת לא מדממת ולא כואבת. אנחנו מדממים וכואבים, כל פעם שאנחנו מנסים בטיפשותנו "להכיל" טרור במקום לחסל אותו. אכן, קל מאוד להטיף לאחרים, ללא שום קשר למציאות. זה בדיוק מה שאתה עושה.
התגובה שלי תתחלק ל 2 חלקים:
1. תשובה
2. הערות – הערות שוליים עם הפניה למקורות מידע רלוונטיים.
תשובה:
הניסיון לאורך כל ההיסטוריה האסלמית מוכיח, שההשהיה (הזמנית) בג'יהאד הייתה תמיד כשהצד המוסלמי ראה את עצמו בעמדת חלשה (מנקודת ראותו, לא מנקודת הראות של הצד הלא מוסלמי)- הערה 1.
כשהצד המוסלמי ראה את עצמו שוב חזק, הוא שוב חידש את הג'יהאד. לכן אני מסכים עם הכותב, ואני אוסיף ואומר שבריטניה צריכה לשאול את עצמה, איך דמוקרטיה יכולה לשאוף למה שאני קורא "חזון הבלתי מנוצחים" – להצטייר כבלתי מנוצחים כל הזמן, כדי שההשהיה הזמנית בג'יהאד, תיהפך דה פקטו להשהיה לנצח (הערה 2).
התשובה לדעתי נעוצה ביד קשה נגד מעסיקים שמעסיקים ללא היתר מסתנני עבודה, והימנעות מלתת להם קצבאות רווחה (בהתרעה מראש). ייתכן גם שיהיה צורך לעודד את פעילי זכויות המסתננים לגור בשכונות הקשות שהמסתננים מרוכזים בהן, בתקווה שיתפקחו, או שצביעותם תיחשף (אם יסרבו לגור שם למרות ההטבות).
הערות:
הערה 1 – עמנואל סיוון התנגשות בתוך האסלאם 2005 עמודים 43 עד 44.
Majid Khadduri War and peace in the law of islam 1955 page 65
הערה 2 –ראו קישור להלן עמוד 41 (כותרת משנה "והפתרון") עד 42:
http://www.acpr.org.il/nativ/articles/2002_2_sharon.pdf
את הטרור יש לנצח ולרסק בכל העולם המערבי כולו וכמובן בראש וראשונה בישראל
תוכנית השלום שלי: נצחון ישראלי
נצחון כזה יגיע רק כאשר כל המערב,ובראש ובראשונה אזרחי ומנהיגי ישראל יתחילו לחשוב ולדבר על כל במה עולמית ומקומית בצורה חדשה ואחרת,ולצאת סופית מהקבעון המחשבתי המקפיא ומעלה העובש,בתוכו פועלים כל מנהיגינו ומנהיגי העולם החופשי.
סיפורי הפוגי על תהליכי שלום ומשאים ומתנים,הקמת מדינות ויצירת פתרונות לא ריאליים תוביל רק להמשך והחמרת האסונות הניחתים על ראשנו.
יש רק אלטרנטיבה אחת ואין בלתה:רק ריסוק מוחלט של האויב יביא נצחון אמיתי ושקט לאיזור.
תוכנית השלום שלי: נצחון ישראלי/מאת דניאל פייפס
נשונל פוסט
29 באפריל, 2010
http://he.danielpipes.org/article/8337
המאמר המקורי באנגלית: My Peace Plan: An Israeli Victory
תרגום לעברית: דוד בר-חיים
שר הבטחון הישראלי אהוד ברק הכריז החודש שישראל מוכרחה לסגת משטחים פלשתיניים. "העולם אינו מוכן לקבל – ולא נצליח לשנות זאת ב-2010 – את הציפייה שישראל תשלוט בעם אחר לעוד כמה עשרות שנים", הוא אמר. "זהו דבר שאינו קיים בשום מקום בעולם".
האם הוא צודק?
האם קיימת אפשרות לשלום? ואם כן, באיזו מתכונת?
אלו השאלות שהצגנו בפני כותבי הנשונל פוסט בסדרה "מהי תוכנית השלום שלך?".
תוכנית השלום שלי פשוטה. נצחון, ורק נצחון, מייצר נסיבות המוליכות לשלום.
ההיסטוריה מאשרת שמלחמות מסתיימות כאשר צד אחד נכנע והצד השני מנצח. ההגיון מחייב שכך יהיו פני הדברים, כי כל עוד שני הצדדים שואפים להשיג את מטרותיהם, הלוחמה תימשך או עלולה להתחדש.
נצחון בתור מטרה אינו מושג חדש. סון צו, האסטרטג הסיני הקדום, יעץ שבמלחמה "תהא מטרתך הגדולה – נצחון".
ריימונדו מונטהצוקולי, אוסטרי מן המאה ה-17, קבע כי "היעד במלחמה הוא נצחון".
קארל פון קלאוזביץ, פרוסי שחי במאה ה-19, הוסיף ש"המלחמה היא מעשה אלים שמטרתו לכפות על האויב למלא אחר רצוננו".
וינסטון צ'ר'ציל אמר לעם הבריטי: "אתם שואלים: מהי מטרתנו? אני יכול להשיב לכם במילה אחת: נצחון – נצחון – בכל מחיר, נצחון, למרות האימה, נצחון, גם אם הדרך תהיה ארוכה וקשה".
דווייט ד' אייזנהאור העיר ש"במלחמה אין תחליף לנצחון".
תובנות אלו מן העבר תקפות גם היום, כי למרות השינויים בכלי הנשק, הטבע האנושי נשאר כפי שהיה.
נצחון פירושו לכפות את רצונך על האויב, לאלץ אותו לנטוש את המטרות למענן נלחם.
הגרמנים, שהוכרחו להיכנע במלחמת העולם הראשונה, לא נטשו את שאיפתם לשלוט על אירופה וכעבור מספר שנים שמו את מבטחם בהיטלר להשיג מטרה זו.
לניירות חתומים אין משמעות אלא אם צד אחד לעימות מרים ידיים: מלחמת ויאטנם נסתיימה לכאורה ב-1973 בדרכים דיפלומטיות, אבל שני הצדדים המשיכו לדבוק במטרות מלחמתם עד שהצפון זכה בנצחון ב-1975.
המפתח הוא כח רצון: יירוט מטוסים, השמדת טנקים, ריקון מלאיי תחמושת, הברחת חיילי האויב ותפיסת שטחים אינם מכריעים לבדם כל עוד אינם מלווים בקריסה פסיכולוגית.
התבוסה של צפון קוריאה ב-1953, של סדאם חוסיין ב-1991, ושל הסונים העיראקיים ב-2003 לא תורגמו לייאוש.
לעומת זאת, הצרפתים ויתרו באלג'יריה ב-1962 למרות יתרון על האויב הן בכח אדם והן בנשק, כפי שויתרו האמריקנים בויאטנאם ב-1975 והסובייטים באפגניסטאן ב-1989.
המלחמה הקרה נסתיימה ללא הרוגים כלשהם.
בכל המקרים הנ"ל, למובסים היו מאגרי נשק גדולים, צבאות, וכלכלות מתפקדות. מה שאזל להם היה כח רצון.
כך גם במקרה שלנו, העימות הערבי-ישראלי יגיע לסיומו רק כאשר צד אחד יתייאש.
עד היום, על אף סבבי מלחמה חוזרים ונשנים, שני הצדדים ממשיכים לדבוק במטרותיהם.
ישראל נלחמת כדי שאויביה ישלימו עם קיומה, ובד בבד אויבים אלה נלחמים כדי לחסל את ישראל.
מטרות אלה הן עקרוניות, בלתי משתנות וסותרות זו את זו.
האפשרויות היחידות לשלום הן השלמת הערבים עם קיומה של ישראל או חיסולה.
כל צופה מן הצד חייב לבחור באחד משני פתרונות אלה.
אדם מתורבת ירצה שישראל תנצח כי מטרתה היא הגנתית, לגונן על מדינה קיימת ומשגשגת.
מטרת ההשמדה של אויביה אינה אלה ברבריות טהורה.
במשך כמעט 60 שנה, הערבים המתנגדים לקיומה של ישראל, והאיראנים ואנשי השמאל שהתלוו אליהם מאוחר יותר, השתדלו לחסל את ישראל בדרכים שונות ומגוונות: הם פועלים כדי לחתור תחת הלגיטימיות שלה מבחינה אינטלקטואלית, להציף אותה דמוגרפית, לבודד אותה כלכלית, למנוע ממנה להתגונן בדרכים דיפלומטיות, להילחם בה קונבנציונלית, לשבור את רוחה באמצעות טרור, והם מאיימים להחריב אותה בנשק להשמדה המונית.
אויבי ישראל פעלו ופועלים בכיוונים אלה במלוא המרץ והעוז, אולם ללא הצלחה מרובה.
למרבה האירוניה, במשך הזמן ולאור ההתקפה המתמדת על ארצם, הישראלים החלו לשכוח שצריך לנצח.
הימין בישראל פיתח דרכים לנצח כביכול, המרכז ערך ניסויים בפייסנות וצעדים חד-צדדיים, והשמאל שקע ברגשי אשם והאשמה עצמית.
מעטים הם הישראלים המבינים שהמלאכה האמיתית הנדרשת היא – השגת הנצחון והכנעת כח הרצון של האויב עד שישלים עם קיומה של המדינה היהודית כעובדה קיימת.
למרבה המזל, ישראל מוכרחה להביס רק את הפלשתינים, ולא את כל הערבים או המוסלמים בעולם ,שילכו בעקבות הפלשתינים לכשישלימו עם קיומה של ישראל.
כמו כן, למרות המוניטין של הפלשתינים כבעלי סבולת גבוהה, ניתן לנצחם. אם אפשר היה להכריח את הגרמנים והיפנים להיכנע ב-1945, האם סביר להניח שהפלשתינים חסינים בפני תבוסה?
ישנם כמובן מכשולים רבים בדרכה של ישראל אל הנצחון. האופציות שלה מוגבלות על ידי ציפיות בינלאומיות (של מועצת הבטחון של האו"ם למשל), ובפרט על ידי המדיניות של בעל בריתה העיקרי, הממשל של ארה"ב.
על כן, כדי שירושלים תנצח, דרוש שינוי במדיניותן של ארה"ב ושל מדינות מערביות אחרות. ממשלות אלה צריכות להפציר בישראל לפעול להשגת נצחון על ידי שכנוע הפלשתינים שהם הפסידו במערכה.
פירוש הדבר שצריך לפעול כדי לתקן את הרושם שנוצר בעקבות תהליך אוסלו (1993-2000) והנסיגות מלבנון ועזה (2000-2005) שישראל חלשה.
בשלושת השנים הראשונות לכהונתו של אריאל שרון כראש ממשלה, 2001-2003, נדמה היה שישראל עלתה שוב על דרך המלך, ועמידתו האיתנה באותה תקופה היוותה התקדמות של ממש במלחמתה של ישראל.
רק כאשר הסתבר לקראת סוף 2004 ששרון אכן מתכוון לסגת חד-צדדית מעזה נתעודד מצב רוחם של הפלשתינים וההתקדמות של ישראל נבלמה.
כהונתו של אהוד אולמרט כראש ממשלה החלישה את ישראל, ובשנה החולפת בנימין נתניהו הצליח לשקם את המצב חלקית בלבד.
למרבה האירוניה, נצחון ישראלי יביא בעקבותיו תועלת גדולה יותר לפלשתינים מאשר לישראל.
הישראלים ירוויחו כמובן מכך שייפטרו ממלחמה אטביסטית, אבל מדינתם הינה חברה מתפקדת ומודרנית.
עבור הפלשתינים, לעומת זאת, נטישת חלומם הפרימיטיבי והמאוס לחסל את שכנם תעניק להם סוף סוף את ההזדמנות לטפל בגינה המוזנחת של עצמם, לפתח את החיים הפוליטיים, החברה, הכלכלה והתרבות הכל כך קלוקלים שלהם.
תוכנית השלום שלי, איפוא, תסיים את המלחמה וגם תועיל לכל המעורבים במישרין.
http://he.danielpipes.org/article/8337
לכל החברים המלומדים בדיון חסר עומץ להכיר בעובדה אחת פשוטה אשר תכריע את המלחמה בג'יהאד והיא התשתית הטרור איסלמי האמיתית – אוכלוסיה המוסלימית. השורש של הטרור לא נעוץ לא באידאולוגיה של הקבוצה כזו או אחרת בתוך האיסלם אלה באיסלם עצמו, כדת אשר קיבלה בכורה מיד "הנביא" מוחמד וכל השאר עבדים וכופרים. סטטיסטיק רשמית אומרת שכ-20% מהם תומכים בטרורה ושאר לא.לא לתמוך זה לא בדיוק להתנגד ועל התשתית הזו נשען הטרור האיסלמי, רק הפרדה פיזית ומוחלטת של האוכלוסיה המוסלמת
מאוכלוסיה המערבית תאפשר להלחם ביעילות בטרור.בכל השאר הדרכים יהיה ניתן לרשום נצחונות פה ושם אבל תמיד הטרור יקום ויכה שוב ביתר שאת.
אלכס אתה צודק בהחלט. יש לפתור את הבעיה כך: להוציא את הקוראן אל מחוץ לחוק כספר המטיף לרצח ואז יאולצו המוסלמים לחזור לשישים ושבע מדינות האיסלאם ושם לעסוק בדבר היחידי שהם לומדים מננו לעשות: להרוג זה את זה. רק כך ניתן יהיה להציל את העולם המערבי מאימת האיסלם. השקרנים המפיצים רמאויות שרק קבוצה זו או אחרת היא קיצונית ושהרוב הם מאמינים רגועים וליברלים צריכים להישפט על הובלת העולם אל חורבנו.