אפריקה בוערת, והלהבות מלחכות את אירופה

אנטוניו טאיאני, נשיא הפרלמנט האירופי, החליט לא לשתוק יותר. בראיון שהעניק בסוף השבוע ליומון האיטלקי 'איל מסאג'רו' התריע הפוליטיקאי האיטלקי השמרני במילים שאינן משתמעות לשתי פנים, כי אם לא יינקטו צעדים מיידיים לעצור את התופעה – בחמש השנים הבאות יציפו את אירופה מיליוני מהגרים אפריקנים, בזרם אנושי שינוע לעבר היבשת ב"ממדים תנ"כיים".

"גידול אוכלוסייה, שינויי אקלים, התפשטות המדבר, מלחמות, רעב – אלה גורמים שמאלצים אנשים לעזוב", אמר טאיאני. "כשאנשים מאבדים תקווה, הם נוטלים על עצמם את הסיכון של חציית מדבר הסהרה והים התיכון. מבחינתם נורא יותר להישאר בבית, שם הם מתמודדים עם סכנות נוראות. אם לא נתמודד עם הבעיות הללו בקרוב, נמצא את עצמנו עם מיליוני אנשים על סף דלתותינו. היום אנחנו מנסים לפתור בעיה של כמה אלפים, אבל אנחנו חייבים לגבש אסטרטגיות התמודדות מול כמה מיליונים".

שנתיים בלבד לאחר "משבר הפליטים" שזעזע את אירופה, ניצבות מדינות האיחוד בפני משבר חדש: מתחילת השנה נרשמה עלייה משמעותית במספרי המהגרים הלא-חוקיים שחצו את מימי הים-התיכון והגיעו לחופי איטליה וספרד. לפי נתוני סוכנות ההגירה הבינלאומית, במחצית הראשונה של 2017 הגיעו מצפון אפריקה לאיטליה כ-85 אלף איש. בתקופה המקבילה בשנת 2016, שהייתה שנת שיא בעשור הנוכחי, הגיעו לחופי אירופה כ-60 אלף מהגרים מאפריקה. מדובר בעלייה של כ-30 אחוזים (בכל שנת 2016 הגיעו כ-181 אלף; ההגירה גדולה יותר בחודשי הקיץ).

מאז 2010 הגיעו לאיטליה יותר מ-700 אלף מהגרים לא חוקיים מאפריקה, רובם לאחר התמוטטות משטרו של מועמר קדאפי בלוב. לפי דיווחיהם של ארגונים בינלאומיים, בימים אלה ממתינים לתורם במדינה הצפון-אפריקנית, השסועה בין מיליציות יריבות, יותר ממיליון מהגרים לא חוקיים המבקשים לחצות את הים התיכון לעבר איטליה בכלי שיט רעועים. רבים מכלי השיט הללו אינם עומדים בנטל האנושי המועמס עליהם. מתחילת 2017 טבעו למוות יותר מ-2,000 איש במהלך ניסיונות לחצות את הים לאיטליה – ממוצע של 11 קורבנות ביום. אנשים אלה כבר חוו סבל ועינויים בדרכם הארוכה ללוב ובמהלך שהייתם בה: אלימות, מחסור במזון ובמים, ניצול מיני, עבודה בכפייה, מכירה לעבדות ולזנות.

סחר בבני אדם

מלחמת האזרחים הפכה את לוב למרכז בינלאומי של כנופיות "סחר אדם". נחלי האדם מגיעים ללוב ממדינות מערב אפריקה – מאלי, סנגל, גינאה, חוף השנהב וניגריה; וממזרחה – סודן, סומליה, אריתריאה ומצרים. בחלק מהמדינות הללו שוררים תנאים פוליטיים העשויים להעניק למגיעים לאירופה מעמד של פליט, אך על-פי-רוב מדובר ב"מהגרים כלכליים", כלומר אנשים המבקשים להגיע לאירופה כדי לשפר את תנאי חייהם. למשל, ניגריה: בצפון המדינה, באזורים הנוצריים, מטיל ארגון הטרור האסלאמיסטי 'בוקו חראם' את אימתו על האוכלוסייה המקומית; אך רוב המגיעים לאירופה מניגריה באים דווקא מאזורים שמחוץ לשליטתו של ארגון הטרור, והם על-פי-רוב מוסלמים.

רבים מהמהגרים משלמים אלפי דולרים ויורו לכנופיות המבריחים, המשנעות אותם לעבר אירופה מבלי להעניק ערבות כלשהי שהמסע יסתיים בשלום. אלה שאין להם כסף מוכרים עצמם מראש לזנות או לעבדות באירופה. לפי הערכות של גופים בינלאומיים, תעשיית ההברחות ו"סחר האדם" מגלגלת 35 מיליארד דולר בשנה רק באגן הים-התיכון.

המבריחים ו"סוחרי האדם" מתאימים את עצמם ואת דרישותיהם הכספיות לתנאים המשתנים. לפני שלוש שנים החליט האיחוד האירופי להקים כוח ימי שיפעל להצלתם של מהגרים, המסכנים את חייהם בחציית הים התיכון. לשם כך הוגדר "אזור הצלה" ובו מתבצעות פעולות הכוח הימי, הנמצא תחת פיקוד איטלקי. אם בעבר הבטיחו המבריחים להעביר מהגרים לא חוקיים מחופי לוב עד איטליה במחיר שהגיע ל-1,500 דולר, היום הם דורשים רק 200 דולר עבור השטת המהגרים עד ל"אזור ההצלה".

בחודשים האחרונים אובחנה הסטה מסוימת של הזרם האנושי הנע מאפריקה לאירופה, מציר ההברחות הלובי לציר ההברחות המרוקני – כלומר מאיטליה לספרד. מספרי המגיעים לספרד אמנם נמוכים בהרבה – מדובר רק בכמה אלפים לשנה, הודות לגדר הפרדה האימתנית שהרשויות הספרדיות הקימו סביב לשטחי המובלעות הספרדיות בצפון מרוקו. עם זאת, בשנה שעברה הגיעו לספרד כ-7,000 מהגרים ופליטים מאפריקה – עלייה של 75% בהשוואה ל-2015, שנת "משבר הפליטים". ביוני השנה נרשמו בספרד 1,600 מהגרים מאפריקה. הצפי הוא שהשנה יגיעו לספרד יותר מ-11 אלף מהגרים אפריקנים. רוב המגיעים הם צעירים מגינאה, חוף השנהב, גמביה וקמרון. שוב, אלה אינם "פליטים" אלא מהגרים כלכליים.

למסתובב ברחובות רומא קשה שלא להבחין בהשפעתה של ההגירה ההמונית מאפריקה על העיר. מאות אפריקנים שזה עתה הגיעו, בהם כאלה שעושים את דרכם למדינות אחרות באיחוד האירופי, לנים ברחובות, בגנים ציבוריים או במדרכות סביב לתחנת הרכבת הראשית "טרמיני". מחקרים שונים מצאו קשר ישיר בין העלייה בפשיעה ברחבי איטליה לעלייה במספר המהגרים הלא חוקיים מאפריקה.

המנדט הנוכחי של הכוח הימי מחייב להעביר את המהגרים אך ורק לחופי איטליה, אך איטליה, המתמודדת עם קשיים כלכליים המאיימים על יציבותה, מתריעה שאיננה יכולה לעמוד עוד לבדה בנטל הטיפול בגלי המהגרים מאפריקה. ממשלת רומא ביקשה מחברות האיחוד האירופי להרחיב את המנדט של כוח ההצלה הימי האירופי ולאפשר לו להפנות את המהגרים למדינות אחרות. הבקשה האיטלקית הועלתה לדיון במפגש שרי הפנים האירופיים בשבוע שעבר באסטוניה, אך שרי הפנים של גרמניה, הולנד, בלגיה וספרד דחו אותה, מחשש שהיא תגרום להגברת תנועת ההגירה מאפריקה.

פתאום כולם הומוסקסואלים

מדינות המערב, גם העשירות שבהן, אינן יכולות עוד להרשות לעצמן לקלוט את מיליוני האנשים הזורמים אליהן ומהווים ברובם נטל כלכלי, חברתי ותרבותי. הניצול לרעה של המונח "פליטים" גורם למצב שבו גם חברות אירופיות שהיו פתוחות יחסית לקבל פליטים הנמלטים על חייהם מפני דאעש וארגוני טרור אחרים, שינו את יחסן. בהקשר זה, הביטוי "הספינה מלאה" נשמע יותר ויותר. העלאת פליטים ומהגרים נוספים על סיפונה של אירופה עלולה לגרום לטביעה המונית.

במסגרת ועידת ה-G20 שהתקיימה בסוף השבוע בהמבורג, ניסתה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל לשכנע את מנהיגי הכלכלות הגדולות בעולם להפנות תשומת לב למצב באפריקה, ולהסכים על תוכנית פעולה מיוחדת להתמודדות עם בעיות השורש של ההגירה ההמונית. הגרמנים דיברו על "תוכנית מרשל לאפריקה", כמו זו שאיפשרה לאירופה המערבית להשתקם מהריסות מלחמת העולם השנייה. בינתיים חזרו בהם הגרמנים מהשימוש במונח ההיסטורי, מאחר שאינם רוצים לעורר תקוות רבות מדי בבירות אפריקה. גם דיפלומטיית הרצון הטוב מבינה שיש גבולות מאוד ברורים להתגייסותו של "העולם השבע" לעזרתה של יבשת שאיננה מסוגלת לקחת אחריות על ניהולה.

הגרמנים מציעים כיום שני קווי פעולה עיקריים: הקמת "מרכזי הגירה" בדרום לוב, שירכזו את הטיפול בגלי המהגרים ויבדקו מי מהם זכאי להיקלט באירופה. קשה לראות כיצד תעשיית ההברחות וסחר האדם תאפשר ליוזמה כזו לקום. תנאי בל יעבור להתמודדות עם גלי ההגירה הוא מאבק נחוש בתעשיית המבריחים. זו מלחמה שאינה צריכה להיות רק משפטית וכלכלית – כלומר חשיפת עורקי הזרמות הכספים של כנופיות אלו וייבושם – אלא גם צבאית. במצב כזה, סוחרי האדם לא יהססו להקריב את "סחורתם" כדי להציג את הרשויות הנאבקות בהם כלא-הומניות.

ארגוני זכויות אדם למיניהם, שקיומם הכלכלי תלוי בדרמות אנושיות מעין אלה, ימהרו להפנות אצבע מאשימה כלפי הממשלות ולא כלפי "סוחרי האדם" הציניים. כבר כעת מנהלים ארגונים אלו מערכה ציבורית תחת הכותרת "גבולות פתוחים", הקוראת לממשלות לאפשר לא רק קליטה של פליטים אלא גם של מהגרים כלכליים. ארגונים אלה אחראים זה שנים לטשטוש הגבולות בין שני המונחים – "פליטים" ו"מהגרים". כל מהגר הפך בעיניהם לפליט. עורכי דין מטעמם עשו הכול כדי להסביר למהגרים איך להציג עצמם כפליטים, ולקבל את המעמד הנכסף שימנע מהם גירוש חזרה לארצות מוצאם.

דוגמה מצוינת ל"הכשרת הפליטים" העניקה מפלגת "הירוקים" הגרמנית, בשיאו של הדיון הציבורי על "משבר הפליטים": כאשר ממשלת גרמניה החלה במו"מ עם ממשלות מדינות צפון אפריקה – תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו – על החזרת אזרחיהן שהיגרו לגרמניה באופן בלתי חוקי, מיהרו "הירוקים" לזעוק שלא ניתן להחזיר למדינות הללו הומוסקסואלים, שכן הם נתונים שם לרדיפות ולכן יש לראות בהם פליטים. באופן פלאי חלה לאחר מכן עלייה במספר "הפליטים ההומוסקסואלים" ממדינות צפון אפריקה וערב.

התפקיד של ישראל

הציר השני של הצעתה של מרקל הוא השקעה כספית מסיבית ומפוקחת, בבניית כלכלות מתפתחות ויציבות במדינות אפריקה שיעניקו לאזרחיהן אופק מקצועי וכלכלי כתחליף לאופציית ההגירה. במשך עשרות שנים הזרימו ממשלות אירופה והאיחוד האירופי לאפריקה מיליארדי יורו למימון תוכניות פיתוח שונות. חלק ניכר מסכומים אלו לא הגיעו ליעדם אלא נעלמו בדרך. הכספים שכן הגיעו לנזקקים, לא תמיד נוהלו באופן שאפשר להשקעה להניב תוצאות ארוכות טווח. יותר מיובל לאחר שהושלם תהליך הדה-קולוניזציה באפריקה, רצוי לנהל דיון פתוח וכן על תוצאות שחרורה של אפריקה: מדובר בכישלון קולוסלי. הודאה בכך צריכה להוביל להסקת מסקנות.

דרום סודן היא דוגמה מחרידה לתוצאותיה של עצמאות באפריקה: אוכלוסייה נוצרית, שסבלה מג'נוסייד שביצעו נגדה מוסלמים, הצליחה הודות ללחץ מערבי להשתחרר מכיבוש דתי אכזרי וקיבלה שליטה על אחד האזורים העשירים ביותר במשאבים טבעיים במרכז אפריקה. במקום לבנות ולהיבנות, שקעו השבטים השונים במלחמות פנימיות עקובות מדם, והביאו על האוכלוסייה רעב נורא ומגפות. ניתן לטעון שכוחות חיצוניים הם העומדים מאחורי היווצרות הטרגדיה הדרום-סודנית. אך המנהיגים הדרום-סודניים יכלו להתנגד למציאות שכזו. הטלת אחריות על אחרים היא הפתרון הקל ביותר. אפריקה אינה יכולה יותר להרשות לעצמה את המוצא הנוח הזה, וגם המערב – שהתאהב בהלקאה עצמית פוסט-קולוניאליסטית, צריך לחדול מנוהג מעוור זה. אם אפריקה תמשיך לשקוע, המערב ישקע איתה. ואם אפריקה לא מצליחה לנהל את ענייניה, המערב צריך להירתם לכך. זו אינה קריאה ניאו-קולוניאליסטית. זו ראייה מפוכחת של המציאות. זו המשמעות האמיתית של "עזרה לעזרה עצמית", כפי שנקרא היום הסיוע למדינות אפריקה המתפתחות, שכן התקינות הפוליטית אוסרת להשתמש במונחים אחרים.

גם לישראל יכול להיות תפקיד חשוב בהעלאתה של אפריקה על מסלול של הצלה עצמית, ולכן יש לברך על חזרתה של ישראל ל"יבשת השחורה" בשנים האחרונות. התרומה הישראלית להקמת תשתיות כלכליות באפריקה יכולה להיעשות בשיתוף עם מדינות האיחוד האירופי. במקרים רבים לישראל יש ידע חשוב, ולאירופים יש את הכסף ליישומו בשטח. שיקומה של אפריקה יכול להיות אחד התחומים שיחזקו את הקשרים בין ישראל לאיחוד האירופי, לו יבינו האירופים שאפריקה היא בעיה הרבה יותר בוערת מ"הסכסוך הפלסטיני-ישראלי".